לדלג לתוכן

קלרה קמפואמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

קלרה קמפואמור
Clara Campoamor
לידה 12 בפברואר 1888
מדריד, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באפריל 1972 (בגיל 84)
לוזאן, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות פולואה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד חבר הרפובליקנים של קורטז (4 ביולי 19319 באוקטובר 1933) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Republican Action, המפלגה הרדיקלית-רפובליקנית של ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קלרה קמפואמור רודריגזספרדית: Carmen Eulalia Campoamor Rodríguez;‏ 12 בפברואר 188830 באפריל 1972) הייתה פוליטיקאית, עורכת דין וסופרת ספרדייה, שנחשבת בעיני רבים לאם התנועה הפמיניסטית הספרדית. קמפואמור נבחרה כנציגת המפלגה הרדיקלית לקונגרס הנציגים בספרד ב-1931, לפני שנשים הורשו להצביע בעצמן. היא הייתה אחת הפעילות העיקריות למען זכות הבחירה לנשים בספרד, שעוגנה בחוקה הספרדית של 1931 בזכות מאמציה. ב1933, היא איבדה את מושבה בקונגרס אך כיהנה לזמן קצר בתפקיד ממשלתי, לפני שנמלטה מהמדינה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. קמפואמור נפטרה בגלות בשווייץ, ולאחר מכן נקברה בבית הקברות פולו בסן סבסטיאן, ספרד.[1]

קורות חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרה קמפואמור רודריגז נולדה ב-12 בפברואר 1888 במדריד, ספרד לפילאר רודריגז מרטינז, תופרת, ומנואל קמפואמור, רואה חשבון. לזוג היו שני ילדים נוספים אך אחותה הגדולה של קלרה נפטרה בגיל צעיר מדלקת קרום המוח ורק אחיה, איגנסיו, הגיע לבגרות.[2]

בשנת 1898, בגיל עשר, מותו של אביה הוביל את קלרה לקחת תפקיד פעיל בכלכלת המשפחה. בגיל 13, היא החלה לעבוד כתופרת, אך המשיכה את לימודיה בזמנה הפנוי על מנת לעבור את המבחן שיבטיח את כניסתה ללימודי משפטים.[3][4]

חייה הבוגרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפואמור עברה בהצלחה את מבחן הכניסה לבית הספר למשפטים והתקבלה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מדריד.

היא עבדה במספר תפקידים ממשלתיים, תחילה במשרד הדואר בסן סבסטיאן ב-1909, ולאחר מכן כמורה להקלדה במדריד ב-1914.[4] בנוסף לעבודתה כמורה, קמפואמור השתלבה בסצנה הפוליטית של מדריד על ידי עבודה נוספת כעיתונאית בעיתון לה טריבונה, שם יצרה קשר עם דמויות נשיות משפיעות באותה תקופה, כמו כרמן דה בורגוס ואווה נלקן. היכרויות אלו הובילו את קלרה קמפואמור להצטרף ולשתף פעולה עם עמותות פמיניסטיות שונות[5] ולכתוב פרשנויות פוליטיות[4].

לאחר סיום התואר שלה ב-1924, בגיל 36, החלה קמפואמור להשתתף בדיונים ובאגודות אינטלקטואליות במדריד.[3] קמפואמור הייתה האישה השנייה אי פעם שהצטרפה ללשכת עורכי הדין של מדריד, הראשונה שהגנה על תיק בפני בית המשפט העליון בספרד, ואחת הראשונות שייצגה את ספרד בליגת האומות. הפרקטיקה הפרטית שלה התמחתה בסוגיות הנוגעות לנשים, כולל תיקי אבהות ודיני אישות. היא הייתה התמחתה בנושאים אלו בארגונים המקצועיים בהם הפכה לחברה, ובפדרציה הבינלאומית של עורכי דין נשים - ארגון שסייעה לייסד ב-1928.[4] קמפואמור תמכה בהצלחה ב-1927 בשיפורים בחוקי עבודת ילדים ובשינויים בחוק הבחירות.

קריירה פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ניתנה לנשים אפשרות חוקית להיבחר, היא נרשמה כמועמדת ונבחרה על אף חוסר יכולתה להצביע בבחירות.[3]

באוקטובר של שנת 1931, קמפואמור הייתה האישה הראשונה שדיברה בפני המליאה בקונגרס הנציגים. בנאומה פנתה אל יתר הגברים והזהירה אותם שהדרת נשים מזכות הבחירה היא הפרת החוק הטבעי: "לכל הנציגים: אני קודם כל אזרחית. אני מאמינה שזו תהיה טעות פוליטית חמורה שלא לאפשר לנשים זכות זאת. נשים אשר מכבדות וסומכות עליכם. נשים אשר, כמו במהפכה הצרפתית, יחזקו את חוקינו כל עוד לא תעמדו בדרכן". קמפואמור הצהירה שרפובליקה לא יכולה להבנות ללא מחצית מהאזרחים ולכן מוכחרים להעניק לנשים זכות בחירה.

דעותיה למען זכויות נשים התקבלה בהנגדות לא רק מצד שמרנים פוליטיים וקתולים שמרניים אלא גם מצד גברים משמאל המפה הפוליטית הספרדית ואף על ידי אחת משתי הנשים האחרות במליאה, ויקטוריה קנט.[3] כאשר מפלגתה שלה החליטה להתנגד לזכות בחירה לנשים, היא עזבה את המפלגה והמשיכה לתמוך בזכות הבחירה כחברה עצמאית באספה. היא שמרה על השתייכות עצמאית בתוך מערכת מפלגתית חזקה באותה תקופה ועל ידי תמיכתן של פעילי נשים ברחבי ספרד היא הצליחה להבטיח מעמד משפטי שווה לנשים בחוקה החדשה.[4] לאורך הקריירה הפוליטית שלה, קמפואמור התעקשה שתפקידה העיקרי הוא להיות דוברת של נשים, וסוגיות נשים נותרו עניינה העיקרי. כך למשל קמפואמור השתתפה וקידמה את ביטול הזנות בספרד. זה התחיל כדיון בקונגרס ב-1932, והחקיקה אושרה ב-1935. הסיבות שלה לעורר אותה היו הפוטנציאל לסחר בבני אדם ולניצול הפעילות, והנסיבות שחלק מהנשים היו נתונות להן. היא גם השתמשה בוועדה להגנה על נשים ונגד סחר בבני אדם של חבר הלאומים, ודחקה בקונגרס הספרדי לבטל את הזנות בהתאם לשכנותיו האירופיות.

בעקבות ניסוח החוקה החדשה של המליאה, קמפואמור הפכה למנודה פוליטית בעקבות נכונותה לנטוש את מפלגתה. היא איבדה את מושבה בפרלמנט ב-1933, אך מונתה למנהלת הרווחה הציבורית בין השנים 1933 ל-1934. בשנת 1936, כאשר תחילתה של מלחמת האזרחים בספרד גרמה לאלימות במדריד, היא ברחה מהמדינה בחשש לחייה. היא בילתה כעשור בבואנוס איירס כמתרגמת וכביוגרפית, שם כתבה את הביוגרפיות של קונספסיון ארנל וחואנה אינס דה לה קרוז. לבסוף, התיישבה בלוזאן, שווייץ ועבדה כעורכת דין. היא לעולם לא חזרה לספרד, מכיוון שנאסר עליה לחזור לספרד הפרנקואיסטית, אלא אם תחשוף את שמותיהם של בעלי בריתה והתנצלה בפומבי על הצהרות העבר נגד הכנסייה הקתולית. ואכן, היא נידונה ל-12 שנות מאסר אם אי פעם תחזור לארץ הולדתה. כגלותית המשיכה לכתוב על פמיניזם ועל חוויותיה בפוליטיקה.[4]

קמפואמור נפטרה בגלות ב-1972. האפר שלה הוחזר ונקבר בבית הקברות פולו בסן סבסטיאן במאי 1972.[4]

זכות בחירה לנשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כינונה של הרפובליקה הספרדית השנייה, קמפואמור נבחרה לנציגת מחוז הבחירה במדריד על ידי המפלגה הרדיקלית. היא בחרה להצטרף למפלגה זו מכיוון שהיא לדבריה: "רפובליקנית, ליברלית, חילונית ודמוקרטית", מאפיינים שתואמים את דעותיה הפוליטיות. היא הייתה חלק מהוועדה החוקתית האחראית על הכנת טיוטת החוקה של הרפובליקה החדשה שהורכבה מ-21 נציגים.

כחלק מוועדה זו, היא נאבקה נגד אפליה מינית, למען השוויון החוקי של ילדים שנולדו בתוך ומחוץ לנישואין, למען הזכות לגירושין והזכות לבחירה אוניברסלית. לאחר נאומה הבלתי נשכח בקונגרס הנציגים אושרה זכותן של נשים לבחור ב-1 באוקטובר 1931, עם 161 קולות בעד, 121 קולות נגד ו-188 נמנעים. זכות הבחירה לנשים גם חיזקה את תפקידן של נשים בחיים הפוליטיים, ואיפשרה להן להשתתף בהן, ולא רק להיות משקיפות. הבחירות הראשונות שבהן הורשו נשים להשתתף בספרד היו ב-1933, ורק 3 שנים לאחר מכן, ב-1936, פדריקה מונטסני תהפוך לשרה האשה הראשונה בהיסטוריה של מערב אירופה.[6]

אף על פי שנאמר כי קמפואמור היא האם של התנועה הפמיניסטית בספרד, נשים ספרדיות, בעקבות סופרג'טיות של בריטניה וארצות הברית בשנות העשרים של המאה ה-20, יצרו את האגודה הלאומית של נשים ספרדיות (Asociación Nacional de Mujeres Españolas) ב-1918 וקיימו את ההפגנה הפמיניסטית הראשונה בספרד ב-1921. דמות יוצאת דופן של האגודה האמורה הייתה כרמן דה בורגוס, איתה קמפואמור קיימה מערכת יחסים בזמנה כמורה במדריד. עוד לפני תנועה זו, נעשה ניסיון למתן זכות בחירה לנשים בשנת 1907.[6]

השמאל, למעט קבוצה של סוציאליסטים וכמה רפובליקנים, לא רצו שנשים יצביעו כי הן היו אמורות להיות מושפעות מאוד מהכנסייה והן יצביעו בעד הימין. לכן, המפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית התמודדה מול קלרה עם סגנית מוכרת נוספת, ויקטוריה קנט, שהתנגדה לזכותן של הנשים לבחור. הדיון האחרון היה ב-1 באוקטובר. קמפומור נחשבה למנצחת, וכמו כן, אימוץ סעיף 36, שאיפשר זכות בחירה לנשים, הושג עם 161 קולות בעד, 121 נגד. היא נתמכה על ידי רוב חברי המפלגה הסוציאליסטית - למעט כמה יוצאי דופן חשובים כמו אינדליסיו פריטו - רבים מהימין, כמעט כל חברי השמאל הרפובליקני של קטלוניה וקבוצות רפובליקניות קטנות כמו הפרוגרסיבים ואיגוד ההגנה של הרפובליקה. הפעולה הרפובליקנית, המפלגה הסוציאליסטית הרדיקלית של ספרד, התנגדה לה למרות חברותה במפלגה ותמיכתה.

לא היא ולא ויקטוריה קנט הצליחו לחדש את מושביהן בבחירות של 1933. ב-1934 עזבה קמפואמור את המפלגה הרדיקלית בגלל כפיפותה לקונפדרציה הספרדית של ארגוני ימין אוטונומיים (CEDA) וההפרזה בדיכוי המרד באסטוריה. באותה שנה, היא ניסתה (בתיווכו של ראש הממשלה סנטיאגו קאזרס קירוגה) להצטרף לשמאל הרפובליקני, אך קבלתה נדחתה. בעקבות כך, היא כתבה ופרסמה - במאי 1935 - את Mi pecado mortal. El voto femenino y yo, עדות למאבקיה הפרלמנטריים.[7]

קמפואמור השתתפה בפרסומים שונים וכתבה מאמרים עבור עיתונים רבים בבואנוס איירס (את חלקם ניתן למצוא ב-La mujer en la diplomacia y otros escritos).

פסל של קלרה קמפואמור במדריד ב-2006

במשך זמן רב נשתכחה דמותה של קלרה קמפואמור. עם זאת, תפקידה המכריע בפוליטיקה הספרדית ובמאבק למען זכויות נשים הונצח בתקופה האחרונה, כגון בחגיגת יום השנה ה-90 לאישור זכות הבחירה העולמית בספרד בקונגרס.

לאחר המעבר הספרדי לדמוקרטיה, היו הרבה מחוות והכרות בחסות ארגונים לטובת שוויון נשים. מכונים שונים, בתי ספר, מרכזי תרבות, אגודות נשים, פארקים ורחובות הוחלפו לכבודה של קמפואמור. בשנת 1998, ייסד משרד השוויון של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית את פרסי קלרה קמפואמור המוענקים מדי שנה. הפרס מוענק לפי מחוזות, ומוקדש במיוחד לאותם יחידים או קבוצות שהיו חשובים בהגנה על שוויון נשים.

בשנת 2006 הכריז בית העירייה של מדריד על מתן פרס לכבודה של קמפואמור. פרס זה הוענק בפעם הראשונה לעורכת הדין והפמיניסטית מריה טלו נונייז.

בשנת 2006, בעקבות יום השנה ה-75 לזכותן של נשים לבחור בספרד, נערך קמפיין לקונגרס הנציגים על מנת להכיר בתרומתה של קמפואמור באמצעות פסל במתקן הקונגרס. בנובמבר, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE), הציעה כי קלרה קמפואמור תהיה הדמות הנשית שתבחר להופיע על מטבעות אירו עתידיים, בתור התומכת המובילה של זכות הבחירה לנשים ברפובליקה השנייה. הצעה זו אושרה ב-12 ביוני 2007 על ידי הקונגרס, בתמיכת כל הקבוצות הפרלמנטריות למעט המפלגה העממית, שנמנעה.

בשנת 2007 השיק משרד הפיתוח הספרדי את הספינה Polivante B-32 "Clara Campoamor", שנקראת על שמה של קלרה ומופעלת על ידי החברה לביטחון והצלה ימית בספרד.[8]

בשנת 2011, לרגל מאה שנה ליום האישה הבינלאומי, המטבעה המלכותית של ספרד ייצרו מטבע כסף בשווי של 20 אירו שמציג את תמונתה.

מטבע הנצחה של 20 אירו משנת 2011. קלרה קמפואמור מופיעה בצדו האחורי

בשנת 2016, נורוויג'ן איירליינס כינתה את אחד ממטוסי הבואינג 737–800 החדשים שלה (EI-FJY) "קלרה קמפואמור" כאשר תמונתה מכסה את שני צידי סנפיר המטוס.[9]

קלרה קמפואמור על סנפיר של מטוס בואינג 737-800

ב-23 בדצמבר 2020, שמה של תחנת הרכבת מדריד צ'מרטין שונה רשמית לשם מדריד-צ'מרטין-קלרה קמפואמור.[10]

בשנת 2021, הפרלמנט האירופי קרא לאחד הבניינים שלהם בבריסל "קמפואמור".[11]

מופעים בתרבות פופולרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כותרת שנה במאי/ת שחקנית
קלרה קמפואמור, האישה הנשכחת[12] 2011 לאורה מאניה אלווירה מינגז
משרד הזמן[13] 2020 חוויאר אוליבארס מריה מוראלס

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלרה קמפואמור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Pérez, Janet; Ihrie, Maureen (2002). The Feminist Encyclopedia of Spanish Literature: A-M (באנגלית). Greenwood Press. ISBN 9780313324444.
  2. ^ https://www.rtve.es/television/20230305/clara-campoamor-verdadero-nombre/2428986.shtml
  3. ^ 1 2 3 4 Rappaport, Helen (2001). Encyclopedia of Women Social Reformers. ABC-CLIO. pp. 129–130. ISBN 1-57607-101-4.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Perez, Janet; Ihrie, Marie (2002). The Feminist Encyclopedia of Spanish Literature. Greenwood Publishing Group. pp. 94–98. ISBN 0-313-32444-1.
  5. ^ de Medici, Abel (12 בפברואר 2020). "clara campoamor: una vida de lucha por los derechos de la mujer". National Geographic. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Ajuntament de Barcelona. "Commemorating 90 years of women's suffrage".
  7. ^ "El voto femenino y yo: mi pecado mortal". Librotea (בספרדית). נבדק ב-2021-08-18.
  8. ^ "Esquivar el coronavirus en Salvamento Marítimo: dos meses embarcado, dos meses de descanso". abc (בספרדית). 2020-04-02. נבדק ב-2021-08-18.
  9. ^ Press release, "Clara Campoamor, quinto personaje de la historia de España homenajeado por Norwegian", norwegian.com, November 3, 2016
  10. ^ elEconomista.es. "La estación de Chamartín cambia su nombre e incorpora el de Clara Campoamor - elEconomista.es". www.eleconomista.es (בספרדית). נבדק ב-2021-08-18.
  11. ^ "Parliament names two of its buildings after Clara Campoamor and Sophie Scholl". www.europarl.europa.eu (באנגלית). 3 בספטמבר 2021. נבדק ב-2022-07-01. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Clara Campoamor. La mujer olvidada, 2011-03-08, נבדק ב-2024-04-28
  13. ^ La memoria del tiempo, 2020-05-26, נבדק ב-2024-04-28