קפה סוספזו
_at_Gran_Caffè_Gambrinus,_Naples,_Italy.jpg)
קפה סוֹספֶּזוֹ (איטלקית: caffè sospeso, מילולית "קפה מושהה"; בנפוליטנית: cafè suspiso) הוא מנהג של בתי הקפה בנאפולי שבדרום איטליה: לקוח משלם עבור שתי מנות קפה, שותה אחת מהן, והמנה השנייה, ששולמה אך לא הוגשה, נשמרת לרשות מי שיבוא אחריו ואין ידו משגת לשלם עבורה. מי שמבקש לממש אותה שואל את הברמן אם יש במקום קפה מושהה, ואם יש - מקבל אותו בחינם.[1][2]
הנתינה במנהג אנונימית משני צדדיה, שכן המשלם יוצא מבית הקפה זמן רב לפני שמגיע מי שיקבל את הקפה, ובית הקפה הוא שמתווך ביניהם. השניים אינם נפגשים ואינם יודעים זה על זה דבר. חוקר התקשורת האיטלקי פאולו מנצ'יני ראה בכך את עיקרו של המנהג: הניסוח העקיף חוסך מן השניים מפגש ישיר שבו היה ניכר הפער הכלכלי ביניהם. מקורו המדויק של המנהג אינו ידוע, והוא מיוחס למסורת של סולידריות שכונתית בנאפולי.[2]
במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה הקפה המושהה נוהג רווח בנאפולי, ולקראת סוף המאה כמעט נעלם ממנה. בשנת 2010 קמה רשת של פסטיבלים ואגודות תרבות איטלקיים שקידמה את החייאתו, ובמקביל התפשט הרעיון אל מחוץ לאיטליה ונעשה מוכר בשם האנגלי suspended coffee.[3][4]
המנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלקוח מזמין מנת אספרסו אחת ומשלם עבור שתיים. המנה השנייה אינה מוגשת במעמד ההזמנה אלא נשמרת לזכות לקוח עתידי, ובתי הקפה מנהלים אותה בדרכים שונות: יש שהלקוח מכניס את הקבלה לקנקן שעומד על הדלפק, יש שהקבלות נתלות בחלון הראווה, ויש שהברמן רושם את המנות ברשימה. בבית הקפה ההיסטורי גרן קפה גמבריניוס שבנאפולי הוצב בשנת 2009 קנקן קפה נאפוליטני גדול ופתוח, ולצידו הסבר בשש שפות ובניב הנאפוליטני. מי שמשאיר קפה מושהה משלשל את הקבלה פנימה, ומי שזקוק לקפה שולה משם קבלה.[3]
הסופר והבמאי הנאפוליטני לוצ'אנו דה קרשנצו (Luciano De Crescenzo) תיאר את המנהג בראיון ל"לה רפובליקה" במאי 1997 כזיכרון מנעוריו בשכונות העממיות של נאפולי: מי שאירע לו דבר משמח היה ניגש לבית הקפה ומזמין "הכינו לי שניים, אחד בשבילי ואחד מושהה", ואילו עניים מרודים נהגו לעבור בין בתי הקפה ולשאול אם נותר בהם קפה מושהה. מילון Treccani מביא את הראיון כאחת העדויות המעטות למנהג.[1]
מנצ'יני עמד על חשיבות הניסוח העקיף. המילה "מושהה" מציגה את הקפה כדבר המרחף באוויר וממתין למי שיאחז בו, ולא כתשלום שאדם אחד העביר לאדם אחר. בקשה ישירה יותר, כגון שאלה של לקוח אם ישלמו עבור הקפה שלו, הייתה יוצרת מחויבות מפורשת בין השניים ומבליטה את פערי ההכנסה ביניהם. השאלה על קפה מושהה מותירה את זהות שני הצדדים ברקע, וכלשונו של מנצ'יני, הקפה יורד מן העננים ולא מידו של הנותן.[2]
מקור המנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]אין תיעוד שמאפשר לקבוע מתי החל המנהג ובאילו נסיבות. מנצ'יני ציין כי המנהג לא נחקר מעולם באופן שיטתי, וכי על מקורו אפשר רק לשער; המקור הספרותי הבולט שקשור בו הוא קובץ מסות של דה קרשנצו על חיי היומיום בנאפולי, שאינו מתאר את המנהג עצמו לפרטיו.[2]
בספרות רווחים כמה הסברים. לפי אחד מהם צמח המנהג בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנות המחסור שסביבה, כמחווה של לקוחות אמידים כלפי מי שנפגעו מן המשבר, ואילו העיתונאית לורנצה קסטנרי הקדימה את ראשיתו למאה ה-19. לפי הסבר אחר, שמייחסים לסופר הנאפוליטני ריקרדו פאצאליה (Riccardo Pazzaglia), נולד המנהג מן הוויכוחים על תשלום החשבון בין חברים שנפגשו בבית הקפה: כל אחד התעקש לשלם עבור כולם, ולעיתים שולם כך קפה שאיש לא שתה; במקום לדרוש את הכסף בחזרה הניחו לו לעמוד לזכות לקוח עתידי.[5] חוקר התרבות פרנצ'סקו בושמי מיקם את המנהג בשנים 1900 עד 1960, וראה בו מעשה צדקה בחברה שרווח בה עוני קשה.[4]
דעיכה והתחדשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2008 דיווח העיתון "קורייה דל מצוג'ורנו" כי המנהג עומד להיעלם: ברמנים ותיקים בנאפולי סיפרו שכמעט אינם מכינים עוד קפה מושהה, בגמבריניוס נמסר שהמנהג נשמר במקרים נדירים בלבד, ובשלושה בתי קפה סמוכים באזור ויה מרינה לא הוזמן קפה כזה במשך 15 שנה ויותר. באותה שנה יצא לאור ספרו של דה קרשנצו Il caffè sospeso, שהחזיר את המושג לתודעה הציבורית באיטליה.[6] ב-2011 תיאר גם השבועון "לספרסו" את הקפה המושהה כמסורת שאבדה, בכתבה על יוזמה שנועדה להחיותה.[7]
היוזמה המרכזית להחייאתו היא "רשת הקפה המושהה" (Rete del Caffè Sospeso), שהקימו בשנת 2010 פסטיבלים ואגודות תרבות איטלקיים. הרשת נועדה מלכתחילה להתמודד עם קיצוצים בתקציבי התרבות באמצעות ארגון משותף של פעילויות, ולצד זאת קידמה מיזמי סולידריות, ובהם החזרת הקפה המושהה לבתי הקפה. בתי קפה שהצטרפו אליה מציגים בחלון הראווה מדבקה ועליה ספל אספרסו לבן.[3] בשנת 2011 קבעה הרשת את 10 בדצמבר, יום זכויות האדם, כ"יום הקפה המושהה", במטרה לעודד את המנהג בבתי קפה ברחבי איטליה.[8][1]
כתבה של "הניו יורק טיימס" מנאפולי בדצמבר 2014 העלתה שהמנהג שב ומתקיים. לפי אחד מבעליו של גרן קפה גמבריניוס, מתוך יותר מ-1,500 מנות אספרסו שהוגשו שם ביום בממוצע הושארו כעשר מושהות, וכחמישה אנשים ביום הגיעו לשלוף קבלה מן הקנקן, ומספרם הלך וגדל בשנתיים שקדמו לכתבה.[3]
מחוץ לאיטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוזמות בהשראת המנהג דווחו ברומניה, בהולנד ובבריטניה,[2] וכן בשוודיה ובברזיל.[3] באיטליה עצמה הורחב הרעיון למוצרים אחרים: פיצרייה נאפוליטנית הנהיגה בשנת 2012 "פיצה מושהית" וחילקה כ-15 פיצות בשבוע, ובמקומות אחרים הושארו כריכים או ספרים לרשות מי שאין בידו לשלם עבורם.[3]
בושמי בחן את הגלגול האמריקאי של המנהג בכלים שאולים מבורדייה. לדבריו שימשה הנתינה באיטליה לנותן גם מקור להבחנה חברתית, ואילו בארצות הברית נטלו חברות פרטיות את המסורת לידיהן ושינו את היחס בין הנותן למקבל: הנתינה חדלה להיות ספונטנית, אתרי החברות קוראים ללקוחות לתרום ומעניקים הכרה פומבית לתורמים נבחרים, והטקסטים שבהם נועדו לפרסם ולא ליידע. מסקנתו היא שהנאו-ליברליזם מנצל מסורות ישנות לצרכים מסחריים.[4]
משמעות ומחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנצ'יני תיאר את הקפה המושהה כפרקטיקה בלתי פורמלית שאין לה כללים כתובים, שמשלבת כמה יסודות של תרבות היומיום הנאפוליטנית: לשון ציורית, סולידריות ואמונות טפלות. לצד המניע הסולידרי הצביע על חשש מפני מזל רע כמניע נוסף להשארת קפה, ועל ציפייה הדדית המוכרת לשני הצדדים ומכוננת קהילה: המסר שמעביר המשלם, לדבריו, הוא שכל מי שחי בסביבתו הוא ידידו, גם אם אינו מכיר אותו אישית.[2]
ב-26 ביוני 2015 ערכו הכלכלנים פדריקה ד'איזנטו וסלווטורה די מרטינו ניסוי שדה בשני בתי קפה בנאפולי, גמבריניוס ואוגוסטוס, שבו שימשה ההחלטה להשאיר קפה מושהה מדד להתנהגות פרו-חברתית. 67 מתוך 230 המשתתפים (כ-29%) רכשו קפה מושהה, והרכישות אומתו מול הקבלות. יותר מכולם השאירו קפה מושהה תושבי נאפולי עצמם, אך ההבדלים בין הקבוצות במדגם לא היו מובהקים סטטיסטית, ולכן לא ניתן היה להצביע על מאפיינים דמוגרפיים שמנבאים את המעשה. את ההיענות בשיעור הזה הציגו החוקרים כראיה לכך שמודל האדם הכלכלי (Homo Oeconomicus) אינו מספיק להסבר ההתנהגות הכלכלית.[5]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קרן צוריאל הררי, משולש שווה, באתר כלכליסט, 7 בפברואר 2015
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 Caffè sospeso, Treccani, Neologismi, 2020 (באיטלקית)
- 1 2 3 4 5 6 Paolo Mancini, Alena Ledeneva (ע), Caffè sospeso (Italy), The Global Encyclopaedia of Informality, Volume 2: Understanding Social and Cultural Complexity, לונדון: UCL Press, 2018, עמ' 44-46. (באנגלית)
- 1 2 3 4 5 6 Gaia Pianigiani, In Naples, Gift of Coffee to Strangers Never Seen, הניו יורק טיימס, 24 בדצמבר 2014 (באנגלית)
- 1 2 3 Francesco Buscemi, How 'il caffé sospeso' became 'suspended coffee': The neo-liberal re-'invention of tradition' from Bourdieu to Bourdieu, European Journal of American Culture 34, 2015, עמ' 123-136 doi: 10.1386/ejac.34.2.123_1 (באנגלית)
- 1 2 Federica D'Isanto, Salvatore Di Martino, Il caffè sospeso della tradizione napoletana: prosocial behaviour come fondamento delle istituzioni sociali, Impresa Sociale 8, 2016 (באיטלקית)
- ↑ R. W., Caffè sospeso, tradizione "sospesa" a un filo. Rischia di scomparire la tazzulella benefica, Corriere del Mezzogiorno, 6 באוקטובר 2008 (באיטלקית) (ארכיון)
- ↑ Gianluca Schinaia, Solidarietà in tazzina, L'Espresso, 21 בנובמבר 2011 (באיטלקית)
- ↑ Carlotta Macerollo, Un caffè sospeso per tutti, Rai News, 9 בדצמבר 2013 (באיטלקית)