קלף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מתייחס לקלף ביהדות ולא באופן כללי. חלק נכבד מהערך הוא פשוט ציטוט של הלכות מהרמב"ם.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קלף מעור עז
קלף בינוני ופרוש של מזוזה
מגילת אסתר כתובה על קלף
תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף
קלף, קולמוס ודיו - משמשים את סופרי הסת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

קלף הוא יריעה דקה העשויה מעור בעל חיים מעובד (בדרך כלל מכבש או עגל), אשר שימש בעבר הרחוק בעיקר לכתיבת מכתבים, ספרים ומגילות. כיום הוא משמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות וקמיעות. הקלף שונה מעור רגיל בכך שהוסרה ממנו השכבה הפנימית הנקראת דוכסוסטוס, ומעובד במי מלח וסיד. יתרונו של הקלף הוא עמידותו לאורך שנים. קיימות מגילות קלף שנכתבו באלף הרביעי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היו מעבדים עורות על ידי צואת כלבים[1].

לפי קטסיאס שימוש בעור כחומר לכתיבה עליו היה מקובל כבר בזמנו בממלכת פרס. לפי פליניוס הזקן במאה ה-2 לפני הספירה בגלל רצון שליטי מצרים להיאבק בספריית פרגמון, שהחלה להתחרות בספריית אלכסנדריה, הם אסרו הוצאת הפפירוס מחוץ למצרים, ואז, כאשר אספקת הפפירוס פסקה בימי תלמאי, המציאו אנשי הפרגמון את עיבוד עורות הבהמה לצורכי כתיבה.

מליאורה די קורקי בפרי עטה "היסטוריה וטכנולוגיה של עיבוד קלף" מציינת שקלף לא תמיד לבן : "צ'ניני, אומן מהמאה ה-15, נותן מתכונים לצביעת קלף בצבעים שונים, כולל ארגמן, אינדיגו, ירוק, אדום וצבע האפרסק".

בימי הבינים היה נפוץ שימוש חוזר בקלף - פלימפססט.

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלף הוא חלק מעור הבהמה. השכבה הפנימית נקראת דוכסוסטוס שפירושו דוך (מקום) סוסטוס (בשר)[2]. היום נהוג לקלף את השכבה הפנימית לצד הבשר ולהותיר ממנו שכבה דקה לכתיבה. עיבוד שתי שכבות העור בלי לחלקו או לגרדו (מקובל במסורת יהודי תימן) יוצר יריעות המכונות גוויל.

בהגדרת הקלף ודוכסוסטוס נחלקו הפוסקים. לשיטת הרמב"ם קלף הוא צידו הפנימי של העור ודוכסוסטוס הוא צידו הפנימי, ואילו שיטת השולחן ערוך היא להיפך.

לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, מצווה מן המובחר שספרי התורה ייכתבו על גוויל, מזוזות על דוכסוסטוס, ותפילין על קלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). לעומת זאת, המנהג הרווח ברוב העדות הוא להשתמש בקלף לכל סוגי הכתיבה והסיבה לכך היא משום שבעיבוד עם סיד לפי מנהג הספרדים והאשכנזים, אין העור נשאר עבה דיו על מנת להיחתך לשני חלקים.

לעומת זאת, חלק מיהודי תימן מקפידים לכתוב ספר תורה על גוויל. בכדי שהגוויל לא יצטמק, הגוויל מעובד בעפצים, וכך העור נשמר ואף מתעבה.

וכך מסביר הרמב"ם:

שלושה עורות הן--גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל.

ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות--אחד דק, והוא שממול השיער, ואחד עבה, והוא שממול הבשר--ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצה וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף.

הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער. וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר--פסל.

אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר; ולא נאמר גוויל, אלא למעט הדוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול. וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגוויל, כשרה; לא נאמר על הדוכסוסטוס, אלא למצוה.

הלכות סת"ם, פרק א' הלכות ו - ז, מהדורת מכון ממרא

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם הרן, מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים: עורות יהודיים ונכריים למיניהם ולתקופותיהם, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 347–382.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ילקוט שמעוני, ספר שמות, פרק י"א, רמז קפ"ז.
  2. ^ לשיטת רבינו תם, וזוהי השיטה הרווחת כיום. ישנם עוד פירושים למילה.