קרב אל-מנצורה (1221)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב אל-מנצורה (1221)
מלחמה: מסע הצלב החמישי
תאריך התחלה: 24 ביולי 1221
תאריך סיום: 27 באוגוסט 1221
משך הסכסוך: 5 שבועות
קרב לפני: כיבוש דמיאט
מקום: אל-מנצורה, מצרים
תוצאה: ניצחון איובי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

לא ידוע

לא ידוע

אבידות

לא ידוע.

לא ידוע.

קרב אל מנצורה הוא שם של קרב שנערך בשלבים המכריעים של מסע הצלב החמישי. הקרב התחולל מיום 24 ביולי 1221 עד ליום 27 באוגוסט בין צבא מאוחד של הנסיכים האיוביים ובניו של צלאח א-דין בראשות סולטאן מצרים אלמלך אל כאמל, לצבא הצלבני של מסע הצלב החמישי. לאחר הקרב, אף על פי שלא הושגה הכרעה צבאית, הבינו הצלבנים כי אבדה תקוותם לכבוש את מצרים והם נאלצו לחתום על הסכם כניעה ביום 30 באוגוסט, שסיים את מסע הצלב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב החמישי
קרב בין צלבנים למצרים בדמיאט. מתוך כתב יד של מתיה פריס "כרוניקה מיורה" קורפוס קריסטי קולג' קיימברידג'

מסע הצלב החמישי הוא מסע צלב שנערך משנת 1217 על 1221, במהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופאים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, שהחלו במסע הצלב השלישי. המסע עמד בסימן הניסיון לתקן את המעוות של מסע הצלב הרביעי ולכוון את המאמצים הצלבניים בארץ הקודש.

למסע היו שני שלבים עיקרים: בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל - בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והשגיהם היו מזעריים. חלק זה של המסע התאפיין במקום המרכזי אותו תופסות מדינות אירופאיות קטנות יחסית - דניה, והונגריה ואוסטריה. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל מאחיזת הסולטאן האיובי המצרי. לאחר מצור ממושך שערך שנה וחצי נכבשה העיר דמיאט. הצעות להסכם שלום שהועברו על ידי הסולטאן נדחו על ידי נציג האפיפיור, שנטל את הפיקוד על המסע.

בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ושמים מצור על מבצר עתלית. את עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין.

הפלישה למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב של שנת 1218 הופיעו בערי החוף הצלבניות עולי רגל וצלבנים מאירופה, ובהם גייסות מפריזיה, גרמניה והצטרפו לצבא הצלבני שנותר בארץ. לאחר סדרת דיונים הוחלט שלא לעלות ישירות על ירושלים אלא להתקיף את מצרים, שנשלטה על ידי נ הסולטאן האיובי אלמלך אל עאדל, אחיו של צלאח א-דין, מתוך שיקול כי כיבוש נקודות מפתח יביא להכרעה צבאית שנמנעה בארץ ישראל ויפיל את ירושלים כפרי בשל לידי הנוצרים.

ומצטט ההיסטוריון Ernoul מדבריו של ז'אן דה בריין: "נראה לי שלא נוכל לעשות הרבה בארץ הזאת נגד הסאראצנים ואם נראה הדבר טוב בעיניכם אעלה על ארץ מצרים ואשים מצור על אלכסנדריה או דמיאט. אם נוכל לקבל אחת מהן סבור אני שנוכל לקבל את ממלכת ירושלים"

במסגרת ההכנות לפלישה למצרים הוצבו חילות מצב בערים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל ונקבע כי מפקד המסע ונקבע כי כיבושים עתידיים ימסרו לריבונות מלך ירושלים - ז'אן דה בריין.

המצור על דמיאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפת דמיאט, מתוך כתב יד של מתיה פריס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמיאט

ביום 24 במאי 1218 יצא הצבא הצלבני מעכו ובמהלך השבועות הבאים נחתו הצלבנים בסמוך לעיר דמיאט, שהצלבנים הגדירו אותה כמפתח של מצרים. הנחיתה על החוף המצרי לא נתקלה בכל התנגדות והצבא הנוצרי שם את העיר תחת מצור.

הצלבנים נאלצו להתמודד בפעם הראשונה במערכה זו עם עליית מפלס הנילוס בקיץ. המחנה העיקרי של הצבא הנוצרי הוצף וציוד, סוסים ולוחמים נשטפו לים. ההצפות גרמו גם לעליית התחלואה במחנה ומגפה גבתה קורבנות בקרב הצלבנים.

ביום 24 באוגוסט הצליחו הצלבנים, בראשות צי של פריזלנד לכבוש את מגדל השרשרת - ביצור מאסיבי שהגן על הכניסה מנמל העיר לנילוס. הצלבנים בנו אסדה משוריינת ועליה הוקם מגדל מצור ובאמצעות גשר שהותקן בראשו הצליחו להיכנס אל תוך מגדל השרשרת. בהגיע הידיעה על כיבוש המגדל נפטר הסולטאן אלמלך אל עאדל מהתקף לב. עם מותו התחלקה האימפריה האיובית בן שני בניו אלמלך אלקאמל - שהוכתר כשליט מצרים ואלמלך אל מועטם שליט דמשק.

במקביל להתקפה הצלבנית עמדו השליטים האיוביים בפני התקפה של הסולטאן הסלג'וקי של קוניה שכוונה נגד חלב, תוך שהוא מנצל את ריתוק הכוחות האיוביים במצרים, ככל הנראה תוך תיאום מוקדם עם הצלבנים.

לאחר כיבוש המגדל התייצבה החזית, כאשר הצלבנים מול דמיאט והמצרים במחנה באל-עאדליה, דרומית מדמיאט. בפברואר 1219 נאלץ הסולטאן המצרי להתמודד עם ניסיון מרד מצרי שהביא להתמוטטות החזית בדמיאט ונטישת המחנה המוסלמי. הצלבנים ניצלו הזדמנות זו, תפסו את המחנה המוסלמי וניתקו סופית את דמיאט. בעוד הסולטאן שוקל להמלט לתימן הופיע במצרים אלמלך אלמועאטם, איחד את הצבא המצרי והקים מחנה חדש בפארסכור דרומית לאל-עאדליה.

הצעת שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפרנסיס מאסיזי לפני הסולטאן המצרי

בספטמבר 1218 מינה האפיפיור נציג, פלאגיוס, שעתיד היה, עם בואו, לחתור תחת פיקודו של ז'אן דה בריין ולפילוג במחנה. בחודש אוגוסט 1219 הביא הסולטאן המצרי הצעה להסכם שלום, לפיו בתמורה להחזרת ירושלים ועבר הירדן יסוגו הצלבנים ממצרים ויזכו לשלום של 30 שנה, תוכנית שהעמיקה את הפילוג במחנה הצלבני. מצד אחד עמדו מלך ירושלים והצלבנים הצרפתים שקיבלו את ההצעה, ומהצד השני נציג האפיפיור והקומונות האיטלקיות, שדחו את הצעת המצרים. ההצעה הבאה של הסולטאן כללה את מבצרי עבר הירדן - כרכ ושובך ופיצוי כספי בנוסף. גם תוכנית זאת נדחתה. ההצעה הבאה מהסולטאן, כללה, בנוסף להצעות הקודמות, הקמת ועדה שתקבע את סכום הכסף שישלם הסולטאן תמורת הקמתם מחדש של ביצורי הצלבנים ההרוסים. גם הצעה זו נדחתה על ידי נציג האפיפיור הן מחמת קוצר רואי והן על רקע היריבות בינו לבין מלך ירושלים, אך בעיקר על רקע אמונתו שמצרים תיכבש במוקדם או מאוחר. אקורד סיום למשא ומתן נתן פרנציסקוס מאסיזי, שהופיע בפני הסולטאן ודרש כי הלה ימיר את דתו לנצרות ולאלתר, משימתו נכשלה והוא הוחזר למחנה הצלבני.[1]

כיבוש דמיאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בנובמבר פרצו הצלבנים אל תוך העיר דמיאט בשלב שמפקדי העיר כבר נכנסו לשלבים מוקדמים של משא ומתן על כניעה. בשלב זה רוב תושבי העיר מתו מרעב או במהלך הלחימה, ומתוך כ-70,000 תושבים נותרו בחיים כ-3,000. כל שנותר לנוצרים היה לחלק את השלל שנעשה תוך מריבות. למרות חילוקי הדעות ניתנה העיר למלך ירושלים, שאף הטביע בה מטבעות נושאי שמו ומסגדי העיר, שהפכו לכנסיות ניתנו לנציג האפיפיור. רבעים נוספים ניתנו לקומונות האיטלקיות.

ב-11 בנובמבר כתבו הצלבנים במכתב לאפיפיור: "כי אם יבואו הנוצרים בהמוניהם נוכל להילחם בעיר קהיר ולקבל בקלות יחסית את החלק הנותר של מצרים ובתוצאת הדבר את ממלכת ירושלים, אשר עד עתה הייתה ממנו והלאה בגלל סיועה של מצרים"

עם זאת, לאחר כיבוש העיר ומשעזב מלך ירושלים את המחנה, השתהו הצלבנים בדמיאט במשך שנה- עד לסתיו של 1220 מבלי לנסות ולממש את היתרון שנרכש עם כיבוש העיר או להכריע את המערכה. ובמקביל דחו - שוב- את הצעות השלום של הסולטאן המצרי. הצלבנים, שמספרם הלך ופחת, המתינו לכניסתו לתמונה של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הקיסר התחייב לתגבר ולהופיע בעצמו במחנה הצלבני בשנת 1219 אך הלך ודחה את בואו. לאחר הכתרתו על ידי האפיפיור בשנת 1220 הוא שב וחזר על הבטחתו אך למעשה ניהל משא ומתן עם האפיפיור כל העת. כשירושלים ומסע הצלב החמישי על שולחן המיקוח דרש, וקיבל, פרידריך השני נתחים מסיציליה וגרמניה, כמו גם זכויות לבנו. האפיפיור נאלץ להבטיח הרים וגבעות על מנת לדחוף את פרידריך לצאת למסע הצלב.

בשלב זה הישיבה חסרת המעשה בדימיאט הביאה להוצאות כספיות כבדות ובעיר פעלו בתי זונות, בתי מרזח, והימורים, למרות ניסיונו של נציג האפיפיור להשליט סדר.

בחודש יוני 1221 הגיעה למחנה תגבורת גרמנית בפיקודו של לודוויג הראשון, דוכס בוואריה - שליחו של הקיסר נציג האפיפיור קרא לז'אן דה בריין לחזור תוך הבטחה כי כל חובותיו יפרעו. המלך הצלבני, שהיה מרושש לחלוטין, הופיע במחנה, אך בשלב זה כבר היה ללא מעמד פיקודי. מנגד הגיעו לשטח מצרים צבאות מוסלמים חדשים מדמשק ומעיראק בפיקודו של האח השלישי אלמלך אל אשרף, ולמרות המתיחות בין הנסיכים האיובים שלטשו עיניים אחד אל נחלתו של השני נקבצו הצבאות במחנה אחד מבוצר שייקרא מאוחר יותר אל-מנצורהערבית:המנצחת)

קרב מנצורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנה וחצי של חוסר פעולה, וכאשר עונת הגאות של הנילוס המתחילה בדרך כלל באוגוסט קרבה, יצאו גדודים צלבניים ב-29 ביוני, לאחר צום ותפילה ובחיפוי של צי, דרומה מדמיאט לכוון קהיר. מטרת המסע איננה ברורה כי הכוח הצלבני הקטן יחסית לא יכול היה להטיל מצור על עיר בסדר גודל של קהיר ולא היה יכול לשלוט בה גם אם המצרים ייכנעו. ב 12 ביוני הגיעו הצלבנים לפארסכור ומשם למבצר שארמסאח שמגיניו נטשו אותו. בעוד הצלבנים נעים דרומה העביר הסולטאן המצרי את צבאו לכוון מערב לאורך זרוע דמיאט של הנילוס בסמוך לאלברמון ומשם בחיפוי של הצי המצרי התבצר בשארמסאח - בעורפו של הצבא הצלבני המתקדם דרומה..

ביום 24 ביולי הגיעו הצלבנים אל לשון יבשה הסגורה משני צדדיה על ידי תעלות מים כאן מצא עצמו הצבא הצלבני עומד מול מנצורה מבלי יכולת להתקדם וללא אפשרות לסגת ללא קרב. נערכה מועצת מלחמה בה הועלתה הצעה להמתין לתגבורות מדמיאט, אך לבסוף הוחלט לסגת צפונה ולנסות לפרוץ דרך קווי המוסלמים. תחת חסות החשיכה של ה-25 באוגוסט 1221 החלה הנסיגה לאחר שהציוד והאספקה הועלו באש, ובעוד חלק גדול מהצלבנים - שנחרד מהאפשרות להשאיר במחנה את אספקת היין השתכר קודם לכן ואיבד את כושר הלחימה - החל המחנה לסגת באופן מסודר יחסית בזכות משמעת הברזל של אבירי המסדרים הצבאיים. שריפת הציוד חשפה את תנועת הצלבנים והסולטאן המצרי הורה לפרוץ את הסכרים של תעלות המים והשטח הפך לביצה טובענית.

תוך קרבות בלתי פוסקים ובנחיתות מספרית וטקטית הצליחו הצלבנים להגיע לאלברמון, שם הכירו בתבוסתם. נציג האפיפיור נאלץ לבקש מז'אן דה בריין להיכנס למשא ומתן עם המצרים. לאחר שלושה ימים, ב-30 באוגוסט 1221, וכחודש וחצי לאחר תחילת המסע שאמור היה להניח את קהיר בידי הנוצרים, נחתם הסכם הכניעה הצלבני.

על פי ההסכם קיבלו המצרים לידיהם את דמיאט בחזרה ואת שבויי המלחמה המוסלמיים שבידי הצלבנים. הצלבנים יוכלו לעזוב את מצרים לעכו, ויקבלו את שבויי המלחמה שבידי המצרים. חוזה שלום לתקופה של 8 שנים נחתם, ובו הבטחה לשמור על הסטטוס קוו בארץ ישראל. הצלבנים הכניסו הסתייגות אחת, ולפיה תופסק שביתת הנשק עם בואו של הקיסר פרידריך השני.

בצד המוסלמי נשמעו קולות הקוראים שלא לחתום על ההסכם, לנצל את תבוסת הצלבנים ולהשמידם. עם זאת, הסולטאן המצרי, שלא היה מסוגל להטיל מצור ממושך על דמיאט שבה התבצר חיל מצב גדול, ולאור מצבה הכלכלי הקשה של מצרים לאחר שנתיים של מלחמה, חשש ממסע צלב חדש בראשות הקיסר פרידריך השני ולא פחות חשש מהצבאות הסוריים והאיוביים ככוח עוין בתוך מצרים. כל אלה הביאו אותו לחתום על ההסכם.

גם מנהיגי הצלבנים התקשו להביא לכדי פינוי של דמיאט מתושביה הנוצריים שנאחזו בה ולהבהיר להם כי מסע הצלב הסתיים בכישלון. העיר עברה ללא קרב לידי המצרים במהלך חודש ספטמבר. צי גרמני שנשלח לדמיאט על ידי הקיסר הגיע לאחר הכניעה ולא יכול היה להביא כל תועלת.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב אל מנצורה הביא לסיום מסע הצלב החמישי, לנסיגה מדמיאט אך לא לנטישה של רעיון מסע הצלב או של התקפת מצרים. כך חזר מסע הצלב השביעי על כל צעדי מסע הצלב החמישי, וצר על אל מנצורה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]