קנרית אמריקאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןקנרית אמריקאית
Carduelis-tristis-002.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: פרושיים
תת־משפחה: חוחיות
סוג: Spinus
מין: קנרית אמריקאית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Spinus tristis
ליניאוס
תחום תפוצה
כחול - עונת רבייה כתום - בעונת אי-רבייה סגול - כל השנה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הקנרית האמריקאית (שם מדעי: Spinus tristis, באנגלית: American goldfinch, ייתכן ונקרא בעברית חוחית אמריקאית) היא ציפור צפון אמריקאית קטנה ממשפחת הפרושיים. היא נודדת מאמצע אלברטה לקרוליינה הצפונית במהלך עונת הרבייה, ומדרום לגבול קנדה וארצות הברית עד מקסיקו במהלך החורף.

החוחית היחידה במשפחת המשנה שלו שעוברת נשירת נוצות מוחלטת, למין זה יש דו-צורתיות זוויגית: לזכר צהוב בקיץ ובצבע זית בחורף, בעוד שהנקבה בגוון צהוב-חום עמום המתבהר רק מעט במשך הקיץ. הזכר מציג נוצות בצבע בהיר במהלך עונת הרבייה כדי למשוך בן זוג.

הקנרית האמריקאית היא אוכלת זרעים בנוסף היא הסתגלה לצריכת ראשי זרעים, עם מקור חרוטי להסרת הזרעים וכפות רגליים קלות תנועה לאחיזה בגבעולים של ראשי זרעים בזמן האכילה. חוחית זו ידועה גם כאוכלת צמחיית גינה והיא אוהבת במיוחד עלי סלק אדום. זוהי ציפור חברתית המתאספת בלהקות גדולות בזמן האכילה והנדידה. היא עשויה להתנהג בצורה טריטוריאלית במהלך בניית הקן, אך תוקפנות זו קצרת מועד. עונת הרבייה שלה קשורה לשיא אספקת המזון שלה, החל מסוף יולי, שהיא יחסית מאוחרת עבור חוחית. מין זה הוא בדרך כלל מונוגמי. ישנה תטולה אחת כל שנה.

הפעילות האנושית היטיבה באופן כללי עם הקנרית האמריקאית. היא נמצאת לעיתים קרובות באזורי מגורים, נמשכת למתקני האכלת ציפורים אשר מעלים את שיעור ההישרדות שלה באזורים אלה. תהליך בירוא היערות יוצר גם שטחי אחו פתוחים, שהם בית הגידול המועדף עליה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנרית האמריקאית היא פרוש קטן, 11–14 ס"מ (4.3–5.5 אינץ') אורך, עם מוטת כנפיים של 19–22 ס"מ (7.5–8.7 אינץ'). היא שוקלת 11–20 גרם (0.39–0.71 אונקיה). מוטת הכנפיים שלה היא 19–22 ס"מ (7.5–8.7 אינץ'). היא שוקלת 11–20 גרם (0.71-0.39 אונקיה). אורך כנף יחידה הוא 6.5–7.8 ס"מ (2.6–3.1 אינץ') ואורך הזנב 4.2–5.1 ס"מ (1.7–2 אינץ')[2]. המקור קטן חרוטי וורוד המשך ימות השנה אך הוא הופך לכתום בוהק עם נשירת האביב בשני גם אצל וזכר וגם אצל הנקבה[3]. צורתו וגודלו של המקור מסייעים בהוצאת זרעים מראשי הזרעים של קוצים, חמניות, וצמחים אחרים[4].

הקנרית האמריקאית עובר נשירת נוצות באביב ובסתיו. היא המין היחיד בתת-המשפחה פרושיים שעובר נשירת נוצות פעמיים בשנה[5]. במהלך נשירת החורף היא משירה את כל נוצותיו. באביב, היא משירה את כל נוצותיה חוץ מנוצות הכנף והזנב, והן בצבע חום כהה אצל הנקבה, ובצבע שחור אצל הזכר[4]. אל נוצותיו ישנם קווים על הכנפיים ולבן מתחת לקצוות זנבו[3]. תופעת דו-הצורתיות הזיווגית הנמצאת במין זה נראית בצבע נוצות בולט במיוחד לאחר נשירת האביב, כאשר יש צורך בצבע הבוהק של נוצות הזזכר בקיץ כדי למשוך בת זוג[4].

ציוץ הקנרית האמריקאית

עם תום נשירת הקיץ, צבע גופו של הזכר הוא צהוב לימון מבריק, צבע המיוצר על ידי הפיגמנט קרוטנואיד המופק מצמחים מהם הוא ניזון[6], וכנפיו שחורות עם קווים לבנים[7]. הנקבה ברובה חומה, למטה היא בהירה יותר ויש לה מעין סינר צהוב[5]. לאחר נשירת הסתיו, פלומת הקיץ הבהירה מוחלפת בפלומה עמומה יותר, צהוב-חום למטה וחום-זית למעלה, והפרצוף צבוע בצהוב בהיר וישנו מעין סינר באותו הצבע. פלומת הסתיו כמעט זהה אצל הזכר והנקבה, אך לזכר יש כתמים צהובים על הכתף[8]. בכמה חלקים בחורף, הקנרית האמריקאית מאבדת את שאריות הצבע הצהוב שלה, והופכת להיות בצבע אפור חום עם גוון זית הניכר רק בצפייה מקרוב.

לגוזלה של ציפור יש גב בצבע חום עמום, וחלק תחתון בצבע צהוב בהיר. צבע הכתפיים והזנב שחור עמום עם סימנים חומים צהבהבים. צבעים אלו קיימים אצל גם אצל הזכר וגם אצל הנקבה[8].

קריאת הקנרית האמריקאית היא סדרה של סלסולים מוזיקליים וציוצים, לרוב עם צליל ארוך. בקרב לרוב מושמעת קריאת tsee-tsi-tsi-tsit; אפשר גם לתאר אותו כ-per-chic-o-ree[3]. בזמן שהנקבה דוגרת על הביצים, היא קוראת לבן זוגה עם צליל tee-tee-tee-tee-tee. הצעירים מתחילים להשתמש בקריאות של chick-kee או chick-wee זמן מועט לפני שלב הפרחון, בה הם משתמשים עד שהם יוצאים לגמרי מהקן[4]. ישנן שתי קריאות הגנה שנעשות על ידי המבוגרים במהלך הקינון; קריאת sweet המשמש למשיכת קנריות אחרות לקן וכדי לבלבל טורפים, וקריאת bearbee המשמש כדי להשתיק את הגוזלים ולגרום להם להשתופף בתוך הקן כדי שיהיו פחות בולטים[9].

תפוצה ובתי גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנרית אמריקאית (נקבה)

הקנרית האמריקאי מעדיפה שטח פתוח שבו עשבים שוטים משגשגים, כגון שדות, כרי דשא, מישורי הצפה, כמו גם צידי דרכים, פרדסים וגנים. הוא עשוי להימצא גם ביערות נשירים וגדות נהר פתוחות ובאזורי גידול משני (מקומות שגדלו מחדש לאחר שנחטבו)[10]. בתי גידול אלו בשימוש במהלך נדידות האביב והסתיו[3].

האריאל הקיצי משתרע על פני צפון אמריקה מחוף לחוף. הוא תחום בצפון ססקצ'ואן ונמתח דרומה על פני צפון אמריקה עד קרוליינה הצפונית בחוף המזרחי, וצפון קליפורניה בחוף המערבי[3]. הקנרית האמריקאית מהגרת למרחקים קצרים, היא זזה דרומה בתגובה למזג אוויר קר והפחתת אספקת המזון. הנדידה מתבצעת בלהקות צפופות, שעפות בדפוס טיסה לא יציב, מעין דפוס גלי[11].

אריאל החורף שלה כולל את דרום קנדה ומשתרע דרומה דרך ארצות הברית עד לחלקים ממקסיקו. בחורף, בחלק הצפוני של הטווח שלה, הקנרית עשויה להתקרב למתקני האכלה אם הם זמינים. בטווחים הדרומים, במהלך החורף, היא נשארת באזורים כמו שדות ומישורי הצפה בהם הם חיים במהלך חודשי הקיץ[12].

נעשו ניסיונות להכניס את הקנרית האמריקאית לברמודה במאה ה-19 וטהיטי בשנת 1938, אך המין לא הצליח להתבסס באף אחד ממקומות אלו[13].

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר (משמאל) ונקבה (מימין) על מתקן האכלה לציפורים

הקנרית האמריקאית עפה בתבנית ייחודית ויוצרת שביל בצורת גל. תבנית זו מורכבת בדר"כ מסדרה של פעימות כנף על מנת שקנרית תתרומם, ואז קיפול הכנפיים ואז דאיה בקשת וחוזר חלילה. עופות מרבים להשמיע קולות במהלך שלב הנפנוף בתבנית ואז הם משתתקים במהלך שלב הדאיה. הקריאה המושמעת היא "per-twee-twee-twee", או "ti-di-di-di", באמצען יש הפסקות שקטות[12][14]. הקנרית האמריקאית מתקשרת באמצעות מספר קולות מובחנים, כולל אחד שנשמע כמו "po-ta-to-chip"[15]
הקנרית האמריקאית לא פועלת באגרסיביות כלפי טורפים בשטחה; תגובתה היחידה היא קריאת אזהרה. בין טורפי נכללים נחשים, סמורים, סנאיים והעורבני הכחול, שעלולים לשבור ביצים או להרוג צעירים, בנוסף נצים וחתולים, המהווים איום על צעירים ומבוגרים כאחד. הפרט המבוגר ביותר שידוע עליו היה בגיל 10 שנים ו-5 חודשים[16].

התנהגות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנרית האמריקאית חברותית במהלך עונת אי-הרבייה, כאשר היא נמצאת לעיתים קרובות בלהקות גדולות, בדרך כלל עם חוחיות אחרות[17]. ההיררכיה החברתית, נמדדת בכמה מפגשים אגרסיביים מנצח כל פרט, לרוב זכר הוא שמוביל את הלהקה במהלך עונת אי-הרבייה[18]. במהלך עונת הרבייה, חוחית זו חיה במושבות. בזמן בניית הקן, הזכר פועל באגרסיביות כלפי זכרים אחרים הנכנסים לשטחו, ויבריח אותם, הנקבה פועלת כך כלפי נקבות אחרות. אגרסיביות זו שוככת לאחר הטלת הביצים[17]. בעונת הרבייה בדרך כלל הנקבה שולטת על הזכר[18]. הדומיננטיות עשויה להשתנות בהתאם לערכו של משאב עבור הפרט; מחקר שפורסם בשנת 1987 מצא כי ציפורים מורעבות שנמצאות נמוך בהיררכיה היו לפעמים שולטות יותר בתחרויות על גישה למתקן האכלה[19].

הקנרית האמריקאית מציג את תוקפנותו תצוגות רבות פנים. הרמת הראש למעלה, כשהצוואר והרגליים מרווחות מעט, מראות תוקפנות בינונית ובדרך כלל מוצגות על ידי מנצח אימות. הרמת עצמות שורש כף הרגל והזזת הראש אחורה, מראה כי הפרט צפוי לתקוף את יריבו. הזזת הראש קדימה כאשר הרגליים מכופפות, הצוואר נמתח והמקור סגור. באינטנסיביות גבוה יותר, הצוואר מורד, המקור מופנה כלפי היריב ואחת או שתי הכנפיים מורמות. במקרים קיצוניים הצוואר זז אחורה, המקור נפתח, נוצות הגוף מוחלקות, הזנב מתנפנף ומורם מעט. תוקפנות מוצגת גם על ידי הצגת חזית הגוף לעבר פרט אחר. ההתקפות כוללות ניקור הנוצות, תפיסת מקום היריב על ידי נחיתה לידו, וטיסה אנכית עם הרגליים כפות הרגליים וצוואר מתוחים, ומקור פתוח. ניסיונות הימנעות כוללים הצגת רק את צד הגוף בפני התוקף, הישענות אחורה, כיפוף הרגליים, משיכה אחורה של הצוואר והכוונת המקור למטה[18].

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנרית האמריקאית מתחילה את עונת הרבייה שלה מאוחר יותר מאשר כל חוחית אחרת ומאוחר יותרמכל ציפור ילידת צפון אמריקה, חוץ מגדרון גומא[4][16]. ייתכן וזה קשור לכך שיש שפע של זרעים בסוף חודשי הקיץ, מכיוון שזרעים הם עיקר תזונתם[17].

טקסי החיזור של הקנרית האמריקאית כוללים תמרונים אווירים ושירת על ידי הזכרים, אותם הם מתחילים בסוף יולי. תצוגות התעופה מתחילות כשהזכר רודף אחר הנקבה, שעפה בדפוסי התחמקות בזיגזג. הזכר יכול לאותת על איכותו וכושרו, הן בטווח קצר (מצב גופו הנוכחי) והן בטווח הארוך (גנים), באמצעות קישוט (צבע המקור והפלומה)[20]. אם הנקבה מקבלץ את הזכר כבן זוג, הזוג יעוף במעגלים רחבים, כשהזכר מסלסל לאורך כל הטיסה[4].

לאחר שזכר מצא בת זוג, הוא בוחר טריטוריה, הוא מסמן את גבולותיו באמצעות סלסול תוך כיד שהוא אף מקום גבול למקום גבול. לאחר שהקיף את היקף גבולו, הוא מבצע שתי תצוגות תעופה, בהתחלה חוזר על טיסתו אך הפעם בטיסה נמוכה ושטוחה, ואז הוא טס בגרסה מוגזמת של טיסתו הרגילה, הוא מצמיד את כנפיו לגופו, צונח לאדמה ואז הוא מרים את עצמו כשהוא פורש את כנפיו כדי לגלוש כלפי מעלה בסדרת לולאות. שניים או שלושה זוגות עשויים לקבץ את הטריטוריות שלהם למעין מושבה רופפת, אולי כדי לסייע בהגנה מפני טורפים[4].

קן של קנרית אמריקאית

הקן נבנה בסוף הקיץ על ידי הנקבה בענפי שיח או עץ נשירים בגובה 10 מטרים (33 רגל). בניית הקן נמשכת כששה ימים, ובמהלכם הנקבה עובדת במרווחים של 10–40 דקות. הזכר טס לעיתים קרובות עם הנקבה כשהיא עוספת חומרים לקן, ואף על פי שהוא עשוי לשאת חומרים אחדים, הוא משאיר את בנייתו לידי הנקבה. השכבה החיצונית של הקן בנויה מקליפות עץ, עשבים שוטים, גפנים ודשא[11]. הקוטר הפנימי של הקן המוגמר הוא כ-6.5 ס"מ (2.6 אינץ')[10]. שפת הקן מחוזקת בקליפות עץ הקשורות בקורי עכביש ומשי זחלים, והשטח הפנימי מרופד בחלקו התחתון באסקלפיאס, גדילן או אגמון האגם. הקן שזור כל כך בחוזקה עד שהוא יכול להכיל מים, וייתכן שהגוזלים יטבעו בעקבות סופת גשמים, אם ההורים אינם מכסים את הקן[5].

הקנרית האמריקאית מטילה תטולה של 4–6 ביצים לבנות כחלחלות, שהן בצורת אליפסה וכ-16 מ"מ × 12 מ"מ (0.63 אינץ' × 0.47 אינץ'), בערך בגודל של בוטנים[11]. חשבו פעם שהן מוטלות במהלך הלילה[12]. הביצים נדגרות על ידי הנקבה בלבד, אם כי הזכר מביא לה את האוכל כשהיא מקננת, ורוב הזוגות המזדווגים מגדלים רק תטולה אחת כל שנה[11].

האפרוחים בוקעים 12–14 ימים לאחר תחילת הדגירה. כמו כל ציפורי השיר האפרוחים נולדים עם פלומה בצבע אפור חיוור עם גופים אדמדמים ועיניים עצומות[21]. האם מאכילה את גוזליה בזרעים וחרקים כשהם גדלים[7]. הגוזלים מתפתחים במהירות, הם פוקחים את עיניהם לאחר 3 ימים והם מסיימים להצמיח נוצות בצבע חום זית לאחר 11–15 ימים, ואז הם מתחילים לתרגל טיסות קצרות קרוב לקן. עד שלושה שבועות לאחר שעפו מהקן, הם עדיין מוזנים על ידי הזכר, שמאתר אותם על ידי הקשבה לקריאתם. האפרוחים מפסיקים לתת קריאה זו כשהם הופכים לעצמאים לחלוטין[4].

הקנרית האמריקאית לפעמים סובל מטפילי תטולה, בעיקר פזאי הבקר חום הראש. ממחקר אחד מצא כי ב-9% מהקנים היו ביצי פזאי הבקר חום הראש[22]. סביר להניח שנטפלים אליה בין היתר בשל עונת רביית המאוחררת[23]. הקנרית האמריקאית מהווה מארחת גרועה מאוד לטפילי תטולה, עם מחקרים המראים שיעורי בקיעה נמוכים של ביצי פזאי הבקר חום ראש ובלי הצלחת יציאה מהקן. סוברים כי חוסר יכולתם של אפרוחי פזאי הבקר חום ראש לשרוד נובע מחוסר תזונה מספקת; התזונה העשירה בזרעים של אפרוחי הקנרית האמריקאית שונה מהתזונה העשירה בחרקים של אורחיהם[24].

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש קנריות אמריקאיות אוכלות
קנריות אמריקאיות אוכלות ראש חמניה

מאחר שהקנרית האמריקאית פעילת יום, היא גם אוכלת במהלך היום. על פי מעבדת קורנל לאורניתולוגיה, מין זה הוא אחד האחד הצימחונים המחמירים ביותר בעולם הציפורים[16]. הוא בעיקר אוכל זרעים, אך מדי פעם יאכל חרקים; גם את הצעירים מאכילים חרקים כדי לספק להם חלבון. תזונתה מורכבת מזרעים ממגוון רחב של צמחים חד-שנתיים, לעיתים קרובות של עשבים שוטים, עשבים ועצים, כגון אלנוס, זקן-תיש, Cosmos, בוצין, אמברוסיה, שינן רפואי, קרד, קוצים, וחמנית מצויה[10]. עם זאת, הוא צורך גם ניצני עצים, שרף מיפל ופירות יער. הוא יאכל במתקני האכלה, במיוחד במהלך חודשי החורף, ויעדיף גיזוטיה צרת-עלים[25].

בניגוד לכמה מיני פרושיים, הקנרית האמריקאית משתמשת בכפות רגליה באופן נרחב בעת האכילה. הוא נתלה לעיתים קרובות על ראשי זרעים בזמן שהוא אוכל כדי להגיע לזרעים ביתר קלות. באביב הקנרית האמריקאית ניזונת מעגילים התלויים על שדרים ואלנוס על ידי משיכת אחד למעלה עם מקורה והיא משתמשת בבהונותיה כדי להחזיק את העגיל דומם כנגד הענף. מיומנות זו מאפשרת לה לנצל את מקורות המזון הבלתי נגישים יחסית למתחרים פונטנציאליים, מה שמגדיל את סיכויי ההישרדות שלה[4].

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם 4 תת-מינים מוכרים של הקנרית האמריקאית[26]:

  • הקנרית האמריקאית המזרחית (S. t. tristis) היא הנפוצה ביותר מבין תת-המינים. אריאל הקיץ שלה הוא מדרום קנדה ועד קולורדו, וממזרח לצפון קרולינה ודרום קרולינה. אריאל החורף שלה הוא מדרום קנדה דרומה עד פלורידה ומרכז מקסיקו[27].
  • הקנרית האמריקאית החיוורת (S. t. pallidus) נבדלת מתת-מינים אחרים בצבע גופה החיוור יותר, סימונים לבנים חזקים יותר, ולזכרים יש כיפה שחורה גדולה. היא קצת יותר גדולה מהמין המזרחי. אריאל הקיץ שלה הוא מקולומביה הבריטית למערב אונטריו, מדרום לקולורדו וממערב עד אורגון. אריאל החורף שלה משתרע מדרום קנדה וצפון קליפורניה, דרומה עד מקסיקו[27].
  • הקנרית האמריקאית הצפון מערבית (S. T. Jewetti) היא קטנה יותר וכהה יותר מתת-המינים האחרים. היא נראה במדרון החוף של רכס קסקייד מדרום קולומביה הבריטית למרכז קליפורניה, היא חופפת לטווחו של המין החיוור[27].
  • willow goldfinch (S. t. salicamans) מופיע ממערב לשטח הסיירה נבדה במהלך הקיץ ובחצי האי המרכזי והדרומי של חצי האי באחה קליפורניה עד למדבר מוהאבי ולמדבר קולורדו בחורף. בחורף, נוצות הזכר והנקבה שחומות יותר מתת-המינים האחרים ובקיץ ה"כובע" השחור של הזכר קטן מזה של תת-המינים האחרים[27].

יחסים בינו לבין האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנרית האמריקאית מצויה באזורי מגורים בכל שטחיה. צפרים מושכים אותה לחצר האחורית שלהם באמצעות מתקני האכלה המכילים גיזוטיה צרת-עלים[25], או על ידי שתילת עשבים וצמחים רב שנתיים, כגון ציניה, מונרדה, קוסמוס, או קיפודן, המייצרים את ראשי הזרעים המועדפים על חוחיות[25].

הקנרית האמריקאית אינה מאוימת על ידי פעילות אנושית והוא נפוץ בכל שטחיו[28][26]. פינוי יערות על ידי בני אדם, אם כי הוא מזיק למינים רבים, הואיל לקנרית האמריקאית. פינוי יערות גורם לירידה במספר הנודדים הניוטרופיים, תוך הטבה למהגרים למרחקים קצרים ותושבי קבע[29]. זה מיטיב עם הקנרית האמריקאית הן כמהגר למרחקים קצרים, והן מכיוון שהשטחים הפתוחים שנוצרו הם הסביבה המועדפת על ציפור זו, שבה משגשגים עשבים שוטים המייצרים את מקור המזון העיקרי של הקנרית האמריקאית[5].

ציפור לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנרית האמריקאית היא ציפור המדינה של איווה וניו ג'רזי, שם היא נקראת eastern goldfinch, ובוושינגטון, שם היא נקראת the willow goldfinch[30]. הוא נבחר על ידי תלמידי בית ספר בוושינגטון בשנת 1951[31].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קנרית אמריקאית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קנרית אמריקאית באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Finches and Sparrows by Peter Clement. Princeton University Press (1999). ISBN 978-0-691-04878-9.
  3. ^ 1 2 3 4 5 קנרית אמריקאית. All About Birds. מעבדת קורנל לאורניתולוגיה
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Hayakawa, E. "American Goldfinch". Hinterland Who's Who. Canadian Wildlife Service & Canadian Wildlife Federation. Archived from the original on 17 January 2008.
  5. ^ 1 2 3 4 "American Goldfinch". Chipper Woods Bird Observatory. Wild Birds Unlimited. 10 December 2007.
  6. ^ McGraw, Kevin; Hill, Geoffrey; Parker, Robert S. (2005). "The physiological costs of being colourful: nutritional control of carotenoid utilization in the American goldfinch, "Carduelis tristis". Animal Behaviour. 69 (3): 653-660. doi:10.1016/j.anbehav.2004.05.018. S2CID 45919907.
  7. ^ 1 2 Department of Natural Resources. "American Goldfinch (Carduelis tristis)". State of Michigan. Archived from the original on 24 December 2007. Retrieved 4 February 2008.
  8. ^ 1 2 Unitt, Philip; Perretta, Nicole (Winter 2001). "Focus on American, Lawrence's, and Lesser Goldfinches" Wrendering. Archived from the original on 19 December 2007. Retrieved 4 February 2008.
  9. ^ Knight, R.; Temple, A. (1987). "Nest defence in the American Goldfinch". Animal Behaviour. 34 (3): 887–897. doi:10.1016/S0003-3472(86)80075-6. S2CID 53174480.
  10. ^ 1 2 3 Terres, John K. (1980). The Audubon Society Encyclopedia of North American Birds. New York: Knopf. p. 329. ISBN 978-0-394-46651-4.
  11. ^ 1 2 3 4 Bent, A. C.; Cleveland, Arthur; et al. (1968). "American Goldfinch Carduelis tristis" Smithsonian Institution United States National Museum Bulletin. 237 (1): 447-466. Archived from the original on 1 January 2008. Retrieved 4 February 2008.
  12. ^ 1 2 3 Dewey, T.; Roof, J. (2007). "Carduelis tristis". Animal Diversity Web. University of Michigan Museum of Zoology. Archived from the original on 8 February 2008. Retrieved 4 February 2008.
  13. ^ Long, John L. (1981). Introduced Birds of the World: The worldwide history, distribution and influence of birds introduced to new environments. Terrey Hills, Sydney: Reed. p. 449. ISBN 978-0-589-50260-7
  14. ^ http://animals.nationalgeographic.com/animals/birding/american-goldfinch/ "American Goldfinch"], National Geographic
  15. ^ https://kids.nationalgeographic.com/animals/birds/facts/american-goldfinch
  16. ^ 1 2 3 American Goldfinch, All About Birds – Cornell Lab of Ornithology. Allaboutbirds.org. Retrieved 29 September 2018.
  17. ^ 1 2 3 Sullivan, J. (1980). [https://books.google.com/books?id=2ENJUxG5cQwC&pg=PA207 Hunting for Frogs and Elston, and Other Tales from Field & Street. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-77993-5. Retrieved 4 February 2008.
  18. ^ 1 2 3 Coutlee, Ellen L. (1967). "Agonistic behavior in the American goldfinch". The Wilson Bulletin. 79 (1): 89-109. ISSN 0043-5643.
  19. ^ Popp, James W. (1987). "Resource value and dominance among American goldfinches". Bird Behavior. 7 (2): 73-77.
  20. ^ Rosen, Rafael F.; Tarvin, Keith A. (2006). "Sexual signals of the male American goldfinch". Ethology. 112 (10): 1008-1019. doi:10.1111/j.1439-0310.2006.01257.x.
  21. ^ Ehrlich, P.R.; D.S. Dobkin; D. Wheye (1988). "Precocial and Atricial". Birds of Stanford. Retrieved 4 February 2008.
  22. ^ Middleton, Alex L. (1977). "Effect of cowbird parasitism on American Goldfinch nesting" (PDF). Auk. 2 (94): 304-307. Retrieved 4 February 2008.
  23. ^ Hauber, Mark E. (1 August 2014). The Book of Eggs: A Life-Size Guide to the Eggs of Six Hundred of the World's Bird Species. Chicago: University of Chicago Press. p. 629. ISBN 978-0-226-05781-1.
  24. ^ Middleton, Alex L. (1991). "Failure of Brown-headed Cowbird parasitism in nests of the American Goldfinch" (PDF). Journal of Field Ornithology. 2 (62): 200-203. Retrieved 4 February 2008.
  25. ^ 1 2 3 Hollis, Elece. "Backyard Birdwatching: The American Goldfinch". Garden and Hearth. Archived from the original on 29 May 2007. Retrieved 4 February 2008.
  26. ^ 1 2 "Carduelis tristis (Linnaeus, 1758)". ITIS. Retrieved 4 February 2008.
  27. ^ 1 2 3 4 Middleton, Alex L.; Poole, A.; Gill, F. (1993). Poole, A.; Gill, F. (eds.). "American Goldfinch Carduelis tristis". The Birds of North America Online (80). doi:[https://doi.org/10.2173%2Fbna.80 10.2173/bna.80. Retrieved 4 February 2008.
  28. ^ BirdLife International BirdLife International (2012). "Carduelis tristis". הרשימה האדומה של IUCN 2012. Retrieved 26 November 2013.
  29. ^ Droege, Sam (2000). "Birds and Landscape Changes in Northeastern Forests". U.S. Geological Survey, Biological Resources Division. Archived from the original on 27 September 2006. Retrieved 4 February 2008.
  30. ^ Tveten, John L.; Tveten, Gloria (2004). Our life with birds: a nature trails book. Texas A&M University Press. p. 75. ISBN 978-1-58544-380-2 Retrieved 17 May 2011.
  31. ^ McAuliffe, Emily (2003). Washington Facts and Symbols. Capstone Press. p. 13. ISBN 978-0-7368-2277-0.