קנגורו אילני דובי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןקנגורו אילני דובי
קנגורו אילני דובי
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: פגיע
פגיע (VU)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: קנגוראים
תת־סדרה: דמויי-קנגורו
משפחה: קנגוריים
סוג: קנגורו אילני
מין: קנגורו אילני דובי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Dendrolagus ursinus
טמינק, 1836
תחום תפוצה
תפוצה של קנגורו אילני דובי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קנגורו אילני דובי (שם מדעי: Dendrolagus ursinus; קרוי גם קנגורו אילני ווגלקופ), הוא מין כיסאי גדול בסוג קנגורו אילני שאנדמי למערב גינאה החדשה. הוא תואר מדעית בשנת 1836 על ידי הזואולוג קונרד טמינק (אנ'), והיה למין הראשון מסוגו שהתגלה לעולם המערבי. אף על פי כן, לא התבצע מעולם מחקר אקולוגי על המין; כתוצאה מכך, אין כמעט מידע אודות האקולוגיה והביולוגיה שלו. הקנגורו הדובי נבדל במספר מאפיינים פיזיים מקרוביו, והטקסונומיה שלו אינה ברורה דיה. הוא מוגבל למספר רכסי הרים במחוז פפואה המערבית אשר נשלט על ידי אינדונזיה, ואוכלוסייתו פוחתת כתוצאה מציד ובירוא יערות.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנגורו הדובי מזכיר מאוד במבנה גופו ובמראהו החיצוני דוב שחור קטן, וזהו המקור לשמו הרשמי ושמו המדעי. יש לו מבנה גוף כבד, פרווה כהה, גב מקושת, וראש גדול ועגלגל. האוזניים שלו ייחודיות בכך שהן ארוכות ומחודדות יחסית למינים אחרים, ושעירות בצורה יוצאת דופן. חרטומו קצר ואפו גדול ורחב. זרועותיו שריריות, ועצמותיו חזקות ומסיביות ומאפשרות לו ליפול לקרקע מבלי להיפצע.

קנגוריים דובים, באיור של ג'ון גולד.

הבדלים בולטים בינו לבין הקנגוריים הקרקעיים הם רגליים קצרות וגפיים ארוכות, כפות רגליים רחבות עם כריות מחוספסות לשיפור האחיזה בגזעים, וטפרים גדולים ומפותלים. הזנב שלו ארוך ושעיר בצורה אחידה, ומשמש לייצוב משקלו במהלך הטיפוס. חרף העובדה שהקנגורו הדובי היה המין הראשון שהתגלה, המחקר אודותיו הוזנח לחלוטין, ולמעשה לא נשקל מעולם פרט בוגר. אורך ראשו וגופו: 82-50 סנטימטרים, אורך זנבו: 94-40 סנטימטרים ומשקלו המינימלי המשוער: 8 קילוגרם. המשקל המרבי של פרט בוגר עשוי להיות גבוה בהרבה.

הפרווה של הקנגורו הדובי שעירה וצפופה, ובאזור הכתפיים היא צומחת בצורה סיבובית המסייעת לדחות את מי הגשמים ולגרום להם לגלוש מגופו. צבע הפרווה הכללי הוא שחור מבריק אחיד בכל הגוף, ובכלל זה הצלעות, הגב, הירכיים, הזרועות, העורף וצדדי הצוואר. באזורים מסוימים כמו בפלג הגוף האחורי, יש נטייה לצבע שוקולדי. בניגוד מובהק לחלק העליון הכהה, החלק התחתון הכולל את המפשעה, הבטן, החזה והגרון בצבע כתום אפרסק או לבן בוהק. חלוקת צבעים דומה קיימת בראש: הפנים בצבע חום כהה (בהיר יחסית לצבע הגוף), ואילו הלחיים והסנטר בצבע כתום אפרסק או לבן. האוזניים, העיניים והאף בולטים בצבעם השחור מבריק.

זנבו של הקנגורו הדובי בצבע שחור-שוקולד אחיד בדומה לצבע הגוף, ובקצהו יש לעיתים כתם לבן. יש זואולוגים הסבורים כי צבעי הלחיים (כתום או לבן) מייצגים שתי אוכלוסיות נפרדות, בעוד שאחרים סבורים שמדובר לכל היותר בווריאציה בצבע. נדרשים מחקרים אנטומיים נוספים על מנת להבהיר את המצב.

תפוצה ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף בהרי ארפק, בהם שוכנת אוכלוסייה גדולה של קנגוריים דובים.

קנגורו אילני דובי אנדמי למערב גינאה החדשה. תפוצתו מוגבלת כיום למספר אזורים בחצי האי ראש-ציפור (ווגלקופ) וחצי האי בומבראי הנמצאים במחוז פפואה המערבית בקצה הצד האינדונזי של האי. בתוך חצאי האי, הוא מוגבל לרכסי ההרים שבהם כמו הרי ארפק והרי פקפק. בעבר טווח התפוצה שלו היה רחב יותר ורציף, אולם כיום הוא מפוצל ומוגבל כתוצאה מגידול באוכלוסייה האנושית וההשפעות הנלוות אליה. עם זאת, גודל הטווח שלו עדיין גדול יחסית לקנגוריי עצים אחרים, ומוערך בכ-30,000 קילומטרים רבועים.

בית הגידול שלו מורכב מיערות גשם טרופיים בגבהים של 2,500-1,000 מטר מעל פני הים, בהם יש כמות גבוהה של משקעים וצמחייה סבוכה וצפופה. בעבר היו דיווחים על נוכחותו גם ביערות שפלתיים, אך הזואולוג האוסטרלי טים פלנרי (אנ') שחקר את האוכלוסיות בראש-ציפור ב-1996, מצא שהאוכלוסייה המערבית ביותר נמצאת בקצה הרי ארפק ואין עדות לקיום המין ביערות השפלה הסמוכים סביב מפרץ אטנה, מה שמצביע על כך שהוא נמנע מסביבת מחיה נמוכה.

פוחלץ של קנגורו אילני דובי.

אין כמעט מידע אודות האקולוגיה והביולוגיה של המין. הוא ככל הנראה פעיל לילה, אך נראה לעיתים קרובות גם בשעות היום. הקנגורו הוא שוכן עצים הנע בזריזות ובמהירות בין גזעים וענפים, ומבלה עליהם את זמנו בחיפוש אחר מזונו הצמחי; הוא יורד לאדמה לעיתים קרובות, ואז נע בתנועה מגושמת עם ריצה קופצנית איטית. דיווחים של חוקרי טבע מצביעים על כך שהוא עשוי לאכול כמויות ניכרות של פירות, בניגוד למרבית המינים בסוגו שמסתמכים בעיקר על העלים כמקור מזון עיקרי.

בזמן שהזואולוג האוסטרלי טים פלנרי שהה בהרי ארפק בשנת 1992, הוא גר אצל משפחה מקומית שברשותה היה קנגורו דובי שגדל כחיית מחמד. פלנרי ציין שמדובר ביונק ידידותי שאכל מגוון של מזונות צמחיים. ברשומות ישנות של הולנדים שגרו בגינאה החדשה בשנות ה-50 וגידלו קנגורו דובי כחיית מחמד, נכתב שהקנגורו אכל גם אורז, לחם, ירקות, ונהג לטפס לעיתים קרובות על ברכיהם של בני הבית בזמן הארוחה ולהתחנן לאוכל.

הרבייה מתרחשת כל השנה ללא עונת רבייה מוגדרת, ולאחר היריון קצר של 30 יום נולד וולד זעיר הזוחל בכוחות עצמו לכיס של האם. הוא שוהה בתוך הכיס במשך כשנה שלמה, כאשר לאחר מספר חודשים הוא יוצא ממנו לעיתים תכופות. שאר הביולוגיה שלו אינה ידועה, וסביר להניח שהיא דומה פחות או יותר למינים אחרים בסוגו. לא ידוע על טורף טבעי של הקנגורו הדובי.

מצב שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנגורו אילני דובי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), בשל ההערכה שהאוכלוסייה שלו חוותה ירידה בשיעור של 30% במהלך שלהי המאה ה-21, כתוצאה מציד למזון ואובדן בית גידול לטובת מטרות חקלאיות שונות. הוא נעלם מאזורים רבים בטווח התפוצה שלו, במיוחד באזורים עם אוכלוסייה אנושית צפופה; מגמת האוכלוסייה ממשיכה להיות בירידה. הקנגורו הדובי רשום בנספח ב' של אמנת CITES, שמשמעותו היא שהמסחר במין זה או בחלקי גופו צריך להיות תחת פיקוח הדוק. נכון לשנת 2020, הוא מצוי באזור מוגן אחד בלבד. נדרשים מחקרים נוספים אודות טווח התפוצה, האקולוגיה והאיומים עליו כמו גם הגודל המשוער של האוכלוסייה שלו אשר טרם ידוע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קנגורו אילני דובי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קנגורו אילני דובי באתר הרשימה האדומה של IUCN