קלף (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קלף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עיבוד קלף מעור עז

קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות - ראשי התיבות של סת"ם - ספרי תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה חייבים להכתב על עור בהמה[1] מעובד[2] בעפצים[3].

על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל" (אנ') הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס (אנ') משמש לכתיבת מזוזות. בסביבה יבשה מתאימה (או בתיק) עשויים כתבים על גוויל, קלף או דוכסוסטוס להישמר אלפי שנים.

כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גוויל: המונח "גוויל" אפשר שהוא ביטוי מושאל מ"אבני גוויל" המובא בתלמוד[4] לאבנים גסות שאינן מסותתות[5], כך גם הקלף אינו מחולק. הסבר אטימולוגי נוסף: גוויל מלשון "ג'בל" (جبل) שפירושו בערבית הר, כלומר אבן גסה שנלקחה מההר ללא סיתות, כך גם עור הבהמה שלא חֻלַּק נקרא גוויל[6].
  • קלף: ככל הנראה מקור המילה קלף בא מ"קֶלֶף", כלומר החלק המקולף, שכן הקלף הוא החלק המקולף מהדוכסוסטוס.
  • דוכסוסטוס: פירוש נפוץ למקור השם "דוכסוסטוס" הוא "מול הבשר" - הלחם של "דוכ", מול, מארמית עם "סוסטוס", בשר, מיוונית. פירוש אפשרי אחר הוא ביוונית בלבד: dyo – שנַיים, xestos – נקלף. ופירוש המילה "חלוקה לשנים".

אופני העיבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר תורה המיוחס לרמח"ל כתוב על גוויל מעובד בעפצים

על פי המדרש, בעבר היו מעבדים עורות על ידי צואת כלבים[7], בתקופת הראשונים נחלקו אם מותר לעבד בצואת כלבים, סביב הטיעון שאין לעבד בדבר שאינו כשר לאכילה[8].

עיבוד בעפצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התלמוד יש לעבד את עור הבהמה לאחר ההפשטה בקמח שעורים, מלח ועפצים[9], ולאחר העיבוד מתקבל עור עבה המכונה "גוויל", ואפשר להפיק ממנו "קלף" ו-דוכסוסטוס על ידי קילוף השכבה העליונה של העור (אפידרמיס) מן השכבה הבשרנית. החלק הנקלף נקרא "קלף" ושאר העור נקרא "דוכסוסטוס"[10] צורת ההפרדה בין הקלף לדוכסוסטוס נשכחה במהלך הדורות, וכיום משתמשים רק בגוויל בלבד[11].

המעבדים לפי שיטה זו כיום מוסיפים לפני העיבוד סיד וצואת יונים[12] כדי להסיר את השיער, לאחר מכן משרים את העור במי מלח למשך כשלושה ימים, ובמי קמח שעורים מלא למשך כעשרה ימים, ובמשרת עלי אוג הבורסקאים משמש כעפצים[13]. ישנה מחלוקת אם מותר לשייף מעט את הגוויל מצד הבשר, או שמא על ידי כך איננו נחשב גוויל[14].

עיבוד בסיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מתקופת הגאונים, החלו להשתמש בסוג קלף אחיד לכל כתבי הקודש, קלף שעובד בסיד ומלח בלבד, ושיוף בצידו הפנימי[15], כדי להכשירו לכתיבה בצד זה. סוג זה נקרא בלשון הגאונים 'רק' או 'ריק'.

לדעת פירקוי בן באבוי הסיבה לכך החלה בתקופת האימפריה הרומית שאסרו על היהודים שימוש בכתבי הקודש, ובכך נשכח צורת העיבוד המובאת בתלמוד, לאחר התפשטות האסלאם השתמשו הסופרים בקלפים שקנו מהערבים, שהיו מעובדים רק במלח וסיד,

ובכל ספרים ראשונים הישנים שמימות משה ועד עכשיו לא נהגו לכתוב בריק זה אלא משנים מועטים מפני שמנהג שמד הוא שגזר אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן וכשבאו ישמעלים לא היו להם ספרי תורה ולא להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדים את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה, והיו לוקחין 'ריק' מן הגויים שעשו לכתוב בהם עבודה זרה, והיו כותבים ספרי תורה ומחזורין מפני שהוקל עליהם בדמו ובכתבו

פרקוי בן באבוי, גנזי שכטר עמוד 560

רב נטרונאי גאון הביא את דעת רב משה גאון שהתיר סוג עיבוד זה, ואף ציין שרוב הציבור סומכים על היתר זה מפני "שאין מי שיודעים לעשות אותו גויל כתקנו" ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך". דברי רב משה גאון הובאו בעוד מקומות בספרות הגאונים. לדעת הרבה גאונים[16] והרמב"ם עיבוד זה הוא פסול[17].

רבינו תם[18], התיר לכתחילה לכתוב בסוג עיבוד זה שלדבריו עדיף על העיבוד שנעשה בעפצים, כמו כן לדבריו אין חובה לעבד בעפצים דווקא הוא מסתמך על דברי התלמוד במסכת מנחות[19] שאין צורך דווקא בעיבוד עפצים. "ונראה לי שהעור המעובד בעיבוד טוב כגון שלנו שהוא טוב ממלח וקמח ועפצים שהוא כשר ואין צריך עיפוץ...מכאן סמכתי להכשיר עיבוד שלנו וראייתי מהקומץ רבה", מקור נוסף מוצא ר"ת מדברי התלמוד במסכת גיטין[20] שהעיבוד בעפצים גורם לקושי במחיקה, ולדברי ר"ת גם עיבוד בסיד גורם לקושי זה ולכן הוא מותר.

עיבוד זה הוא העיבוד המקובל כיום לכתיבת סת"ם, המעבדים בצורה זו מולחים את העור לאחר ההפשטה מצד הבשר למשך כמה ימים עד יבוש העור, לאחר מכן שורים אותו במים כדי שיתרכך שוב, לאחר השריה שורים במשרת סיד כמה ימים עד שהשערות יוכלו לרדת בקלות על ידי משיכה ביד, לאחר הורדת השערות, העור נשטף במים, מגרדים את שאריות הבשר והקרומים והשומנים היטב, לאחר מכן שורים אותו שוב בסיד מרוכז יותר למשך כמה ימים, לאחר ההשריה העור נשטף ונמתח על ידי סד מיוחד לכך, לאחר יבושו משייפים אותו לצד הבשר עד שיהיה ראוי לכתיבה.

הבדלים בין קלף (של ימינו) לגוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבעו של הגוויל תלוי בצורת עיבודו. רוב מעבדי העורות עושים שימוש באוג הבורסקאים, הגורם לגוויל להיצבע בגווני החום[21], ואילו צבעו של הקלף הוא בז' אפור או לבן.
  • הגוויל כבד יותר מאשר הקלף, ודבר זה מתבטא בהולכה והגבהה של הספר תורה.
  • קשה מאוד לתקן ספר תורה שנכתב בגוויל, ולאחר התיקונים נשארים סימנים לא אסתטיים[22]
  • ישנם סוגי דיו שלא נמחקים מהגוויל גם אם שורים את הגוויל במים לכמה שבועות. מה שאין כן בקלף, שאם יירטב הקלף הדיו יתפשט וגם הקלף יתקלקל ויחזור להיות עור לא מעובד.

להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, ישנה עדיפות לעיבוד לכתוב סת"ם המעובד בעפצים, ספר תורה על גוויל, מזוזות על דוכסוסטוס, ותפילין על קלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). בנוסף לשיטתם יש לעבד את עור הבהמה בעפצים. לפי השולחן ערוך, מותר לכתוב מגילת אסתר על הגוויל[23], ולפי הרמב"ם, מותר לכתוב על גביו גם מזוזה[24].
מאידך דעת הרמ"א בעקבות דעת התוספות, שעדיף לכתוב על קלף, המעובד בסיד ואין לכתוב על גוויל. משום שהקלף נאה יותר, ומשקלו של הספר תורה פוחת[25]. וכן נוהגים האשכנזים.

בקרב יהודי המזרח (עיראק, סוריה, טורקיה, יוון, מרוקו, תוניס ותימן) נהגו כדעת השולחן ערוך וכתבו ספרי תורה על גווילים, וכך גם ספרי התורה של הר"ן והרב יצחק אבוהב[26]. כמו כן, הפוסקים מקרב יהדות המזרח סבורים שעדיף לכתוב גם כיום ספרי תורה על גוויל[27].

לגבי כתיבת ספר תורה על גויל לבני אשכנז ישנם חילוקי דעות: לדעת הרב שלמה גאנצפריד, לא נוהגים לכתוב ספרי תורה על הגוויל. אולם אם נכתב, ספר התורה כשר[28].ישנה שמועה לפיה החזון איש סירב להתיר לכתוב ספרי תורה על גוויל[29]. מאידך לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי, כיום שישנה אפשרות לעבד את הגוויל שיהיה נאה וקל, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל[30].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם הרן, מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים: עורות יהודיים ונכריים למיניהם ולתקופותיהם, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 347–382.
  • משה צארום, מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142[31]
  • הרב אריה גמליאל, החיוב לכתוב ספר תורה גם בזמנינו על הגוויל ולא לכתוב על הקלף. זכור לאברהם (תש"ס-תשס"א) עמודים תרע"ו-תש"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ח, עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד ב'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט, עמוד א'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד א'
  5. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד א'; שו"ת הרמב"ם סימן קנ"ג (מהדורת בלאו)
  6. ^ ראו רבנו גרשום בבא בתרא דף ג עמוד א'
  7. ^ ראו ילקוט שמעוני, ספר שמות, פרק י"א, רמז קפ"ז- "כלבים כתיב בהן: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד, אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות."; מסכת כלה ריש פרק ז,
  8. ^ דעת ראב"ן הירחי להתיר, לעומת חכמי אראגון שאסרו. ראו בשו"ת מנחת יצחק חלק ט אות ב'
  9. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט, עמוד א'.
  10. ^ ישנה מחלוקת בין הפוסקים איזו מהשכבות היא קלף ואיזו דוכסוסטוס. לפי הרמב"ם דוכסוסטוס הוא השכבה החיצונית, וקלף הוא השכבה הפנימית (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א', הלכה ו'), לשיטת השולחן ערוך ההפך הוא הנכון (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף ז')".
  11. ^ ראו שיטת קילוף באתר "תפילין כהלכה".
  12. ^ ראו בהרחבה, משה צארום, כשרות הגויל בימינו מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142
  13. ^ על השימוש בו ראו זהר עמר, אוג הבורסקאים בעת העתיקה. ישראל עם וארץ (תש"ן-תשנ"ג) עמודים 191-198.
  14. ^ ראו יעקב כהן, קובץ ויען שמואל חלק ז, הוצאת כיסא רחמים בני ברק תשס"ד עמודים קסב-קעד. ולעומתו משה צארום, כשרות הגוויל בימינו. מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142
  15. ^ כלומר לא חולקים אותו לשניים, אלא מגרדים את הגוויל מצד הבשר עד שנשאר הקלף בלבד.
  16. ^ מהם רב האיי גאון (אוצר הגאונים מסכת גיטין עמוד 92), תשובת הגאונים הרכבי סימן סג.
  17. ^ ראו תשובת הרמב"ם סימן קס"ב (מהדורת בלאו)
  18. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"א, עמוד א' ובהרחבה בספר מחזור ויטרי
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"א, עמוד ב'
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"א, עמוד א'
  21. ^ ישנם שצבעו לאחר מכן את הגווילים בצבע אדום או צהוב. לחלופין על ידי צורת עיבוד שונה צבע הגוויל התקבל כלבן
  22. ^ וזה הסיבה גם למה צריך עיבוד בשטרי ראיה, כדי שיהיה 'כתב שאינו יכול להזדייף', ראו משנה, מסכת גיטין, פרק ב', משנה ד'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ב, סעיף א'.
  23. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצ"א, סעיף א'
  24. ^ שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, כרך א', סימן קל"ז.
  25. ^ ספר שפתי כהן סימן רע"א סק"ט
  26. ^ אור תורה טבת תשנ"ו דף ש"ג
  27. ^ הרב בן ציון מוצפי כאן, הרב יצחק רצאבי ראו כאן. ועוד
  28. ^ כך גם דעת הרב דוד לאו
  29. ^ אשר חנניה, שו"ת שערי יושר, כרך ב' יורה דעה סימן יז. בשאלה שנשאל על ידי אשר יאקב בעל מפעל לעיבוד עורות לסת"ם. ישנם שערערו על שמועה זו- אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז
  30. ^ ראו אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז. המאמר מובא גם באתר זה
  31. ^ המאמר מובא גם באתר זה