קץ האידאולוגיה
|
עיינו גם בפורטל
פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה. |
"קץ האידאולוגיה" הוא קובץ מאמרים של הסוציולוג דניאל בל. בקובץ, טען בל כי אנו חיים בתקופה בה האידאולוגיות הישנות באות אל קיצן מבלי שתקום להן חלופה. בל התייחס לאידאולוגיה כמנוף, דרכו יוצר האדם שינויים חברתיים ומבניים בעולמו. על פי בל, התמוטטות האידאולוגיות הישנות (ובפרט הסוציאליזם) מותירה את הפרט ללא כלים מוסריים ואידאולוגים כדי לנסח את השינוי שהוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. עם זאת, סוציולוגים ביקורתיים (ובמידה מסוימת אף בל עצמו בשנים שלאחר מכן) מסתייגים מן המונח. זאת כיוון שסוציולוגים ביקורתיים רואים גם ב"קץ האידאולוגיה" סוג של אידאולוגיה פוליטית, באותה מידה כמו האידאולוגיות הפוליטיות אשר לטענת בל כבר אינן מרכזיות בשיח הפוליטי.
לימים קיבל המונח משמעויות נוספות שונות, המתאר שינויים באורח החשיבה האנושי בעידן הפוסט-מודרני, ללא הגדרה אחידה.
מניעי התהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחינה היסטורית, משויך קץ האידאולוגיה לתקופת סוף המאה ה-20, ומזוהה עם התקופה הפוסטמודרנית. מניעי "מות האידאולוגיה" העיקריים הם:
- טראומות קולקטיביות ממלחמת העולם השנייה והמאורעות שקדמו לה, בדגש על עליית גרמניה הנאצית והופעת הפאשיזם. מלחמה זו נחשבה למונעת מטעמים אידאולוגיים.
- השפעות המלחמה הקרה, שזיקתה לפערים אידאולוגיים ברורה, בין קומוניזם וקפיטליזם, ונוראות המשטר הסובייטי.
- התפתחות גישה שלילית כלפי האימפריאליזם, אשר נימוקיה המוסריים נבעו מקיום אידאולוגיה רציונליסטית המעמידה את צורת החיים המערבית כעליונה על שאר צורות החיים.
- משברי מדינת הרווחה בעולם המערבי, אשר נחשבו ל"מבוי סתום" עבור השיטה הסוציאל-דמוקרטית, שייצגה את מעורבות המדינה בשם אידאולוגיה סולידרית.
- התפתחות הבירוקרטיה כחלק ממשברי מדינת הרווחה, ויצירת ניתוק בין הפרט למנגנונים המבטאים את הפעולה האידאולוגית (ממשלה ובית מחוקקים).
ניתוק פרט-כלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
קץ האידאולוגיה הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, הפרט נתפס כאדם יחיד, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים כנגד "המערכת", הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה.
מקורותיו של ניתוק זה, בין המערכת לפרט, מצוי בהתפתחות הביורוקטיה וגדילת המדינות, ובהיווצרות חברת ההמון. תוצאותיו של ניתוק זה הוא יצירתם של שני מוקדי אינטרסים - האינטרסים של "המערכת", כנגד רצונות היחיד.
מתח זה הוביל, מבחינה היסטורית, לזיהוי האידאולוגיה עם "המערכת", וזאת בזכות שני תהליכים:
- שימוש בטיעונים אידאולוגיים כנימוק לפעולות שלטוניות על ידי פוליטיקאים ומדינאים, על מנת לזכות בתמיכה ציבורית (בעקבות התפתחות תקשורת המונים). טיעונים אלו דרשו מן הפרט לוותר על צרכיו, על מנת לסייע לפעילות הפוליטית.
- התפתחות תפיסה ליברלית קיצונית, השוללת את הפרט כישות שלה צורך להשפיע על פרטים אחרים, גורם שהותיר את ההשפעה על הציבור בידי השלטון בלבד.
עימות זה, אשר הגיע על רקע של תורות הומניסטיות, ויצירת דפוסי חינוך המבוססים על אוטונומיה ואי-תלות הדדית של הפרטים, הביא לשלילת האידאולוגיה כמניע חיובי בחיי האדם, כחלק מהתנערות האדם משלטונות המדינה.
מצד שני, עליית האסלאם הפונדמנטליסטי, התחזקותן של תביעות לאומניות ובדלניות, הן במערב והן מחוצה לו, וכוחו של הימין הנוצרי בארצות הברית מוכיחות ש"קץ האידאולוגיה" איננו בשום אופן תהליך כלל עולמי או בלתי הפיך.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Daniel Bell, The End of Idealogy, 1960, ISBN 0-674-00426-4
- Chaim Waxman, The End of Ideology Debate, 1968