הקרב על הבליטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קרב הארדנים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב הארדנים
חיילים אמריקנים בקרב הארדנים
עימות:

מלחמת העולם השנייה

תאריך:

16 בדצמבר 1944 - 25 בינואר 1945

קרב לפני:

קרבות קטנים

קרב אחרי:

המתקפה הרוסית במזרח

מקום:

יער הארדנים (דרום בלגיה)

תוצאה:

ניצחון לבעלות הברית

הצדדים הלוחמים
Flag of the United States.svg בעלות הברית Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית
מפקדים

Flag of the United States.svg דווייט אייזנהאואר

Flag of German Reich (1935–1945).svg גרד פון רונדשטט

כוחות

840,000 איש, 400 טנקים, 400 תותחים (ביום תחילת הקרב)

200,000 איש, 600 טנקים, 1,900 תותחים (ביום תחילת הקרב)

אבידות

Flag of the United States.svg 80,987 נפגעים (10,276 הרוגים, 23,218 שבויים/נעדרים, 47,439 פצועים)‏[1], ‏733 טנקים הושמדו Flag of the United Kingdom.svg 1,400 נפגעים (200 הרוגים, 200 שבויים/נעדרים, 1000 פצועים)

103,900-68,000 נפגעים, 700 טנקים אבדו

הקרב על הבליטה (battle of the bulge) הוא כינוייה של מערכה צבאית בין בעלות הברית לבין גרמניה הנאצית באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת, מאמצע דצמבר 1944 ועד אמצע ינואר 1945. הקרב קיבל את שמו מצורת הפריצה הגרמנית אל השטח שהוחזק על ידי כוחות בעלות הברית, עיקרו של הקרב היה על מנת ל"יישר" את הבליטה בקו ההגנה. במערכה זו בא לידי ביטוי כוחו של הוורמאכט בהתקפה המאסיבית האחרונה בחזית המערב.

מטרת המבצע שכונה בשם "משמר הריין" (בגרמנית: Wacht am Rhein), הייתה לפרוץ לאורך כמאה קילומטרים בשטחי לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את נמל אנטוורפן שהיה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית, ולנתק את האמריקאים מהבריטים והקנדים. היטלר האמין כי מתקפה שכזו תביא לקרע בין הקואליציה האנגלו-אמריקאית, ובכך ירוויח זמן יקר לקראת התקפה מחודשת על הסובייטים.

המתקפה החלה ב-16 בדצמבר, כש-200,000 חיילים גרמניים מארמיית הפאנצר החמישית, ארמיית הפאנצר השישית של האס-אס והארמייה השביעית מפתיעים את הכוחות הדלילים של האמריקאים בארדנים. עד ה-24 בדצמבר, הגרמנים הגיעו למרחק 100 קילומטרים מקו ההתחלה שלהם, וקילומטרים ספורים מנהר המאז, ויצרו בליטה בקווי האמריקאים, אך זו הייתה סוף ההתקדמות שלהם. למרבית יחידות השריון הגרמני אזל הדלק, והן נכתשו באש מטוסי הקרב של בעלות הברית שניצלו את ההפוגה ממזג האוויר הקשה. ב-26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, ובעלות הברית עברו להתקפה. עד ה-28 בינואר האמריקאים כבשו מחדש את כל השטחים שאיבדו במתקפה, וסגרו את הבליטה שנוצרה בקוויהם. קרב הארדנים היה הקרב היקר ביותר שניהלו האמריקאים בצפון מערב אירופה; אבידותיהם הסתכמו ב-10,276 הרוגים, 47,493 פצועים, ו-23,218 שבויים או נעדרים. אבידות הגרמנים נעו בין 68,000 ל-103,900.

הרקע המבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע 'משמר הריין', 25-16 בדצמבר 1944.

בעלות הברית שנחתו בחופי צרפת ב-6 ביוני 1944 במסגרת מבצע אוברלורד, התקשו להרחיב את היקף הכיבוש שלהן, בחורף 1944 הן עדיין לא הצליחו לפרוץ לתוך המולדת הגרמנית ולהביא את המלחמה אל סף דלתו של המשטר הנאצי. התקדמותן נעצרה ממספר סיבות:

  • מתיחת יתר של קווי האספקה: נמל אנטוורפן נפתח סופית לשימוש רק בדצמבר 1944 והיה עדיין רחוק מניצול מלוא היכולות שלו. בעלות הברית עדיין היו תלויות בנמלי נורמנדיה ונמלי דרום צרפת. גם רשת מסילות הברזל הצרפתית הייתה זקוקה לשיקום נרחב.
  • כוח לא מנוצל - הארמייה ה-3 של ג'ורג' פטון נזנחה על ידי הפיקוד מזה זמן רב בקרב סטטי באזור אלזס-לוריין ללא יכולת ניצול יתרון הכוח כדי לייצר פריצה לכיוון שטח גרמניה. הסיבה הייתה שהפיקוד העליון בראשותו של הגנרל דווייט ד. אייזנהאואר, חסר את התבונה הצבאית הרחבה שקיבלו הגנרלים הגרמניים ונצמד לדוקטרינות לחימה ישנות. מסיבה זו הפיקוד לא ידע כיצד לנצל את העתודה הניידת שהייתה לו שלא במסגרת קרב בלימה (היינו לנצלה לקרב הבקעה משוריין).
  • כישלון מבצע גן-שוק - כישלון מבצע ההצנחה המשולב (באזור קבוצה הארמיות ה-21 של ברנרד מונטגומרי) לכיבוש אחיזה מעבר לנהר הריין, הביא להססנות בקרב המפקדים בקשר לחולשתה של גרמניה הנלחמת בשתי חזיתות, המצב שהצטייר בפיקוד בעלות הברית, הוא כי המערכה לא תהיה קלה וכי יש לחכות להצטברות של כוח גדול יותר באזור (שזרם כל העת מהנמלים בנורמנדי).
  • קרבות עקובים מדם ביערות הורטגן - שבו סבלו בעיקר כוחות החי"ר האמריקנים מאבדות כבדות.
  • לוגיסטיקה בעייתית - חורף קשה במיוחד שמנע המשך פעולות הסיוע האווירי והוסיף קשיים נוספים לנטל הלוגיסטי של בעלות הברית.
חיילים גרמניים נלחמים בארדנים,דצמבר 1944.

בצד הגרמני, החליט היטלר, למרות התנגדותם של רוב מפקדי הוורמאכט, להשקיע כוחות גדולים בהדיפת בעלות הברית. התחושה בפיקוד הגרמני הייתה כי צריך לרכז את מירב הכוח בחזית המזרחית נגד הסובייטים, כיוון ששם מתקיימת הלחימה הקשה ביותר. גישתו של היטלר נגדה גם את האסטרטגיה הגרמנית, לפיה אסור לגרמניה להילחם בשתי חזיתות בו-זמנית, גישה שהותוותה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה במסגרת תוכנית שליפן.

השיקול האסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה. הכוחות הרוסיים כבר פרצו בשלב זה עד לנהר הויסלה, כבשו את רומניה ועמדו על סף הפריצה לשטחה של גרמניה עצמה, בכוחות עצומים, שהיוו איום חמור בהרבה מן האיום שהיוו חילות בעלות הברית המערביות. היה ברור כי המתקפה הרוסית הצפויה בינואר 1945 יכולה להביא את הרוסים עד לשערי ברלין, כפי שאכן אירע. בשלב זה בחר היטלר לרכז את שארית הכוחות שנותרו לו במכה בחזית המערבית דווקא. כוחות עתודה אחרונים אלו נקבצו על ידי אוברסט גנרל היינץ גודריאן וכללו כ-250,000 חיילים וכ-1,000 טנקים. הטיעון של היטלר היה שכוחות אלו מעטים מדי לפתיחת התקפה בחזית המזרחית (לשם השוואה, בקרב קורסק הגרמנים הפעילו כ-900,000 חיילים וכ-3,000 טנקים), ולכן יש להשתמש בעתודה זו בחזית המערבית. גודריאן התנגד לרעיון זה בטענה שהרוסים צפויים לפתוח במתקפת החורף השנתית שלהם, שתהיה הרסנית עבור גרמניה כי הכוחות בחזית לא יצליחו לעמוד בפני ההתקפה הרוסית המשמשת ובאה. היטלר היה נתון בהזיות, השווה את עצמו לפרידריך הגדול (אשר עמד על סף תבוסה אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה שקמה כנגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית), וציפה לניצחון בחזית המערבית וכתוצאה ממנו להתמוטטותה של הברית שנרקמה כנגדו, ברית שנראתה לו כבלתי טבעית, בין הקפיטליסטים המערביים והקומוניסטים במזרח.

ההחלטה לפתוח במתקפה במערב הייתה אם כן החלטה פוליטית, ולא החלטה צבאית. אמנם להחלטה זו ניתן מסווה דק של שיקולים צבאיים על ידי היטלר (אשר דחה את טענותיו של גודריאן בדבר מתקפת ענק רוסית הממשמשת ובאה שתדרוש את ריכוז כל הכוחות המופנים אל מתקפת הארדנים, כ"אחיזת העיניים הגדולה ביותר מאז ג'ינג'יס חאן") אך ברור היה כי השיקול העיקרי הינו שיקול פוליטי.

בשלב זה של המלחמה היו כבר שיקולים רציונליים, צבאיים או פוליטיים, מעבר ליכולתם של היטלר ואנשיו. המלחמה הגיעה עד סף ביתם, והעונש שלו היו צפויים על שתים-עשרה שנים של ברוטאליות שאין דומה לה בדברי ימי אנוש נראה קרוב ומיידי. משהסתבר כי "נשק הפלא" (צוללות חשמליות, מטוסי סילון, טילים) לא יושיע את גרמניה, בעיקר בגלל היתרון המספרי העצום של בעלות הברית, שקע היטלר בעולם של הזיות, כאשר המרכזית בהן הייתה כי יוכל להטות לטובתו את בעלות הברית המערביות במלחמה לעצירת הרוסים. על פי שיקול זה, מתקפה אשר תוכיח למעצמות המערב את כוחו ועוצמתו, ותשלול מן האמריקאים והבריטים את האמונה כי ניצחונם ודאי, תביא להסדר מדיני במערב, שיאפשר לרכז את הכוחות כנגד הרוסים במזרח. הייתה זו אך הזיית שווא, אך היא שעמדה בבסיסה של מתקפת הארדנים.

מצבת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הגרמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע כריסטרוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אמריקנים נלקחים בשבי הגרמני במתקפת הארדנים, ינואר 1945
טנקים אמריקניים שנפגעו ויצאו מכלל פעולה, סמוך לגבול בלגיה-לוקסמבורג

ריכוז הכוחות החל זמן רב לפני ההתקפה והתנהל בסודיות מוחלטת. מאחר שהפקודות אסרו במפורש שימוש בקשר רדיו להעברת תשדורות בעניין המתקפה, לא יכול היה אולטרה (המודיעין שעסק בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה) להאזין ולפענח תשדורות בנושא. בנוסף לכך, תנאי מזג האוויר הקשים הקשו על המשך טיסות סיור סדירות על ידי בעלות הברית. חוסר היכולת לאתר גיס ענק בן מאות אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים למרות היתרון העצום שהיה לבעלות הברית בחיל האוויר (היו להם לפחות 10,000 מטוסים מבצעיים בכל רגע נתון), היה כישלון מחפיר של המודיעין האמריקאי.

באופן כללי התקשו מפקדי בעלות הברית להאמין כי לגרמנים יש יכולת לפתח מתקפה רבתי במערב, לא כל שכן באזור המיוער והסבוך של הארדנים המושלגים. לכן המתקפה, שכללה מעל 29 דיוויזיות, הפתיעה לחלוטין את הכוחות האמריקנים הדלילים שהחזיקו את הקו בארדנים. עד מהרה שטף השריון הגרמני את כוחות החי"ר המופתעים שבחזית.

מאחר שמלאי הדלק שעמד לרשות הגרמנים היה מוגבל, לאחר כיבושה של רומניה, מקור הדלק העיקרי של גרמניה, על ידי הרוסים, היה המבצע כולו תלוי בתפיסת מלאי דלק של בעלות הברית. לכן הייתה חשיבות עליונה לשמירת לוח הזמנים המתוכנן על ידי הגרמנים. במספר מקומות הצליחו האמריקנים לעצור את הגרמנים ולעכב זמנית את טורי השריון וכך לפגוע פגיעה של ממש במבצע כולו.

הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא כובש, יעיל ויהיר שכבש בשנת 1940 את ארצות השפלה. אבדות עצומות של קצינים ונגדים מנוסים בחזית המזרחית גרמו לירידה ממשית באיכות הכוח הלוחם. כוחות השריון והאס אס זכו להזרמת כוח אדם ומשאבים יותר מאחרים והמוראל שלהם היה גבוה. מאידך החי"ר הגרמני היה איטי למדי ולעתים מורכב מכוחות מוסבים ובכל מקרה היו חייליו בעלי מוטיבציה פחותה מבעבר. איש מן הגנרלים שפיקדו על המבצע לא האמין באמת ובתמים בסיכויי הצלחתו.

למרות כל החסרונות האלה, הגרמנים הצליחו להסב אבדות עצומות לצבא האמריקני, בעיקר בגלל שאננות מפקדיו.

המתקפה כללה גם מבצע הטעיה רחב היקף שכלל הצנחת כוחות לתפיסה גשרי נהר המז (Meuse), חסימת כוחות תגבורת אמריקניים והחדרת סוכנים לבושים מדים אמריקנים שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות. על מבצעים אלו פיקד הקולונל אוטו סקורצני שזכה לתהילה כאשר שיחרר מהכלא את בניטו מוסוליני, במבצע של כוחות מוצנחים.

מתקפת הנגד של בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד העליון של בעלות הברית הגיב מהר, אם כי הופתע לחלוטין. התגובה כללה מספר צעדים:

  • כיסוי השטח מצפון לפרצה על ידי הכוחות בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי, אליו סופחה ארמייה אמריקנית.
  • העברת כוח העתודה היחיד של בעלות הברית, שתי הדיוויזיות המוטסות (אוגדות הצנחנים ה-101 וה-82) האמריקניות לאזור.
  • הוראה לחלקים מהארמייה ה-3 של פטון לסובב כיוון ולהגיע לסיוע הארמייה ה-1 בפיקוד הודג'ס שספגה את מלוא כובד המתקפה.

התעמולה סובייטית טענה שבעלות הברית ביקשו להקדים את מתקפת החורף שלהם. אין זה נכון מכיוון שסטלין תכנן לפתוח במתקפה בסביבות ה-10 בינואר. יתר על כן, בעלות הברית הצליחו לייצב את החזית עד חג המולד.[3]

צנחני הדיוויזיה ה-101 הגנו על צומת הדרכים החשוב בעיר בסטון (Bastogne), מנעו התקדמות נוספת, ולבסוף אזל לגרמנים הדלק ונפגעה יכולתם להמשיך בלחימה. כמו כן השתפר לבסוף מזג האוויר ואיפשר הצנחת אספקה ותחמושת לכוחות הנצורים ובעיקר חידוש פעולות אוויר/קרקע כסיוע לכוחות בעלות הברית. במצור על בסטון גילו האמריקנים עמידה הרואית. ידועה תשובתו של הגנרל מקאוליף, מפקד הכוחות האמריקניים בעיר, שנדרש על ידי הגרמנים להיכנע, והשיב במילה אחת "שטויות!" (“NUTS!‎”), וזאת בדומה לתשובתו של הגנרל מרי פייר קניג לארווין רומל ("יישקני רומל מנשיקות פיהו"), בנסיבות דומות בעת המצור על ביר חכים, שזכתה אף היא לתהילה.

הוורמאכט הצליח לחדור עד ל-25 ק"מ לפני העיר נמיר ונהר המז.

הכוחות האמריקניים עמדו לפני מפלה. החי"ר האמריקני הגן בעקשנות על נקודות המפתח, אך הפיקוד, שהופתע לחלוטין מההתקפה הגרמנית, הצליח להתגבר עליה בסופו של דבר רק בזכות היתרון המספרי היחסי שהיה לבעלות הברית המערביות יחסית למספר המצומצם של הגרמנים. ברגע שהתבהר מזג האוויר אלפי מטוסים הפציצו את הטורים הגרמניים, כוחות עתודה רבים זרמו לכיוון החזית. בזכות מאמץ עילאי זה הצליחו האמריקאים לעצור את הגרמנים ואף להדפם, כל זאת במחיר של עשרות אלפי נפגעים. גנרל ג'ורג' פטון נענה לקריאה של מפקדת בעלות הברית לחבור לצנחנים הנצורים[4]. הוא הפנה את תנועת הארמייה השלישית שבפיקודו לכיוון צפון ותוך 24 שעות תקף את הכוחות הגרמניים וחבר לבסטון[5]. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה[6].

כאשר הסתבר כי עוקצה של המתקפה נקטם, וכי הנסיגה צפויה, ניסו עוד הגנרלים של היטלר לשכנע אותו כי יסיג את הכוחות וישמור אותם למגננה הצפויה, אך היטלר סירב לכל הצעה, והורה על המשך המתקפה והטלת יתר הכוחות אל מתקפות חסרות תקווה על בסטון, חבל הסאאר, ונהר המז.

כישלון המודיעין האמריקאי מצטרף לכישלון הסובייטי לחזות את הפלישה הגרמנית לברית המועצות, לכישלון האמריקאי לחזות את המתקפה על פרל הארבור ולכישלון הגרמני לחזות את התקפת הנגד הרוסית בקרב סטלינגרד.

הספרות והקולנוע האמריקאים מלאים בתיאורי גבורה ובשירי הלל למפקדים האמריקאים.

טבח מלמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בדצמבר אירע טבח של 86 שבויים אמריקניים בעיר מלמדי (Malmedy) על ידי כוחות אס אס בפיקוד של יואכים פייפר. הוא ואחרים נשפטו על כך לאחר המלחמה, ומסיבות שונות לא הוצא לפועל אף אחד מגזרי דין המוות. פייפר שוחרר בשנת 1956, אך נרצח בביתו שבצרפת בשנת 1976.

המתקפה הגרמנית נהדפה אט-אט, ולבסוף נסוגו הכוחות הגרמניים אל עבר שטח גרמניה באמצע ינואר 1945. ב-16 בינואר 1945 נמצאו הגרמנים בדיוק במקום ממנו יצאו למתקפתם, אך זאת ללא כוח האדם והציוד שאבד במתקפת הארדנים שכשלה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב זה היה ההימור האחרון של היטלר. הוא הטיל את שארית כוחותיו במבצע שהיה תלוי בשמירה קפדנית על לוחות זמנים, בתפיסת מאגרי דלק שהיו ברשותו של האויב, ובהתקדמות נוסח שנת 1940 אל מול הצבא הבריטי והאמריקאי, שהיו שונים מאוד מן היריב הצרפתי שלחם ב-1940. הימור זה נכשל.

אם כי היטלר עצמו טען כי המדובר בהצלחה מוראלית, וכי הלוחמה סיפקה לגרמניה מרווח נשימה ודחתה את ביצוע תוכניות הפלישה לגרמניה מן המערב למשך מספר חודשים, הייתה זו אך תעמולה, וספק אם היטלר עצמו האמין בה.

התוצאה המיידית הייתה כי הבריטים והאמריקאים אכן איבדו כוחות רבים, אך בשל יתרונם הלוגיסטי יכלו למלא את מקומם במהירות. את מקומן של העתודות שאבדו לגרמנים לא ניתן היה למלא. היו אלה אחרוני הלוחמים הכשירים, שהוטלו לקרב בהימור חסר תקווה, ואבדו ללא תחליף. עד מהרה הסתבר כי אל מול ההתקדמות במערב, ואל מול הפלישה המסיבית במזרח, לא הייתה להיטלר תשובה של ממש, ותוך פחות מחצי שנה נכנעה גרמניה.

קרב הארדנים בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ MacDonald, Charles. The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History 1993, p.53
  2. ^ ה-Oberbefehlshaber West, או OB West בקיצור, הייתה אחראית על פיקוד כלל הכוחות הגרמנים בחזית המערבית.
  3. ^ ראה ספרו של אנטוני ביוור "1945 נפילת ברלין", עמוד 49
  4. ^ מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989, עמודים 160-163.
  5. ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 277-280.
  6. ^ מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2007, עמוד 309.