קרבות האצ"ל ברמלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרבות האצ"ל ברמלה, במהלך מלחמת העצמאות, נערכו בין ה-16 במאי ל-11 ביוני 1948. מבחינת סדר הכוחות ומשך הזמן בו הם פעלו, היו אלה המבצע הצבאי הגדול בתולדות הארגון. תחילתם בניסיונות של האצ"ל לכיבוש עמדות מפתח בעיר רמלה ובסמוך אליה. ניסיונות אלה נכשלו ברובם, ואם כי פסקו לאחר מספר ימים, כוחות האצ"ל נשארו באותה גזרה, וקרבות נערכו לפרקים עד תחילת ההפוגה הראשונה. בקרבות האצ"ל ברמלה נפלו 53 מלוחמי הארגון.

סמל האצ"ל

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1947 הבריטים קיבלו החלטה לסיים את המנדט ולפנות את ארץ ישראל. כוחות האצ"ל, אשר נתונים היו במאבק נגד הבריטים מאז תחילת 1944, יכולים היו לערוך כעת את כוחותיהם כנגד הערבים. התפנותם של הבריטים מחלקים גדלים והולכים של הארץ, אפשרה לארגון לצאת בהדרגה מן המחתרת, לארגן את כוחותיו ביחידות גדולות יותר מבעבר, כמו מחלקות ופלוגות, ולאמנם בלוחמת שדה. בחודשים הראשונים של 1948 תהליך זה היה בחיתוליו, ולמעשה, לא הגיע מעולם לידי בשלות. בכל זאת, במקביל לשיחות אודות תאום עם ארגון ההגנה, הארגון החל לצאת בהדרגה לקרבות לשם כיבוש. הראשון שבהם היה כיבוש הכפר דיר יאסין שממערב לירושלים, ב-9 באפריל 1948. בשבוע האחרון של אותו חודש האצ"ל יצא למבצע גדול בהרבה, בסדר גודל גדודי, לערך, התקיף את יפו הערבית, ובסופו של דבר, כבש את שכונת מנשיה. במהלך קרבות יפו נחתם הסכם בין 'ההגנה' לאצ"ל אודות תיאום פעולותיו של הארגון עם אלה של 'ההגנה'. בתחילת מאי המשיך האצ"ל וכבש את יהודייה (עבאסייה). באמצע החודש האצ"ל כבש, לנוכח התנגדות קלה, חמישה כפרים ערביים סמוך לזכרון יעקב. ב-13 במאי, בהתאם לתיאום עליו הסכימו הצדדים, קבל עליו האצ"ל לתקוף בימים הבאים את רמלה, וזאת על מנת לרתק כוחות ערביים למקום, כסיוע למבצע מכבי, אליו יצאה 'ההגנה' באותם ימים.

שדה הקרב והצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל תפסו לוחמי האצ"ל מחנה בריטי, אשר שימש כבית חולים צבאי לחולי רוח, בבאר יעקב (בימינו: המרכז לבריאות הנפש). ב-15 במאי, לקראת ההתקפה על רמלה, האצ"ל ריכז כמה מאות מחייליו במקום, כמחציתם לוחמים. אלה היו חמושים בנשק קל, אם כי ניכר מחסור בתחמושת עבורו. כן היו לאצ"ל מרגמות עם כמות פגזים גדולה[1], ובנוסף עמדו לרשותם מספר משוריינים. לאצ"ל כמעט שלא היה נשק נ"ט, ובהמשך הקרבות מחסור זה התגלה כקריטי. מפקד הכוח היה עמיחי פאגלין.

בניין מפקדת חסן סלאמה (2015), וקודם לכן, בית הספר לקצינים

ברמלה נמצאו כמה מאות מלוחמי החטיבה המערבית של צבא הג'יהאד הקדוש, עליה פיקד חסן סלאמה. בנוסף להם היו במקום כמה מאות מתנדבים בדווים מעבר הירדן. הערבים היו חמושים בנשק קל וכן היו להם כמה משוריינים.

ברמלה, אשר נועדה להיכלל במדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה, ישבו כ-15 עד 20 אלף תושבים. בעיר עבר הכביש הראשי ירושלים-יפו (כיום כביש 44 ורחוב הרצל) וסמוך למקום בו יצא מרמלה לכיוון יפו, בקרבת השכונה סכנת פאנוס (כיום נווה דוד שברמלה), הצטלב הכביש עם מסילת הברזל לוד-קנטרה (צומת המסילה). צומת זה היה מוגן היטב, ככל הנראה על ידי כוח בגודל מחלקה. חלקה המערבי של רמלה, הפונה לבאר יעקב, היה מבוצר כיאות, עם עמדות מחופות, ותעלות קשר ביניהן. על דרכי הגישה לאלה שלט באש ובתצפית המגדל הלבן. במרחק של ק"מ אחד, בערך, ממערב לכביש ירושלים-יפו, נמצא בנין גדול מידות, אשר שימש כבית ספר לקצינים של הבריטים. לאחר התפנותם, שימש הבניין כמפקדת חסן סלאמה. בתחילת אפריל, פוצץ אגף בבנין על ידי כוחות חטיבת גבעתי. המפקדה עקרה מן המקום, אך לוחמים ערבים המשיכו להחזיק במבנה ובמחנה שסביבו, גם לאחר שהמפקדה עקרה ממנו. המרחק בין רמלה לבאר יעקב היה אז כשלושה ק"מ בכיוון מזרח-מערב, בקירוב, ואלה היו שטח הפקר בין גבול היישוב היהודי לזה הערבי. שטח זה, מישורי עם מעט גבעות נמוכות וערוצים ביניהן, היה נטוע פרדסים בעיקר, ובמקצת, גם כרמי זיתים.

הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבואותיה המערביים של רמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 במאי אחר הצהרים, מחלקה[2] של האצ"ל נועדה לחדור לקו העמדות אשר במערבה של רמלה. כוח זה נתגלה עם הגיעו סמוך ליעדו, ספג אש והתקפות נגד, סבל אבדות כבדות, ונאלץ לסגת. בלילה יצא כוח בן שתי פלוגות לכיבוש 'המגדל הלבן', אלא שכוח זה תעה בדרכו וחזר מבלי לבצע את משימתו. ביום המחרת (17 במאי) יצאו שתי מחלקות מוגברות על מנת לכבוש אחיזה במערב ובדרום מערב העיר, אך שוב, המאמצים האמורים לא עלו יפה. הכוחות נתגלו בטרם הגיעם ליעדיהם, ספגו אש ואבדות, ונסוגו. בקרבות במבואותיה המערביים של רמלה האצ"ל ספג כ-20 הרוגים, כמעט כולם ביום הקרבות הראשון. כיוון שכך, האצ"ל ריכז את מתקפתו בהמשך באזור צומת המסילה, וחדל מנסיונותיו לכבוש יעדים ברמלה גופה.

אליעזר סודיט (באמצע) עם מנחם בגין (משמאל)

כיבוש בית הספר לקצינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 במאי, בו זמנית עם הכוח אשר תקף ברמלה, יצאה פלוגה בפיקוד אליעזר סודיט[3], ועשתה דרכה מבאר יעקב למחנה בו שכן בעבר בית הספר לקצינים. הפלוגה כבשה את היעד לאחר קרב קצר, ונאחזה בו. ביום המחרת, ה-17 במאי, התקדמה מחלקה מכוח זה כמה מאות מטרים לכיוון צומת המסילה, כבשה מבנה אשר נמצא באותו מקום, בדרך אל הצומת, ונאחזה בו. כעבור יום נוסף, מחלקה מאותה פלוגה ניסתה לכבוש מבנה החולש על צומת המסילה, השתלטה על המבנה, אולם נאלצה לסגת לאחר התקפת נגד, כנראה של מתנדבים מעבר הירדן.

קרב צומת המסילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 20-19 במאי ריכז האצ"ל את התקפתו באזור צומת המסילה. על מנת לסייע להתקפה האמורה, פלוגה של האצ"ל ערכה בבוקר ה-19 לחודש התקפה על וילהלמה. ההתקפה נכשלה ולאצ"ל היו שלושה הרוגים, אך נראה כי תגבורות ערביות אכן הוחשו מכיוון לוד ורמלה לוילהלמה.

כוח בגודל פלוגה, בערך, תקף את סכנת פאנוס, הסמוכה לצומת, והשתלט על מספר בתים בשכונה. התקפת נגד ערבית אילצה את הכוח לסגת, תוך שהוא סובל מספר הרוגים. פלוגה נוספת תקפה את צומת המסילה עצמו. מחלקה אחת התקדמה מזרחה, מכיוון מסילת הברזל, ויתר הכוח התקדם צפונה, מכיוון הכביש. ההתקפה, אשר החלה ממש עם הזריחה, נכשלה תוך שהאצ"ל סופג אבדות כבדות. חלק ניכר מן האבדות גרם משוריין ערבי אשר הוחש לעזרת הערבים אשר הגנו על הצומת. כוחות האצ"ל נסוגו ללא סדר מן המקום, וגם בנסיגתם ספגו אש אשר גרמה לאבדות נוספות. לאצ"ל היו 13 הרוגים בקרבות אותו יום. עם סיום קרב צומת המסילה, כוחותיו פסקו לתקוף, במגמה לכבוש, בין אם ברמלה, בין אם בסמוך אליה, אך נשארו באותה גזרה. בסוף חודש מאי עזב עמיחי פגלין ובמקומו נתמנה כמפקד הכוחות ברמלה סגנו, יצחק סגל.

נפילת בית הספר לקצינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביוני שלח הלגיון הערבי פלוגה מקובצת, כולל מחלקת שריוניות, בפיקוד הבריטי נייג'ל ברומג' (Bromage, 2013-1927),[4] ללוד ולרמלה. פלוגה זו, אשר תוגברה בלוחמים ערבים בלתי סדירים, תקפה בו ביום את בית הספר לקצינים, אשר מגיניו הופתעו לחלוטין. להפתעה נוספה העובדה שההתקפה אירעה בדיוק בעת חילופי המשמרות במקום, כאשר המחלקה המוחלפת הייתה כבר מוכנה לתזוזה, אך בטרם הגיעה המחלקה המחליפה. המגינים, כמו גם חיילי המחלקה המחליפה אשר קרבו באותה העת למקום, היו כמעט חסרי אונים אל מול השריוניות של הלגיון, בהיעדר נשק נ"ט. אלה גם אלה נסוגו בבהלה או שנפלו בקרב. גם תגבורת שנשלחה ממחנה באר יעקב נאלצה לסגת. באותו יום נפלו 12 לוחמים של האצ"ל. זמן קצר לאחר כיבוש המקום, נסוג ממנו הלגיון, וכוח אצ"ל כבש אותו חזרה למחרת. גוויות ההרוגים נמצאו במקום עם סימני התעללות. בהמשך, גם האצ"ל עזב את בית הספר לקצינים, וקבע את עמדותיו מזרחה לבאר יעקב.

המגדל הלבן

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביוני נחתם הסכם בין ראשי 'ההגנה', שהפכה זה עתה לצה"ל, ובין ראשי האצ"ל, בדבר שילוב חיילי האצ"ל בצה"ל. חיילי אצ"ל, גם מגזרת רמלה, הועברו בהדרגה לגדודי האצ"ל בצה"ל: גדוד 57 וגדוד 35.

אנדרטת האצ"ל ליד כביש 44 בכניסה הצפון-מערבית לרמלה, ליד צומת המסילה

כוחות האצ"ל שנותרו בגזרת רמלה ערכו סיורים ופשיטות עד לתחילת ההפוגה הראשונה.

חיילי האצ"ל נותרו בחזית רמלה עד לאירועי אלטלנה. באותם אירועים נהרו חיילי אצ"ל, מבין אלה שחנו בבאר יעקב, למוקד האירועים בחוף תל אביב. לאחר מכן, ועקב כך, הם פוזרו ביחידות צה"ל השונות.

ארגון האצ"ל איבד 53 מלוחמיו אשר נהרגו באותם קרבות. כיוון שבמהלכם נותר שדה הקרב לא פעם בידי הערבים, למעלה מ-20 בין ההרוגים נחשבו לנעדרים. רובם נמצאו והובאו לקבורה שנים אחדות לאחר מלחמת העצמאות, אך שלושה מביניהם נמצאו וזוהו בתחילת שנות ה-2000. לזכר הרוגי האצ"ל בקרב הוקמה בתחילת שנות התשעים אנדרטת האצ"ל ברמלה.

בסופו של דבר רמלה נכבשה על ידי צה"ל בחודש יולי 1948 במסגרת מבצע דני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי: במלחמה גלויה, 1948-1947, ו', תל אביב: מוסד קלוזנר, 1980, עמ' 132-129.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האצ"ל שדד מספר שבועות קודם לכן רכבת בריטית ובה כמות עצומה של פגזי מרגמה.
  2. ^ לאצ"ל היה מינוח משלו ליחידותיו הצבאיות. מחלקה נקראה 'גונדה', למשל. בתיאור האירועים ייעשה שימוש במינוח המקובל בצה"ל.
  3. ^ נכתב לעיתים 'סודית'. כדי שיקושר לערך אודותיו בוויקיפדיה, נבחר הכתיב 'סודיט'.
  4. ^ בלגיון הערבי איישו בריטים את רוב תפקידי הפיקוד מסמג"ד ומעלה.