קרבות טריכאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרבות טריכאי
מערכה: המרד הגדול
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
בית הכנסת של טריכאי
בית הכנסת של טריכאי
תאריך התחלה: 67
תאריך סיום: 67
קרב לפני: המצור על יודפת
קרב אחרי: המצור על גמלא
מקום: טריכאי, הגליל התחתון, כיום ישראל
תוצאה: ניצחון רומאי
הצדדים הלוחמים
מפקדים

לא ידוע

כוחות

1,000 פרשים
2,000 קשתים

44,500 מורדים

אבידות

לא ידוע

בקרבות: 6,700 הרוגים
לאחר הקרבות: 1,200 הרוגים; 36,000 נמכרו או הוחזקו כעבדים

קרבות טַרִיכֶאַי היו קרבות שנערכו במהלך המרד הגדול ליד ובתוך העיר טריכאי שבגליל התחתון, בין הצבא הרומאי בפיקודם של אספסיאנוס וטיטוס ליהודים מורדים מהגליל.

הלחימה החלה בחודש אב, ג'תתכ"ז, 67 לספירה, כאשר לוחמים יהודים תקפו את הרומאים בשעה שבנו את המחנה שלהם. היהודים נסוגו במהירות, אולם בינתיים התכוננו המוני יהודים לקרב כנגד הרומאים מחוץ לחומותיה של טריכאי.

בראש 600 פרשים נשלח טיטוס לנהל קרב כנגד יהודי טריכאי, אולם בראותו את המוני היהודים שנערכו כנגדו, ביקש תגבורות נוספות שהביאו את סך חייליו למספר של 3,000, מתוכם אלף פרשים. בקרב שהתנהל מחוץ לחומות נחלו היהודים תבוסה מוחצת, ואילו הנותרים הצליחו להימלט אל מעבר לחומות העיר.

בנצלו מחלוקת פנימית שהתנהלה בעיר, האם להיכנע לרומאים או לא, התקיף טיטוס את העיר מצידה המערבי, ששכן על הכנרת ולא היה מוגן בחומות. בפחד שיצרה תעוזתו של טיטוס, נוצרה מהומה רבתי, שבמהלכה הצליחו חלק מהמורדים להימלט על סירות לכנרת, ואילו טיטוס כבש את העיר כולה.

בקרב בים הכנרת שניהלו הצדדים למחרת, חיסלו הרומאים את רוב היהודים המורדים ששרדו את ההתקפה הקודמת על טריכאי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי שפרץ המרד הגדול באב, ג'תתכ"ו (66 לספירה), הרכיב קסטיוס גאלוס צבא על מנת להביס את המורדים, אך למרות ניצחונות בגליל ובמישור החוף, נסוג תוך אבידות רבות לפני שכבש את ירושלים והכניע את המרד. בעוד שהמתונים השתלטו על ממשלת המרד והחלו בהכנות לקראת בוא צבא רומאי חדש, עשה אספסיאנוס את דרכו לעכו, שם חבר עם החילות שהביא עמו בנו, טיטוס, שמנו בסך הכל 60,000 לוחמים, כולל חילות עזר מקומיים.

לאחר המתנה ממושכת בחורף, החליט לבסוף אספסיאנוס להתקיף קודם את הגליל. מפקד המרד בגליל היה יוסף בן מתתיהו, מינוי של ממשלת המרד המתונה, וקודם שבא הצבא הרומאי, דאג לחיזוק הביצורים הקיימים והקמת חדשים ב-9 ערים בגליל התחתון, ביניהן טריכאי, השוכנת לחוף הכנרת[1].

בתחילה קיווה אספסיאנוס שכשיראו היהודים את עוצמת צבאו, יכנעו במהרה, אך כאשר זה לא קרה, פנה לפשיטות על חלק מכפרי הגליל. משלא הועילו לו נסיונותיו להביא לכניעת היהודים בדרכים עקיפות, פנה להתקפה ישירה. בתחילה פנה ליודפת, וכבש אותה לאחר מצור בן 6 שבועות, בתקווה שלאחר נפילת החזקה שבערי הגליל, יכנעו שאר ערי הגליל. אז, בתחילת חודש תמוז, החליט אספסיאנוס על בניית מחנות חורף לצבא הרומאי בקיסריה ובסקיתופוליס, אולם חזר לגליל בעקבות הזמנתו של אגריפס השני לביקור בארצו[2]. במהלך ביקורו של אספסיאנוס בגליל, נודע לו שטבריה עומדת למרוד, וטריכאי כבר הכריזה על מרד[3].

הוא כינס במהרה את שלושת לגיונותיו, ועלה קודם לטבריה. מכיוון שרוב תושבי טבריה לא רצו במלחמה, הציע להם אספסיאנוס הסכם שלום, שהללו מיהרו לקבלו. תוך שהקנאים ששהו בטבריה ברחו לעבר טריכאי, נכנס הצבא הרומאי לטבריה, אולם אספסיאנוס הורה לחייליו שלא לבזוז ולא להרוס את החומות[4].

מייד אחר כך, בחודש אב, המשיך אספסיאנוס לעבר טריכאי, שבה התכנסו פליטים רבים מהגליל שתמכו במרד כנגד הרומאים, והקים את מחנהו באמצע הדרך בינה לטבריה.

ביצורה של טריכאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנויות ובהן בריכות דגים שנחשפו באתר

טריכאי שכנה על חופה המערבי של הכנרת, למרגלות הר. קודם המרד ביצרה יוסף בן מתתיהו משלושת צידיה לחלוטין, בהשאירו רק את צידה המזרחי הפתוח לכנרת כשהוא אינו מבוצר. ביצורים אלו היו חלשים מביצוריה של טבריה[5].

את צידה המזרחי של העיר, הפתוח לים הכנרת, תכננו היהודים לנצל אם יפסידו בקרב על הקרקע. לשם כך הכינו תושבי טריכאי ספינות רבות על מנת שיוכלו להימלט אל הכנרת, ושם להמשיך בקרב ימי.

פרוץ הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שהקימו הרומאים את המחנה, תקפו אותם מורדים יהודים שבאו מטריכאי דרך הכנרת, אולם למרות שבהסתערות הראשונה הצליחו להבריח את בוני המחנה ואף להרוס חלק ממה שבנו, נסוגו במהירות כאשר החלו הרומאים להיערך במערך הלוחמה שלהם. עד מהרה סגרו עליהם הרומאים, והמורדים נאלצו לעלות על ספינותיהם. לוחמים אלו לא חזרו חזרה לטריכאי, אלא הטילו עוגן כאשר היו בטווח ירי אל הרומאים, והמשיכו לנהל משם קרב נגד הרומאים שנלחמו ביבשה.

בינתיים, קיבל אספסיאנוס מידע שהיהודים נערכים לקרב בהמוניהם מחוץ לחומותיה של טריכאי, ובתגובה לכך, שלח לשם את בנו טיטוס, בראש 600 פרשים מובחרים[6].

בתחילה, כאשר הגיע טיטוס אל מחוץ לחומות טריכאי ונוכח לראות שמספרם של היהודים שניצבו מולו היה רב, שלח חזרה לאביו בקשה לקבל תגבורות, אולם בינתיים בראותו שחלק מהחיילים להוטים לפתוח בקרב לפני שתגיע התגבורת, החליט להתקיף את היהודים לבדו. אולם קודם שעשה זאת, על מנת להלהיב את כל חייליו לצאת לקרב, פתח בנאום לעידוד המורל שלהם, נאום ארוך שבו השווה את חיילי רומא המאומנים למורדים היהודים הדלים בציוד ובטקטיקות[7].

עד שסיים טיטוס את נאום העידוד, כבר הגיעו תגבורות של 2,000 קשתים ו-400 פרשים, דבר אותו לא קיבלו חייליו של טיטוס, אשר רצו לקחת בלעדיות על הניצחון הצפוי, בשמחה יתירה[8].

בתחילה, נשלחו הקשתים אל הגבעה למול העיר, תפסו בה עמדות והחלו לגרש בחיציהם את המגינים שעל החומה. לאחר מכן, יצאו הפרשים בראשות טיטוס להתקפה ישירה על הלוחמים שמחוץ לחומות.

הקרב וכיבוש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס. כובש טריכאי

היהודים הצליחו להדוף את ההתקפה הרומאית למשך זמן לא רב, אולם בסופו של דבר, לא יכלו לעמוד כנגד התנופה האדירה של הפרשים, ונשברו. רבים נרמסו תחת פרסות הסוסים, ורבים נוספים נהרגו בידי הפרשים. טיטוס, שרצה לסיים את הקרב מחוץ לחומות, הקדים את ראשוני הבורחים מן הקרב, ויחד עם חיילים רומאים נוספים, יצר חיץ בין חומות העיר ליהודים, על מנת שאלו האחרונים לא יוכלו להימלט אליה, אולם למרות ניסיונו של טיטוס, הצליחו לבסוף היהודים, בנצלם את גודלם המספרי, להבקיע דרך ולהיכנס לתוך העיר[9].

לאחר התבוסה המוחצת שנחלו היהודים מחוץ לחומות טריכאי, התעוררה בתוך העיר מחלוקת עזה. תושביה של טריכאי שמלכתחילה לא תמכו במרד, התנגדו כעת, למראה תבוסתם של המורדים, להמשך המרד, ואילו תומכי המרד שהיו רבים מאוד, אולם לא היו תושביה של טריכאי, דרשו בתוקף את המשך ההתנגדות. המחלוקת, שכמעט הגיע לכדי שפיכות דמים, התנהלה בצעקות, וטיטוס שהאזין לה היטב, ראה בה שעת כושר לפריצה אל העיר[10].

באומץ בלתי רגיל, החליט טיטוס לתקוף את העיר מצידה המערבי, דרך הכנרת, בה הייתה העיר חשופה מחומות. הוא ירד מסוסו, והוביל את חייליו לתוך הכנרת, והתקרב לעיר. שומרי החומות נדהמו למראה תעוזתו של טיטוס, ולא התקיפו אותו, ובעיר החלה מנוסה רבתי לעבר הכנרת, על מנת להספיק לצאת מן העיר קודם שייכנסו אליה חייליו של טיטוס.

קבוצות רבות הצליחו להימלט מן העיר על ספינות לכנרת, אולם רבים אחרים לא הספיקו, ונהרגו בידי חייליו של טיטוס תוך ניסיונות נואשים להימלט לכנרת. הטבח עצום לא הבדיל בין הזרים המורדים שנהרגו תוך ניסיון להשיב מלחמה לתושבי טריכאי שהתנגדו למרד, ונהרגו ללא שניסו להילחם כלל, ובסופו, תפס טיטוס את השליטה בעיר, ושלח לאביו אספסיאנוס הודעה על ניצחונו.

כאשר ראו היהודים שהספיקו להימלט לכנרת שהעיר נכבשה לחלוטין, העמיקו ללב הכנרת, מנסים להתרחק כמה שיותר מהרומאים[11].

לאחר ששמע אספסיאנוס על ניצחונו של בנו, בא במהירות עם שאר הצבא לטריכאי, והטיל עליה סגר מוחלט, על מנת שיוכל לערוך בה טיהור מוחלט בין התומכים במרד לאלו שהתנגדו למרד. ביום שלמחרת, ציווה אספסיאנוס על בניית כלי שיט על מנת שיוכלו החיילים לצאת ולרדוף אחר היהודים שהספיקו להימלט לכנרת קודם כיבוש העיר[12].

הקרב הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהוכנו סירות בכמות מספקת, יצא אספסיאנוס עם חייליו אחר היהודים שנמלטו בכנרת.

כלי השיט של היהודים היו קטנים וחלשים משל הרומאים, ומבנה הטסטודו הרומאי האחיד על סירות הצבא הרומאי לא נתן להם הזדמנויות ממשיות לתקוף אותם. היהודים ניסו להשליך אבנים על החיילים הרומאים, אך אלה לא הזיקו להם כלל, ואילו כאשר נכנסו היהודים לטווח הירי של הרומאים, נהרגו בירי החצים הרומאי. רבים אחרים מתו על ידי חניתותיהם הארוכות של הרומאים, ואחרים נהרגו בהתקפה על סירותיהם[13].

כל היהודים שנמלטו לכנרת נהרגו בסופו של דבר בדרכים שונות, ואף אלו שהצליחו לעלות על החוף, נהרגו שם מיד בידי חיילים רומאים. יוסף בן מתתיהו תיאר זאת כך:

"וצבע היאור היה אדום מדם וכולו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיום היה המראה לעיניים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנופצות וגם פגרי-אדם נפוחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האויר, עד אשר לא הייתה הצרה הזאת לאבל היהודים בלבד, כי-אם גם לזרא לרומאים."

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהסתיים הכיבוש הבדילו הרומאים בין תושבי המקום שהתנגדו למרד, לזרים שקיבלו מחסה בטריכאי, ותמכו במרד. אספסיאנוס העניק חנינה לתושבי העיר, ולאחר אספה עם פיקוד הצבא, החליט לא להעניק חנינה לזרים.

מכיוון שלא רצה לעורר התקוממות אצל תושבי טריכאי עצמם, שבוודאי לא ישלימו עם מותם של כל הפליטים שקיבלו אצלם מחסה, החליט להרחיק את הריגתם של היהודים הזרים מעיניהם של אנשי טריכאי. אספסיאנוס הודיע ליהודים הזרים שהוא מעניק להם רשות ללכת, אך רק לטבריה. היהודים, שהאמינו לדבריו של אספסיאנוס, יצאו לדרך זו, והצבא הרומאי שהתפרס לאורך הדרך שמר שאף אחד לא יסטה מהדרך, וסגר את העיר טבריה לאחר שכל פליטי טריכאי הגיעו אליה.

אספסיאנוס ציווה להוליך את כולם לעבר האצטדיון, ושם הורה להרוג את הזקנים והחלשים, שמספרם עמד על 1,200. מבין הצעירים, בחר את 6,000 החזקים ביותר, ושלחם לנירון, ואת שאר האנשים, 30,400, מכר לעבדים, למעט תושבי ממלכתו של אגריפס השני, אותם העניק לאגריפס, שמכר אותם לעבדים אף הוא[14].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק כ.
  2. ^ תחום מלכותו העיקרי של אגריפס השני היה הגליל.
  3. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ט, סעיף ז.
  4. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ט, סעיף ח.
  5. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף א.
  6. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף א.
  7. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף ב.
  8. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף ג.
  9. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף ג.
  10. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף ד.
  11. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף ה.
  12. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף ו.
  13. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, ט.
  14. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק י, סעיף י.