קרב א-סין (1915)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב א-סין
מערכה: הזירה המזרח-תיכונית / המערכה במסופוטמיה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
מפת קרב א-סין במבואות כות
מפת קרב א-סין במבואות כות
תאריך התחלה: 27 בספטמבר 1915
תאריך סיום: 28 בספטמבר 1915
משך הסכסוך: יומיים
קרב לפני: קרב אל-קורנה
קרב נאסריה
קרב אחרי: קרב קטסיפון
מקום: מבואות כות
32°30′20″N 45°49′00″E / 32.505556°N 45.816667°E / 32.505556; 45.816667 
עילה: פתיחת הדרך לכיבוש בגדאד
תוצאה: ניצחון בריטי
שינויים בטריטוריות: כיבוש כות בידי הבריטים
הצדדים הלוחמים

מדינות ההסכמה:
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית

מעצמות המרכז:
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית

מפקדים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת ג'ון ניקסון
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת צ'ארלס טאונסנד

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית חליל פאשה (אנ')
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית נוראדין פאשה (אנ')

כוחות

11,000

11,000

אבדות

94 חללים ו-1134 פצועים

כ-5,300 חללים, פצועים ושבויים

גנרל ג'ון ניקסון - מפקד כח D של חיל המשלוח ההודי
נוראדין פאשה - מפקד הכח הטורקי

קרב א-סין (Es Sinn) התחולל במבואות הצפון מזרחיים של העיר כות שבדרום עיראק במהלך ספטמבר 1915 בין הצבא הבריטי לצבא האימפריה העות'מאנית במהלך המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה. הקרב היה חלק ממאמץ הראשי של הבריטים לכבוש את בגדאד ולסלק את הצבא הטורקי ממסופוטמיה. הקרב הסתיים בניצחון הבריטים שהדפו את הכוחות העות'מאנים וכבשו את העיר כות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקיים מאזן כוחות מתוח בין הבריטים והטורקים באזור כשהטורקים שלטו במסופוטמיה והיו בעלי גישה למפרץ הפרסי בעוד שהבריטים פעלו להגן על האינטרסים שלהם בשדות הפקת הנפט ומתקני עיבוד הנפט באיראן שמרכזם היה בעיר אבאדאן ותופעלו על ידי חברת הנפט האנגלו-איראנית.

עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם שתי המעצמות משני צידי המתרס. בעוד שהבריטים נתנו קדימות לאזור זה כדי להבטיח את המשך הזרמת הנפט במפרץ הפרסי הרי שהטורקים ייחסו חשיבות נמוכה למסופוטמיה ודיללו, בהתאם לכך, את צבאם בגזרה זו לטובת תגבור כוחותיהם במערכה על סיני וארץ ישראל ומערכה בקווקז.

קרבות מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה במסופוטמיה החלה בנובמבר 1914 ועד קרב א-סין התקדמו הבריטים אל פנים עיראק בסדרה של קרבות:

מטרות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הקרב היה ניצול שרשרת ההצלחות של הכוחות הבריטים מול הצבא העות'מאני כדי להמשיך להתקדם ולכבוש את כות ובגדאד.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכח הבריטי העיקרי שנשלח למערכה במסופוטמיה היה כח D של חיל המשלוח ההודי בפיקודו של גנרל ג'ון ניקסון (אנ') כשהיחידה המובילה בכח הייתה הדיוויזיה ה-6 של "פונה" בפיקודו של מייג'ור גנרל צ'ארלס טאונסנד[1].

טאונסנד, שהוביל את המערכה מהנחיתה במפרץ הפרסי, מונה לפקד גם על המערכה על א-סין. הכוחות שהועמדו לרשותו כללו כ-11,000 חיילים מהיחידות הבאות:

  • הדיוויזיה ה-6 של "פונה"
  • הבריגדה ה-6 הרכובה ההודית
  • בריגדת ארטילריית השדה המלכותית ה-10
  • 2 בטליוני רגלים מהבריגדה ה-30 של הדיוויזיה ה-12 "ההודית"
  • שייטת ספינות מלחמה

הצבא העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הטורקים שנערכו להגן על כות היו תחת פיקודו של נוראדין פאשה (אנ') וכללו כ-11,000 חיילים מהדיוויזיות ה-35 וה-38 של הארמייה ה-6 בפיקודו של גנרל-פלדמרשל קולמר פון דר גולץ. כוחות אלו תוגברו בסוללות תותחים. רבים מהחיילים היו מהיחידות שנסוגו לכות לאחר התבוסות בקרב עמארה ובקרב נאסריה.

כדי לחסום את הגעת הבריטים לכות בנו הטורקים מערך מבוצר באזור העיירה א-סין מצפון מזרח לכות. מערך זה כלל תעלות וגדרות משני צידי החידקל שאיפשרו, מצד אחד, ירי צולב על ספינות בנהר ומצד שני מנעו אפשרות של עקיפת הביצורים.

זירת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה בין בצרה לכות, לאורך החידקל, מישורית ועתירה בביצות ובשטחים המוצפים עונתית כשהנהרות עולים על גדותיהם. מצב קרקעי זה וחוסר בדרכים ראויות לתנועת צבא אילץ את הפיקוד הבריטי לשלב ביחידות הרגלים הלוחמות גם ספינות של חיל הים הבריטי.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 27 בספטמבר 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחונות בקרב עמארה ובקרב נאסריה המשיכו הכוחות הבריטים להתקדם לאורך נהר החידקל. טאונסנד עצר את ההתקדמות בעיירה עלי-אל-גרבי שעל שפת החידקל (כ-120 ק"מ צפונית מערבית לעמארה ואותו מרחק מהעיר כות) שם החל לסדר את כוחותיו ולחכות לתגבורות.

עם הגעת הכוחות החל טאונסנד להתקדם במעלה החידקל לכוון העיירה א-סין לשם הגיעו לקראת 27 בספטמבר.

את זמן ההמתנה וההתקדמות ניצל טאונסנד ושלח מטוסים וסיורים רכובים לחזית כדי לרגל אחרי אופן ההתבצרות של הטורקים. לפי המידע שהובא אליו זיהה טאונסנד נקודת תורפה מצפון לכוחות המבוצרים ועל פיה נבנתה תוכנית הקרב.

27 בספטמבר 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם רדת הלילה של 27 בספטמבר 1915 החלו הכוחות לנוע לעמדותיהם. המבצע יצא לדרך על אף שחלק מתוכניות המבצע נפלו לידי הפיקוד הטורקי לאחר ש-3 חיילים הודים מהדיוויזיה ה-6 ערקו לצד הטורקי[2].

28 בספטמבר 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 בספטמבר 1915 לפנות בוקר המשיכו הכוחות הבריטים להתקדם לעמדותיהם במספר ראשי חץ:

  • 2 בטליונים יצרו פעולת הסחה על הגדה הדרומית של החידקל מול העמדות הדרומיות של קו ההגנה הטורקי.
  • הבריגדה ה-18 של "בלגרום" (בפיקודו של בריגדיר גנרל פריי) מהדיוויזיה ה-6 חצתה לגדה הצפונית את החידקל ותקפה, כפעולת הסחה, את קו העמדות הטורקי מצפון לחידקל.
  • עיקר הכח המשיך לנוע צפונה תוך עקיפת קווי ההגנה הטורקים. כח זה נחלק ל-2 כוחות משנה:
    • כח א' בפיקודו של בריגדיר גנרל וולטר דלאמיין (אנ') כלל את הרגימנט ה-2 של "דורסט" ואת הרגימנט ה-117 של "מאהאראטא".
    • כח ב' בפיקודו של בריגדיר גנרל היוטון כלל את הבריגדה ה-17 של "אחמדאנגאר", הרגימנט ה-20 של "פונג'אב" ורגימנט הרובאים ה-104 של "וולסלי".

התקיפה שתוכננה להיפתח עם שחר התעכבה לאחר שכח ב' טעה בדרכו בין הביצות ולאחר 3 שעות המתנה יצא כח א' לקרב לבדו. מצב זה אילץ את הכח להילחם לבד ולהתפרס על גזרה רחבה יותר ולאחר קרבות קשים סבל כח א' מנפגעים רבים. בהמשך היום נחלץ כח ב' מהביצות והצטרף למערכה והצליחו להטות את הכף. בשלב זה שלחו הטורקים לחזית 4 בטליוני עתודה אך אלו נתקלו באש בריטית ונאלצו לסגת.

בהמשך היום הצליחו הכוחות הבריטים להביס את הכוחות הטורקים בגדה הצפונית ונוראדין הורה לדיוויזיה ה-38 לסגת מהגדה הצפונית ובעקבותיה נסוגה הדיוויזיה ה-35 מהגדה הדרומית.

במהלך היום שלח טאונסנד את ספינות הקרב שלו במעלה החידקל תוך חילופי יריות עם הכוחות הטורקים המבוצרים על גדותיו. במבואות כות נתקלה השייטת במחסום שכלל אוניות טבועות וכבלים ופעלה לפרוץ את המחסום תחת אש כבדה.

29 בספטמבר 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הלילה בין 28 ל-29 בספטמבר 1915 נסוגו נוראדין והכוחות הטורקים מהעיר כות לכוון קטסיפון על מנת להקים קו הגנה נוסף. במהלך היום נכנסו טאונסנד וחייליו לכות.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עם כיבוש כות התחזק הוויכוח בבריטניה על המשך המערכה. מול המצדדים בכיבוש בגדאד רבו המתנגדים מהנימוק שהתארכות קווי האספקה (750 ק"מ עד בצרה) החלישה את הצבא וזאת מול התחזקות הצבא הטורקי בעזרת תגבורות מהקווקאז. בסופו של דבר התקבלה החלטה על המשך המערכה.
  • נפגעי המערכה:
    • צבא בריטניה: 94 חללים ו-1134 פצועים
    • הצבא העות'מאני: כ-5,300 חללים, פצועים ושבויים
  • המערך הרפואי הבריטי שנועד לטפל ולהוביל לעורף את הנפגעים לא היה בהיקף מספיק לטפל בהיקף הגדול של הפצועים במערכה.
  • מפקד השייטת הבריטית, לוטננט קומנדר אדגר קוקסון (אנ'), שנהרג בהובילו את פריצת החסימה בחידקל זכה על גבורתו בצלב ויקטוריה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Candler, Edmund (1919). The Long Road To Baghdad. Cassell and Company.
  • Cato, Conrad (1917). The Navy in Mesopotamia 1914 to 1917. Constable and Company.
  • Dane, Edmund (1919). British Campaigns In The Nearer East, 1914–1918. Hodder and Stoughton.
  • Davis, Paul K. (1994). Ends and Means: The British Mesopotamian Campaign and Commission. Farleigh Dickinson University Press. ISBN 0-8386-3530-X.
  • Erickson, Edward J. (2001). Ordered to Die: A History of the Ottoman Army in the First World War. Greenwood Publishing Group. ISBN 978-0-313-31516-9.
  • Lee, J. Fitzgerald (1927). The "D" Force (Mesopotamia) In The Great War. Wm. May & Co., Ltd.
  • Moberly, Brig.-Gen. F.J. (1923). History of the Great War Based on Official Documents: The Campaign in Mesopotamia 1914–1918. His Majesty's Stationery Office. ISBN 0-89839-268-3.
  • Sandes, Major E.W.C. (1920). In Kut and Captivity With the Sixth Indian Division. John Murray.
  • Townshend, Major General Charles Vere Ferrers (1920). My Campaign. James A. McCann Company.
  • Wilson, Lieutenant-Colonel Sir Arthur T. (1969). Loyalties: Mesopotamia 1914–1917. Greenwood Press, Publishers.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היחידה השניה ב"כח המשלוח ההודי" הייתה הדיוויזיה ה-12 "ההודית"
  2. ^ על אף החשיפה של התוכניות פקפק נוראדין בנכונות המידע שהביאו העריקים על תוכנית האיגוף הבריטי והמשיך להאמין שהתקיפה תעשה באפיק של החידקל