קצה הדרום
קצה הדרום (באנגלית: Farthest South) היה קו הרוחב הדרומי ביותר שאליו הגיעו חוקרים לפני כיבוש הקוטב הדרומי בשנת 1911. ציוני דרך חשובים בדרך אל הקוטב היו גילוי הארצות דרומית לכף הורן ב-1619, חציית החוג האנטארקטי של קפטיין ג'יימס קוק ב-1773, והתצפיות המאושרות המוקדמות ביותר של יבשת אנטארקטיקה ב-1820. מראשית המאה ה-19 ואילך, הייתה החתירה אל "קצה הדרום" למעשה למירוץ אל הקוטב, שהגיע לשיאו כשרואלד אמונדסן השיג את היעד בדצמבר 1911.
בשנים שקדמו לתקופה שכיבוש הקוטב היה ליעד מציאותי, היו מניעים אחרים שמשכו הרפתקנים דרומה. בראשית הדברים, הכוח המניע היה גילוי נתיבי סחר חדשים בין אירופה למזרח הרחוק. אחרי שנתיבים כאלה נקבעו ותוואי הקרקע הגאוגרפיים העיקריים מופו ברובם הגדול, היה כוח המשיכה להרפתקאות מסחריות טמון ביבשת הענק הפורייה של "טרה אוסטרליס", שנחבאה, לפי האגדה, הרחק בדרום. האמונה בקיומה של ארץ שפע משוערת כזאת עמדה בעינה עד אמצע המאה ה-18; חוקרים מיאנו להשלים עם האמת שהתגלתה בהדרגה, של סביבה קרה וקשוחה בארצות האוקיינוס הדרומי.
מסעותיו של ג'יימס קוק בשנים 1771–1774 הציגו באופן כולל את טבען העוין לכאורה של אותן ארצות נעלמות, תהיינה אשר תהיינה. גילוי זה הביא להזחת הדגש במחצית הראשונה של המאה ה-19, מנתיבי הסחר אל מחקר וגילוי. לאחר תקופת החורף הראשונה שעשו חוקרים באנטארקטיקה היבשתית בשנת 1899, נשקף סיכוי מציאותי להגיע אל הקוטב הדרומי, והמירוץ אל הקוטב החל. הבריטים היו הראשונים שניסו את כוחם בהרפתקה זו, שהתאפיינה ביריבות בין רוברט פלקון סקוט לארנסט שקלטון בתקופת העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה. שקלטון חזר על עקבותיו מתוך שיקולי זהירות והצליח להחזיר את כל אנשיו בשלום; סקוט הגיע אל הקוטב בינואר 1912 ונוכח לדעת, שמגלה הארצות הנורווגי רואלד אמונדסן הקדים אותו בחודש.
מגלי ארצות מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1494, חתמו המעצמות האירופיות הימיות העיקריות, פורטוגל וספרד על חוזה טורדסיאס, במסגרתו הועבר קו במרכז האוקיינוס האטלנטי והקצתה את כל נתיבי הסחר שממזרח לקו לפורטוגל. ברית זו נתנה לפורטוגל שליטה בנתיב היחיד המוכר למזרח - דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס ההודי, והניחה לספרד, ובהמשך לארצות אחרות, לחפש נתיב מערבי אל האוקיינוס השקט. חקר הדרום החל כחלק מן החיפוש אחר נתיב כזה.
בשונה מאזור הקוטב הצפוני, אין כל ראיה לנוכחות אנושית או למושבות אדם באנטארקטיקה או באיים שסביב לה לפני עידן החקר האירופי. עם זאת, החלקים הדרומיים ביותר של דרום אמריקה כבר היו מיושבים בשבטים כגון בני הסלקנאם (Selk'nam/Ona), בני יאגאן (Yagán/Yámana), בני אלאקאלוף (Alacaluf) וה-האוש (Haaush).[1] שבט ההאוש, במיוחד, יצא דרך קבע למסעות אל Isla de los Estados, שהיה במרחק 29 קילומטרים מן האי הראשי של ארץ האש, טיירה דל פואגו, ומכאן שיש מקום לשער, שחלק מהם היו מסוגלים אולי להגיע אל האיים הסמוכים לכף הורן. גילוי אמנות קדומה של אינדיאנים מארץ האש ושרידי סירות קאנו גם באיי פוקלנד מרמז לאפשרות של מסעות ימיים ארוכים עוד יותר.[2]
לעומת ילידי ארץ האש, שלא ניחנו בכישורים הדרושים למסע של ממש ברחבי אוקיינוס, הפולינזים הוכיחו כישורים אלה בוודאות. יש ראיות מסוימות לביקורים של הפולינזים באיים התת-אנטארקטיים של ניו זילנד, אף כי איים אלה רחוקים מאנטארקטיקה יותר מאשר מדרום אמריקה. מכיתת חרס לאפיטה לא מתוארכת ולא מזוהה נמצאה באיי האנטיפודה, ויש גם שרידים של יישוב פולינזי שתוארכו למאה ה-13 על האי אנדרבי שבאיי אוקלנד.[3][4][5][6] מסיפורים העוברים מפה לאוזן לאורך השנים עולה, כי בסביבות 650 הוביל אוי-טה-רנג'יאורה צי של ואקה טיוואי דרומה עד שהגיעו אל "מקום של קור עז, שם התרוממו מבנים דמויי סלעים מתוך ים מוצק".[7] התיאור הקצר מתאים לכאורה למדף הקרח רוס או אולי ליבשת האנטארקטית, אבל אפשר שהוא מתייחס רק לקרחונים ולמצופי קרח, המצויים באוקיינוס הדרומי.
פרדיננד מגלן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרדיננד מגלן
אף כי היה פורטוגזי במוצאו, הצהיר פרדיננד מגלן על נאמנותו לקרלוס הראשון, מלך ספרד, אשר בשמו הפליג מסביליה ב-10 באוגוסט 1519, עם צי של חמש אוניות, לאתר נתיב מערבי אל מקור התבלינים באיי מאלוקו שבאינדונזיה.[8] הצלחתו הייתה תלויה במציאת מצר או מעבר בין חלקיה היבשתיים של דרום אמריקה, או מציאת הקצה הדרומי של היבשת והקפתו. החוף הדרום-אמריקאי נצפה ב-6 בדצמבר 1519, ומגלן נע בזהירות דרומה במקביל לחוף, עד שהגיע אל קו רוחב 49° דרום ב-31 במרץ 1520. מעט מאוד, אם בכלל, היה ידוע על החוף דרומית לנקודה זו, על כן החליט מגלן לעגון שם למשך חודשי החורף הדרומי ולצורך זה הקים מקום יישוב בשם פוארטו סן חוליאן.
בספטמבר 1520 התחדש המסע לאורך החוף שעוד לא מופה, וב-21 באוקטובר הגיע אל קו רוחב 52° דרום. כאן מצא מגלן לשון-ים עמוקה, שהתגלתה כמצר שחיפש, זה שייקרא בהמשך מצר מגלן. בראשית נובמבר 1520, בעודם משייטים דרך המצר, הגיעו אל הנקודה הדרומית ביותר שלו, בסביבות 54° דרום. שלושים ושבעה ימים נדרשו להם לחציית המצר, ואת היבשה שמדרום לו כינו בשם טיירה דל פואגו, אך לא ידעו לבטח אם מדובר בחלק מן היבשת או באי.[9] זה היה שיא בהשגת קצה הדרום ליורד-ים אירופאי, אף כי לא קצה הדרום שאליו הגיע האדם עד אז, כיון שמיקום זה נמצא צפונית למקום היישוב האנושי הדרומי ביותר בעולם, הלא הוא ארץ האש.
פרנסיסקו דה אוסס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פרנסיסקו דה אוסס
הצפייה הראשונה של מעבר אוקיינוס אל האוקיינוס השקט דרומית לארץ האש מיוחסת לעיתים לפרנסיסקו דה אוסס ממשלחת לואאסה. בינואר 1526 נסחפה ספינתו, "סן לסמס", דרומה מן הכניסה האטלנטית אל מצר מגלן לנקודה, שם חשבו אנשי הצוות כי הם רואים שונית ומים מעבר לה, סימן לקצה הדרומי של היבשת. אפשר רק לשער איזו היא השונית שראו; מתקבל על הדעת, שהיה זה כף הורן. בחלקים מן העולם דובר הספרדית סבורים, שייתכן ודה אוסס גילה את המצר שנקרא בהמשך מעבר דרייק, יותר מחמישים שנה לפני סר פרנסיס דרייק, הפריבטיר הבריטי.
סר פרנסיס דרייק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פרנסיס דרייק
סר פרנסיס דרייק הפליג מפליימות ב-15 בנובמבר 1577, מפקד צי של חמש אוניות ובראשן אוניית הדגל שלו "פליקן", שבהמשך שונה שמה ל"איילת הזהב". מטרתו העיקרית הייתה ביזה, לא מסע חקר וגילויים; היעדים הראשוניים שלו היו הערים הספרדיות הלא-מבוצרות של צ'ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט. דרייק, שהפליג בנתיב של מגלן, הגיע אל פוארטו סן חוליאן ב-20 ביוני. אחרי קרוב לחודשיים בנמל, עזב דרייק את המעגן עם צי מצומצם של שלוש אוניות וספינת מפרשים קטנה. אוניותיו הגיעו אל מצר מגלן ב-23 באוגוסט ויצאו אל האוקיינוס השקט ב-6 בספטמבר.
דרייק קבע נתיב צפוני-מערבי, אבל למחרת היום פגעה סערה בספינות והפיצה אותן לעברים שונים.[9] ה"מריגולד" טובעה בנחשול ענק; ה"אליזבת" הצליחה לחזור אל מצר מגלן, ולאחר זמן הפליגה מזרחה, חזרה לאנגליה; ספינת המפרשים הקטנה אבדה מאוחר יותר. הסופות נמשכו יותר משבעה שבועות. "איילת הזהב" נסחפה הרחק מערבה ודרומה, לפני שעשתה את דרכה בדי-עמל חזרה אל היבשה. ב-22 באוקטובר עגנה האונייה לחופו של אי, שדרייק קרא לו בשם "אי אליזבת", שם קוששו הימאים עצים לאש המטבח וצדו כלבי-ים ופינגווינים לשמש להם מזון.
לדברי הנווט הפורטוגזי של דרייק, נונו דה סילבה, מיקומם במעגן היה 57° דרום, אך בקו רוחב זה אין שום אי. על איי דייגו רמירס, שעוד לא התגלו אז, ב-'30 56° דרום, אין כל עצים ולא ייתכן שאלה היו האיים עליהם קוששו אנשי דרייק עצי הסקה. מכאן עולה, שחישוב הניווט היה שגוי, וכי דרייק עגן בכף הורן, שעוד לא נקרא אז בשם, או בסמוך לו, ב-'59 55° דרום. בדין וחשבון שלו כתב דרייק: "הכף או הצוק הקיצוני ביותר מכל האיים הללו נמצא סמוך ל-56 מעלות, ומלבדו אין שום אי ראשי בטווח ראייה לכיוון דרום אלא במקום שם נפגשים האוקיינוס האטלנטי והים הדרומי." הים הפתוח הזה מדרום לכף הורן נודע בהמשך כ"מעבר דרייק", אם כי דרייק עצמו לא חצה אותו.[9]
וילם סכאוטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – וילם סכאוטן
ב-14 ביוני 1615 הפליג וילם סכאוטן עם שתי ספינות, "אנדראכט" ו"הורן" מטקסל, הולנד, למצוא נתיב מערבי אח האוקיינוס השקט. "הורן" אבדה בשריפה, אבל "אנדראכט" המשיכה דרומה. ב-16 בינואר 1616 הגיע סכאוטן אל מה שחשב לכף הדרומי ביותר של יבשת דרום אמריקה; הוא כינה נקודה זו "קאפ הורן" כף הורן על שם עיר הולדתו וספינתו האבודה. ציוני הניווט של סכאוטן אינם מדויקים - הוא הציב את כף הורן ב-'48 57° דרום, ואילו מיקומו למעשה הוא '58 55° דרום. ככלל, מתכחשים לקביעתו של סכאוטן, לפיה הגיע ל-58° דרום, אם כי הוא המשיך מערבה והיה הספן האירופאי הראשון שהגיע אל האוקיינוס השקט דרך מעבר דרייק.
משלחת גארסייה דה נודאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – משלחת גארסייה דה נודאל
את השיוט המתועד הבא במעבר דרייק ביצעו בפברואר 1619 האחים ברתולומה וגונזלו גארסייה דה נודאל. במהלך שיט המחקר, גילתה משלחת גארסייה דה נודאל קבוצה קטנה של איים כ-96 ק"מ דרומית-מערבית לכף הורן, בקו הרוחב '30 56° דרום. הם העניקו להם את השם איי דייגו ראמירז על שם רב חובל המשלחת. האיים נשארו היבשה הדרומית ביותר הנודעת עלי אדמות עד שקפטיין ג'יימס קוק גילה את איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים הדרומיים בשנת 1775.[10]
תגליות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסעות אחרות הניבו תגליות נוספות באוקיינוסים הדרומיים; באוגוסט 1592 מצא הספן האנגלי ג'ון דייוויס מחסה "בין איים שמעולם לא התגלו קודם לכו" - כנראה איי פוקלנד. מגלי ארצות אחרים טענו לגילוי איי פוקלנד, בעיקר ההולנדי זבאלד דה ורט בשנת 1600, טענה שבעטיה ניתן לקבוצת האיים שמה המוקדם "האיים הזבאלדינים". ב-1675 צפה הנוסע הסוחר האנגלי אנתוני דה לה רושה את ג'ורג'יה הדרומית. ב-1739 גילה ז'אן-באטיסט בובה דה לוזייה הצרפתי את האי בובה הנידח, וב-1772 מצא בן ארצו, איב-ז'וזף דה קרגלן דה טרמרק את איי קרגלן. אף כי לה רושה ובובה חצו את הרכס האנטארקטי כדי לחדור אל חבל הארץ האנטארקטי, אף לא אחת מתגליות אלה הרחיקו אל מעבר לקו הרוחב הדרומי שרשמו האחים גארסייה דה נודאל.
חוקרי אנטארקטיקה מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'יימס קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ג'יימס קוק
השני במסעותיו ההיסטוריים של ג'יימס קוק, בשנים 1772 עד 1775, היה בראש ובראשונה חיפוש אחר טרה אוסטרליס איקונגניטה החמקנית, שמיקומה נחשב, כמשוער, אי שם בסביבות קווי הרוחב שלא נחקרו עדיין מתחת ל-40° דרום. קוק הפליג מאנגליה בספטמבר 1772 עם שתי ספינות, "רזולושן" ו"אדבנצ'ר". אחרי השתהות בקייפטאון, הפליגו שתי הספינות ב-22 בנובמבר דרומה, אבל סופות עזות הדפו אותן מזרחה. הם הצליחו להתרחק קמעה-קמעה דרומה, ונתקלו בגוש הקרח הראשון שלהם ב-10 בדצמבר. גושי הקרח היו עד מהרה למחסום מוצק, שהעמיד במבחן את כושר הספנות של קוק כאשר תמרן למצוא מעבר בין גושי הקרח הדחוסים. לבסוף מצא מים פתוחים ויכול היה להמשיך דרומה; ב-17 בינואר 1773 הגיעו ספינות המשלחת אל החוג האנטארקטי ב-'20 60° דרום, הראשונות שהצליחו בכך.[11] הקרח חסם אפשרות להתקדמות נוספת, והספינות פנו לצפון-מערב ושייטו אל ניו זילנד, לשם הגיעו ב-26 במרץ.
במהלך החודשים הבאים, חקרה המשלחת את דרום האוקיינוס השקט, ואז חזר קוק ולקח את "רוזולושן" דרומה - "אדבנצ'ר" פרשה מן המשלחת וחזרה לדרום אפריקה לאחר תגרה עם אוכלוסיית הילידים של ניו זילנד. הפעם הצליח קוק לחדור הרבה אל מעבר לחוג האנטארקטי, וב-30 בינואר 1774 הגיע אל '10 71° דרום, "קצה הדרום" שלו, אבל מצב הקרח מנע המשך שיוט דרומה. השיא הדרומי הזה יישאר בעינו למשך 49 השנים הבאות.
במהלך מסעותיו במימי אנטארקטיקה, הקיף קוק את העולם בקווי רוחב, שנמצאו ברוב המקרים מעל 60° דרום, ולא ראה דבר פרט לאיים קודרים שאינם מסבירי פנים, ללא רמז ליבשת הפוריה, שהיו מי שקיוו עדיין למצוא בדרום. קוק כתב, שאם יבשת כזאת אכן קיימת, היא תהיה "ארץ שהטבע חרץ את דינה לכישלון", וכי "שום אדם לא ירחיק הלאה ממני, והיבשה השוכנת בדרום לא תיחקר לעולם." הוא סיכם: "והיה והבלתי-אפשרי יושג והיבשה תימצא, היא תהיה חסרת-תועלת לחלוטין ולא תביא כל טובה למגלה או לארצו".
החיפוש אחר יבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לנבואתו של קוק, בראשית המאה ה-19 נעשו ניסיונות רבים מספור להבקיע דרומה ולגלות ארצות חדשות. בשנת 1819 גילה ויליאם סמית, כשפיקד על דו-תורנית קטנה בשם "ויליאמס", את איי שטלנד הדרומיים, ושנה לאחר מכן צפה אדוארד ברנספילד, באותה ספינה עצמה, בחצי האי טריניטי שבקצה הצפוני של ארץ גרהאם. ימים אחדים לפני תגליתו של ברנספילד, ב-27 בינואר 1820, הגיע רב החובל הרוסי פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן, בחלק אחר של אנטארקטיקה, כמטחווי עין מחוף מה שמוכר כיום כארץ המלכה מוד. הוא מוכר אפוא כאדם הראשון שראה את אדמת היבשת, אף כי הוא עצמו לא טען לכך. בלינגהאוזן ביצע שתי הקפות של כדור הארץ, בעיקר בקווי הרוחב שבין 60 ל-67°, ובינואר 1821 הגיע אל הנקודה הדרומית ביותר שלו ב-70° דרום, בקו אורך קרוב לזה, שבו השיג קוק את השיא שלו 47 שנים קודם לכן. בשנת 1821 עמד צייד כלבי-הים האמריקאי, רב חובל ג'ון דייוויס, בראש קבוצה, שירדה אל קטע יבשה לא ממופה מעבר לאיי שטלנד הדרומיים. "אני חושב, שהיבשה הדרומית הזאת היא יבשת", כתב ביומן הספינה; אם צדק, הרי שקבוצתו הייתה הראשונה להציג רגל על יבשת אנטארקטיקה.
ג'יימס ודל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ג'יימס ודל
ג'יימס ודל היה ימאי אנגלי-סקוטי, ששירת הן בצי המלכותי והן בצי הסוחר לפני שיצא למסעותיו הראשונים למימי אנטארקטיקה. ב-1819, כמפקד' דו-תורנית בת 160 טון בשם "ג'יין", שהוסבה לצייד לווייתנים, הפליג אל שטחי הלווייתנים שאך זה התגלו ליד איי סנדוויץ'. עניינו העיקרי במסע זה היה במציאת איי אורורה, שעל מציאותם ב-53° דרום, 48° מערב דיווחה האונייה הספרדית "אורורה" בשנת 1762. הוא לא הצליח למצוא את היבשה הזאת, שאיננה קיימת, אבל פעילותו בצייד כלבי-ים הניבה רווח נאה.
בשנת 1822 חזר ודל והפליג, שוב כמפקד הספינה "ג'יין" והפעם בלוויית ספינה קטנה יותר, "בופוי", דרומה, מצויד בהוראות ממעסיקיו, לפיהן, אם לא יצלח צייד כלבי-הים בידו, עליו "לחקור מעבר לנתיב של ספנים קודמים". הוראה זו עלתה בקנה אחד עם נטיות החקר הטבעיות של ודל, והוא צייד את ספינתו בכרונומטרים, תרמומטרים, מצפנים, ברומטרים ומפות ימיות[דרושה הבהרה]. בינואר 1823 בחן את הים בין איי סנדוויץ' לאיי אורקני הדרומיים, בחיפוש אחר ארץ חדשה. כיון שלא מצא כזו, פנה דרומה לאורך המרידיאן ה-40, ב-40° מערב, הרחק אל תוך הים, הנושא כיום את שמו. העונה הייתה רוגעת שלא כרגיל וודל דיווח, כי "אף חלקיק קרח, בכל צורה שהיא, לא נראה לעין". ב-20 בפברואר 1823 הגיע אל קצה דרום חדש ב-'15 74° דרום, שלוש מעלות מעבר לשיא הקודם של קוק. בלתי מודע לקרבתו ליבשה, החליט ודל לחזור מנקודה זו צפונה, משוכנע שהים נמשך הלאה עד הקוטב הדרומי. עוד שני ימי שיוט היו מביאים אותו כנראה לטווח ראייה מארץ קואטס, שלא נמצאה עד 1904, אז גילה אותה ויליאם ספירס ברוס עם המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה, 1904-1902. עם שובו לאנגליה נתקלה טענתו של ודל, כי השיג את שיאו של קוק במרווח כזה, ב"מידה מסוימת של הרמת-גבות", אך תוך זמן קצר התקבלה כנכונה.
בנג'מין מורל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1823 הגיע בנג'מין מורל, רב חובל של אונייה לצייד כלבי-ים, אל איי סנדוויץ' הדרומיים בדו-תורנית "ואספ". לפי הדיווח שמסר לאחר זמן, הפליג משם דרומה, עוקב בבלי דעת אחר הנתיב שג'יימס ודל שייט בו חודש לפניו. לדברי מורל, הוא הגיע אל '14 70° דרום, שם פנה צפונה, משום שאספקת הדלק בכבשני ספינה פחתה והלכה - אחרת, לטענתו, היה יכול "להגיע אל 85° ללא צל של ספק". לאחר שפנה אחור, ראה לדבריו יבשה, שאותה תיאר בפירוט וכינה בשם ניו סאות' גרנלנד. מחקר נוסף וידא, שיבשה זאת איננה קיימת. השם שיצא למורל כבדאי ונוכל משמעו, שרוב הממצאים הגאוגרפיים שהתיימר להם הוזמו על ידי חוקרים, אף כי נעשו ניסיונות לבסס את קביעותיו.
ג'יימס קלארק רוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ג'יימס קלארק רוס
משלחתו של ג'יימס קלארק רוס לאנטארקטיקה בשנים 1839–1843 באוניות "ארבוס" ו"טרור" הייתה יוזמה רחבת-ממדים של הצי המלכותי, שמטרתה העיקרית הייתה להעמיד במבחן תאוריות קיימות על מגנטיות ולנסות לקבוע את מיקומו של הקוטב הדרומי המגנטי. הראשון שהעלה את רעיון המשלחת היה האסטרונום הראשון במעלה סר ג'ון הרשל, בתמיכת החברה המלכותית והאגודה הבריטית לקידום המדע. לרוס היה ניסיון עבר נכבד בתצפיות מגנטיות וחקר האזור הארקטי; במאי 1831 היה חבר בקבוצה שהגיעה למיקום הקוטב הצפוני מגנטי, ולפיכך היה האדם המתאים להיבחר למפקד המשלחת.
המשלחת הפליגה מאנגליה ב-30 בספטמבר 1839, ולאחר שיוט שהואט מחמת העצירות הרבות שנדרשו לביצוע עבודת המגנטיות, הגיעה לטסמניה באוגוסט 1840. לאחר שהייה בת שלושה חודשים, שכפה עליהם החורף הדרומי, הפליגו אנשי המשלחת לדרום-מזרח ב-12 בנובמבר 1840 וב-1 בינואר 1841 חצו את החוג האנטארקטי. ב-11 בינואר צפו קו חוף הררי ארוך, שהשתרע דרומה. רוס כינה את היבשה בשם ארץ ויקטוריה ואת ההרים בשם רכס אדמירליות. הוא שייט לאורך החוף דרומה ועבר את נקודת "קצה הדרום" של ודל, '15 74° דרום ב-23 בינואר. כמה ימים לאחר מכן, בעודם מרחיקים מזרחה כדי לעקוף קרח חופים, נתקלו במראה של הרי געש תאומים (אחד מהם פעיל), שלהם קראו הר ארבוס והר טרור, על שם אוניות המשלחת.
חומת הקרח הגדולה, (שתיקרא בהמשך "מדף הקרח רוס") השתרעה הרחק מזרחה מן ההרים הללו ויצרה מכשול בלתי עביר להתקדמות נוספת דרומה. בחיפושיו אחר מצר או לשון-ים, סייר רוס 480 ק"מ לאורך שפת החומה, והגיע אל קו רוחב משוער של 78° דרום בסביבות 8 בפברואר. לא עלה בידו למצוא מעגן מתאים שבו יוכלו הספינות לחרוף, על כן פנה לחזור לטסמניה והגיע לשם באפריל 1841.
בעונה הבאה חזר רוס ואיתר לשון-ים בפני החומה, שהודות לה יכול היה, ב-23 בינואר 1842, להרחיק את "קצה הדרום" שלו עד ל-"30 '09 78° דרום, שיא שיעמוד בעינו עוד 58 שנים. אף כי רוס לא הצליח לנחות על יבשת אנטארקטיקה, אף לא להתקרב אל מיקומו של הקוטב הדרומי המגנטי, הרי בשובו לאנגליה ב-1843 עוטר בתואר אבירות על הישגיו במחקר גאוגרפי ומדעי.
מגלי ארצות מן העידן ההרואי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה
מסע המחקר האוקיינוגרפי הידוע בשם משלחת צ'לנג'ר, 1876-1872, סייר במימי אנטארקטיקה וחקר אותם במשך שבועות אחדים, אך לא התקרב ליבשה עצמה; המחקר שערכה המשלחת הוכיח, מכל מקום, את קיומה של יבשת אנטארקטיקה מעבר לכל ספק סביר. הראיה לקיום יבשת אנטארקטית נמצאה בסלעים, שהועלו מקרקעית הים אחרי שנסחפו לשם בגושי קרח ושקעו לאחר שגושי הקרח התמוססו.[12] הדחף למה שיוכר בעתיד כ"עידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה" הגיע בשנת 1893, כשפרופסור ג'ון מאריי קרא בהרצאה לפני החברה הגאוגרפית המלכותית להערכה מחודשת של גילוי אנטארקטיקה: "מחקר מתמיד, רצוף, שקדני ושיטתי של כל חבל הארץ הדרומי". בהמשך לקריאה זו פנה אל הפטריוטיות הבריטית: "האם החלקה הגדולה האחרונה של חקר ימי על פני כדור הארץ שלנו תטופל בידי בריטונים, או שמא נניח אותה לאלה שנועדו לרשת או לנשל אותנו על האוקיינוס?" במהלך רבע המאה הבא, נחלצו חמש-עשרה משלחות משמונה אומות שונות להיענות לאתגר זה. ברוח הפטריוטית שעוררה קריאתו של מאריי, ובהשפעת נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית סר קלמנטס מרקהם, הקדישה בריטניה בשנים הבאות מאמצים מיוחדים להשגת שיאים חדשים של קצה הדרום,[13] מאמצים שהתפתחו בהדרגה לכדי מרוץ אל הקוטב הדרומי.
קאשטן בורשקרווינק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – משלחת צלב הדרום
קאשטן אגברג בורשקרווינק, יליד נורווגיה היגר לאוסטרליה בשנת 1888, שם עבד בצוותי סקר בקווינסלנד ובניו סאות' ויילס, לפני שקיבל משרת הוראה. בשנת 1894 הצטרף למשלחת של ציידי כלבי-ים ולווייתנים באנטארקטיקה, בראשות הנריק בול. בינואר 1895 היה בורשקרווינק אחד מחברי קבוצה מן המשלחת, שטענה לנחיתה הראשונה המאושרת על יבשת אנטארקטיקה, בכף אדייר. בורשקרווינק החליט לחזור עם משלחת משלו, שתעשה שם את החורף ותחקור את פנים הארץ, במטרה לאתר את הקוטב הדרומי המגנטי.
בורשקרווינק נסע לאנגליה, שם הצליח לשכנע את איל ההוצאה לאור ג'ורג' ניונס לממן את משלחתו עד לסכום של 40,000 ליש"ט, שווה ערך ל-3 מיליון ליש"ט במונחי 2008. משלחת זו הייתה רחוקה מחזון המשלחת הבריטית המפוארת של מרקהם והממסד הגאוגרפי, שיחסם אל בורשקרווינק היה עוין ומבטל. ב-23 באוגוסט 1898 הפליגה אוניית המשלחת "צלב הדרום" מלונדון אל ים רוס והגיעה אל כף אדייר ב-17 בפברואר 1899. כאן נחתה קבוצת חוף והייתה הראשונה לחרוף על היבשת האנטארקטית גופא, בצריף טרומי.
בינואר 1900 חזרה "צלב הדרום", אספה את קבוצת החוף והפליגה דרומה בנתיב שג'יימס קלארק רוס קבע 60 שנה קודם לכן אל חומת הקרח הגדולה, שנסוגה, כפי שגילו, כ-45 ק"מ דרומה מאז ימיו של רוס. קבוצה שכללה את בורשקרווינק, ויליאם קולבק ואיש משבט הסאמי (לאפים) בשם פר סאביו, נחתה על החוף עם מזחלות וכלבים. הקבוצה הזאת טיפסה בחומה והייתה הראשונה לעבור במסע מזחלות את פני חומת הקרח; ב-16 בפברואר 1900 עברה הקבוצה את שיא קצה הדרום והגיעה אל '50 78° דרום. בשובה לאנגליה בהמשך שנת 1900, התקבלה קבוצת בורשקרווינק ללא התלהבות, על אף שיא הדרום החדש שהשיגה. ההיסטוריון דייוויד קריין חיווה דעתו, שלו היה בורשקרווינק קצין צי בריטי, אפשר שתרומתו למכלול הידע האנטארקטי הייתה מתקבלת בעין יפה יותר, אבל "לימאי/מורה נורווגי לא היה סיכוי לזכות בהתייחסות רצינית".
רוברט פלקון סקוט[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – משלחת דיסקברי
משלחת דיסקברי, 1904-1901, הייתה לקפטן סקוט המשלחת הראשונה בפיקודו לאנטארקטיקה. אף כי לדברי אדוארד וילסון, הכוונה הייתה "להגיע אל הקוטב במידת האפשר, או למצוא ארץ חדשה", אין בכתבי סקוט, או ביעדים הרשמיים של המשלחת, ולו מילה שתצביע על הקוטב כמטרה ברורה ומוחלטת. אף על פי כן, מסע דרומי לעבר הקוטב היה בגדר תוכניתו הרשמית של סקוט "לחקור את חומת הקרח של סר ג'יימס רוס; ... ולחתור למציאת מענה לשאלות הפיזיות והגאוגרפיות רבות החשיבות, הקשורות בתצורת הקרח המעניינת הזאת."
למסע דרומה יצאו סקוט, וילסון וארנסט שקלטון. הקבוצה יצאה לדרך ב-1 בנובמבר 1902 עם צוותי סיוע שונים, שאחד מהם, בראשותו של מייקל בארן, עבר את נקודת קצה הדרום של בורשקרווינק ב-11 בנובמבר, אירוע שצוין בשמחה וששון ביומנו של וילסון.[14] המסע נמשך, תחילה במזג אוויר נוח[15] אבל נתקל בקשיים גדלים והולכים, עקב חוסר הניסיון של הקבוצה בהתקדמות על קרח ובאובדן כל כלביה עקב שילוב של דיאטה גרועה וניצול-יתר עד אפיסת כוחות.[16] ב-2 בדצמבר עברו את קו הרוחב 80° דרום[17][18] וארבעה שבועות לאחר זאת, ב-30 בדצמבר 1902, יצאו וילסון וסקוט למסע סקי קצר ממחנה הדרום שלהם לקביעת קצה דרום חדש ב-'17 82° דרום |(בהתאם למדידותיהם).[19] ייתכן שקביעה זו אינה מדויקת; מפות מודרניות, המתואמות עם הצילום של שקלטון והשרטוט של וילסון, מציבות את המחנה האחרון שלהם ב-'6 82° דרום, ואת הנקודה שאליה הגיעו וילסון וסקוט ב-'11 82° דרום.[20] כך או כך, הם עברו את ציון הדרך של בורשקרווינק ב-360 ק"מ בקירוב.
ארנסט שקלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – משלחת נמרוד
לאחר חלקו בהישג של קצה הדרום של משלחת דיסקברי, סבל ארנסט שקלטון מהתמוטטות גופנית במסע חזרה, ונשלח הביתה בספינת הסיוע של המשלחת בפקודת סקוט; דברים שאמר חבר המשלחת אלברט ארמיטאג' לאחר שנים יצרו את הרושם, ללא יסוד מספיק, ששקלטון סולק מן המשלחת בעקבות סכסוך בינו לבין סקוט, אבל יומנים ומכתבים של חברי משלחת אחרים מזימים השערה זו, וכך גם יומנו של שקלטון עצמו.[21]
כעבור ארבע שנים, ארגן שקלטון יוזמת קוטב משלו, משלחת נמרוד, 1909-1907. הייתה זו המשלחת הראשונה שהציבה לה כמטרה מוגדרת את כיבוש הקוטב הדרומי, והגדירה את האסטרטגיה שלה לתכלית זאת.
כעזר להשגת מטרתו, אימץ שקלטון אסטרטגיית תובלה מעורבת, שכללה שימוש בסוסי פוני מנצ'וריים כבהמות משא, לצד כלבי המזחלות המקובלים יותר. גם מכונית מנוע מותאמת במיוחד נכללה במערך התובלה. אף כי בכלבים והמכונית שימשו במהלך המשלחת למספר מטרות, משימת הסיוע לקבוצה המיועדת לצאת למסע הרגלי אל הקוטב נפלה על שכם הפונים. גודל קבוצת הקוטב של שקלטון, בת ארבעת המשתתפים, הוכתב על פי מספר הפונים שנותרו בחיים: מבין העשרה שהועלו אל הספינה בניו זילנד, רק ארבעה עברו בשלום את החורף של שנת 1908.
ארנסט שקלטון ושלושת חבריו לקבוצה, פרנק ויילד, אריק מרשל וג'יימסון אדמס החלו את צעידתם ב-29 באוקטובר 1908. ב-26 בנובמבר עברו את נקודת קצה הדרום שאליה הגיעה הקבוצה של סקוט ב-1902. "יום שייזכר", כתב שקלטון ביומנו, וציין, שקבוצתו הגיעה לנקודה זו בזמן קצר בהרבה מזה שנדרש לכך בצעידה הקודמת עם קפטן סקוט. קבוצתו של שקלטון המשיכה דרומה, גילתה את קרחון בירדמור והעפילה עליו אל רמת הקוטב, ואז הוסיפה וצעדה הלאה, אל נקודת קצה הדרום שלה ב-'23 88° דרום (בסך הכל 155 ק"מ מן הקוטב), ב-9 בינואר 1909. כאן תקעו את דגל היוניון ג'ק, שנתנה להם המלכה אלכסנדרה, ותבעו חזקה על הרמה בשם המלך אדוארד השביעי, ואז אילץ אותם המחסור במזון ובשאר מצרכים לפנות אחור ולחזור צפונה. באותם ימים, הייתה זו הקרבה הגדולה ביותר שהושגה לכל אחד מן הקטבים. ההתקדמות של יותר משש מעלות דרומה מעבר להישג הקודם של סקוט הייתה ההרחקה הגדולה ביותר של קצה הדרום מאז ציון המקום של קפטן קוק ב-1883. שקלטון התקבל כגיבור בשובו לאנגליה. ואולם השיא הזה עמד בעינו פחות משלוש שנים, עד שאמונדסן שבר אותו ב-7 בדצמבר 1911.
כיבוש הקוטב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – משלחת טרה נובה
בעקבות הנקודה הקרובה מאוד, שאליה הגיע שקלטון במסעו אל הקוטב, לפני שראה לנכון לוותר על המשך הדרך כדי לא לסכן את חיי אנשיו בדרך חזרה, ארגן קפטן סקוט את משלחת טרה נובה, 1913-1910, שהציבה לה כמטרה מפורשת את כיבוש הקוטב הדרומי למען האימפריה הבריטית. במהלך הכנותיו למשלחת, לא ראה סקוט סיבה לחשוש לתחרות נגדו, אלא שהנורווגי רואלד אמונדסן, שעמד בעיצומן של תוכניות למשלחת אל הקוטב הצפוני, שינה את דעתו כשהקוטב הצפוני נכבש ברצף מהיר בספטמבר 1909, על ידי האמריקאים פרדריק קוק ורוברט פירי. אמונדסן גמר אומר לפנות תחת זאת דרומה.
אמונדסן הסתיר את השינוי בכוונותיו אפילו מאנשיו, עד שאונייתו, "פראם", נמצאה באוקיינוס האטלנטי ומחוץ לטווח התקשורת. סקוט דווח במברק, שיש לו יריב בשדה, אבל אז לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך בתוכניותיו. בינתיים, "פראם" הגיעה אל מדף הקרח רוס ב-11 בינואר 1911, ועד 14 בינואר מצאה את מפרץ הלווייתנים, שם עגן קרסטן בורשקרווינק וירד אל היבשה אחת-עשרה שנים קודם לכן. זה נועד להיות מחנה הבסיס של אמונדסן, פראמהיים.
לאחר הכנה של תשעה חודשים, החל מסע הקוטב של אמונדסן ב-20 באוקטובר 1911. אמונדסן עקף את הנתיב המוכר אל רמת הקוטב דרך קרחון בירדמור והוביל את חמשת אנשי הקבוצה דרומה. הם הגיעו אל ההרים הטראנס-אנטארקטיים ב-16 בנובמבר. לאחר גילוי קרחון אקסל הייברג, שסיפק נתיב לעלות בו אל הרמה, המשיכו בצעידת הסיום אל הקוטב. את ציון קצה הדרום של שקלטון עברו ב-7 בדצמבר, ואל הקוטב הדרומי עצמו, ב-90° דרום, ב-14 בדצמבר 1911. המיומנות הגבוהה יותר של הקבוצה בטכניקות המסע על קרח, בשימוש בסקי ובכלבי מזחלות, התגלתה כגורם המכריע. חמשת אנשיו של קפטן סקוט הגיעו לאותה נקודה כעבור 33 ימים, ונספו כולם במסע חזרה. מאז מסעותיו של ג'יימס קוק, כל משלחת שהחזיקה בשיא של קצה הדרום לפני כיבוש הקוטב של אמונדסן הייתה בריטית; ואולם, הניצחון הסופי שייך ללא עוררין לנורווגים.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "Diego Ramirez Islands". Mundoandino.com. אורכב מ-המקור ב-2008-05-20. נבדק ב-28 ביולי 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - "Ferdinand Magellan biography". www.esd.k12.ca.us/Matsumoto. 2001. אורכב מ-המקור ב-2008-04-18. נבדק ב-7 באוגוסט 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - Seeler, Oliver (1996). "The Voyage: A Synopsis of Drake's Circumnavigation". www.mcn.org. ארכיון מ-2008-07-26. נבדק ב-28 ביולי 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - http://journals.cambridge.org/action/displayAbstract?fromPage=online&aid=5400340
- בורשקרווינק ומשלחת "צלב הדרום" באתר south-pole.com
- מאה שנה למשלחת נמרוד ול"קצה הדרום" של ארנסט שקלטון
- דייוויד הארופילד, תקציר האירועים במשלחת "צלב הדרום"(הקישור אינו פעיל) (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ צ'ארלס ולינגטון פרלונג, "The Haush And Ona, Primitive Tribes Of Tierra Del Fuego". Proceedings Of The Nineteenth International Congress Of Americanists: 432–444. בדצמבר 1915. נבדק ב-25 באוגוסט 2011.
{{cite journal}}: (עזרה) 444–432, http://books.google.com/books?id=oe0SAAAAYAAJ&pg=PA432 דצמבר 1915 - ^ ג. האטרסלי-סמית, "אינדיאנים מארץ האש באיי פוקלנד" רשומות הקוטב, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', כרך 21, גיליון 135, עמ' 605–606, יוני 1983
- ^ טום קונור, "פולינזים באוקיינוס הדרומי: כיבוש איי אוקלנד בפרהיסטוריה" ב"ניו זילנד ג'יאוגרפיק" 69 (ספטמבר-אוקטובר 2004): 8-6
- ^ אתול ג'. אנדרסן וג'רארד ר. או'ריגן, "אל החוף האחרון: התיישבות פרהיסטורית של האיים התת-אנטארקטיים בדרום פולינזיה" ב"ארכאולוג האוסטרלי: קובץ מאמרים לכבוד ג'ים אלן", קנברה: האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, 2000, 454-440
- ^ אתול ג'. אנדרסן וג'רארד ר. או'ריגן, "הארכאולוגיה הפולינזית של האיים התת-אנטארקטיים: דין וחשבון ראשוני על האי אנדרבי", דו"ח ממיזם שולי הדרום, דנידין: דו"ח פיתוח נאג'י טאהו 1999
- ^ אתול ג'. אנדרסן "התיישבות תת-קוטבית בדרום פולינזיה", עתיקות 79.306 (2005): 800-791
- ^ Antarctica | Spitsbergen | Arctic | Scotland Fathom Expeditions, www.fathomexpeditions.com
- ^ Alan Gurney, Below the Covergence, W W Norton, NY 1997, isbn 0-393-03949, אלאן גארני, עמ' 8
- ^ 1 2 3 גארני, עמ' 9
- ^ גארני, עמ' 13
- ^ גארני, עמ' 68
- ^ גארני, עמ' 272
- ^ Ranulph Fiennes, Captain Scott, ראנולף פינז, "קפטן סקוט", עמ' 9
- ^ Wilson diary, 11 November p. 114
- ^ הרישום ביומנו של וילסון מן ה-15 בדצמבר, עמ' 225, מתייחס ל"יום חם ולוהט"
- ^ Fiennes, pp. 93-94
- ^ Wilson diary, 3 December, p. 220
- ^ Fiennes, p 92
- ^ Wilson diary, December 30 p. 230
- ^ Fiennes, p 98
- ^ -Fiennes, pp. 99-103