כיבוש המובלעת הסורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב ההבקעה לסוריה ב-11 באוקטובר 1973
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
מפת המובלעת הסורית 3.jpg

מפת המובלעת הסורית
תאריך התחלה: 11 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 11 באוקטובר 1973
קרב לפני: קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן
קרב אחרי: הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973
מקום: רמת הגולן הסורית
תוצאה: ניצחון ישראלי כיבוש מתחם בעומק של כ- 5 ק"מ
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

סוריהסוריה  סוריה

מפקדים

ישראלישראלרפאל איתן
ישראלישראלדן לנר

כוחות

אוגדה 36
אוגדה 210
בסיוע כוחות ארטילריה ואוויר

דיוויזיה 7
חטיבה משוריינת 65 מדיוויזיה 3

אבידות

כ- 40 טנקים נפגעו, שבעה מטוסים הופלו

עשרות טנקים נפגעו

כיבוש המובלעת הסורית על ידי ישראל היה שלב במערכה הצבאית בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים, במסגרתו פרצו כוחות צה"ל מרמת הגולן לתוך שטח סוריה, כשהם מנצלים את החלשות הצבא הסורי בעקבות האבדות הכבדות, שספגו כוחות השריון שלו במהלך חמשת ימי הלחימה הראשונים של המלחמה. הצבא הישראלי שילם מחיר יקר עבור הבקעת רצועת ההגנה הסורית הראשונה, אך בעקבותיה השתלט צה"ל על מובלעת ששטחה כ-400 קמ"ר בתוך שטח סוריה, והגיע למרחק של כ-40 ק"מ מפאתי דמשק. הצבא הסורי עמד על סף התמוטטות, וניצל רק בעקבות שורת מתקפות הנגד שביצעו חיילות המשלוח הערביים על כוחות צה"ל במובלעת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקים סורים שנפגעו ברמת הגולן

בשלבי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים תקף כוח קרקעי סורי גדול מאד שמנה חמש דוויזיות משוריינות וממוכנות את כוחות צה"ל ברמת הגולן. הכוח הסורי, שנהנה מעדיפות מספרית גדולה, הצליח להבקיע את החזית בדרום ובמרכז רמת הגולן, וחדר לעומק השטח הישראלי. ביומיים הראשונים של המלחמה התמקדו כוחות צה"ל בסדיר ובמילואים בבלימת התקדמות הכוחות הסוריים. החל מ-8 באוקטובר עברו אוגדות המילואים הישראליות להתקפת נגד ועד ה-10 בחודש השתלטו מחדש כמעט על כל השטח, שנכבש על ידי הסורים, והדפו אותם חזרה אל מעבר לקו הסגול.

בחמשת ימי הלחימה הראשונים ספגו הצדדים היריבים אבדות כבדות. הסורים איבדו 867 טנקים ואלפי כלי רכב ממונעים, שנותרו בשטח שבשליטת ישראל, ואילו כוחות צה"ל איבדו עשרות טנקים שהושמדו לחלוטין, טנקים רבים נוספים שנפגעו בדרגות חומרה שונות (וחלקם הגדול תוקנו תוך כדי הלחימה) ומאות חיילים (הרוגים, פצועים ונעדרים). חטיבת שריון 188, שספגה את המהלומה הסורית העיקרית בשלב הפתיחה של המלחמה, חדלה כמעט להתקיים ככוח לוחם, ומרבית שדרת הפיקוד הבכיר שלה נפגעה.

לאחר בלימת הכוח הסורי התוקף והדיפתו אל מעבר לקו הסגול, התלבט המטכ"ל הישראלי בשאלה האם ובאיזה עיתוי יש להמשיך במתקפת הנגד בחזית הסורית ולפרוץ לעומק שטח סוריה. הרמטכ"ל דוד אלעזר, סבר כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק בסיוע חיל האוויר במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, שספג אבדות כבדות, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. שיקול נוסף היה מיטוט הצבא הסורי המוכה, בטרם יצטרפו אליו חילות המשלוח מעיראק, ירדן, כווית וסעודיה, שנמצאו בדרכם לקו החזית. שר הביטחון משה דיין, סבר כי יש לתת לכוחות צה"ל המותשים הזדמנות לנוח, להתארגן מחדש ולצבור כוח, ולכן העדיף לחדש את המתקפה ב-12 באוקטובר עם כוחות רעננים ומצוידים כהלכה. מפקדי החטיבות והאוגדות, שלחמו ברמת הגולן, העבירו לפיקוד צפון דווחים כי כוחותיהם עייפים ומותשים מאד ונרדמים כשאינם בתנועה, ולכן אינם בטוחים ביכולתם לחדש את המתקפה באופן מיידי.

לבסוף הוחלט להביא את הסוגיה להתייעצות נוספת ולהחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר. בדיון שהתקיים ב-10 באוקטובר בשעה 22:00 לאחר ששמעה את עמדות הרמטכ"ל ושר הביטחון החליטה ראש הממשלה לקבל את עמדת הרמטכ"ל, ולחדש את המתקפה בבוקר ה-11 באוקטובר.[1] לאחר החלטתה שיגר אלעזר פקודה לתקוף למחרת היום בשעה 11:00 כך שהשמש לא תסנוור את הכוחות הישראלים התוקפים מזרחה.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגדה 36 בפיקודו של תת אלוף רפאל איתן:

  • חטיבת גולני (מפקד: אלוף משנה אמיר דרורי) – גדודי חיל רגלים סדירים ופלוגת סיור.
  • אגד ארטילרי 212 (מפקד: אלוף משנה בני ארד)

אוגדה 210 - אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר ולה כ-100 טנקים:

כמו כן, עמדה לרשות הפיקוד גם חטיבת הצנחנים 317.

אוגדה 146 בפיקוד האלוף משה פלד נותרה להגנה בחלק הדרומי של רמת הגולן. לאחר תחילת ההבקעה הועברה חטיבה 9 מאוגדה 146 לאוגדה 210. החטיבה כללה שני גדודי טנקים: גדוד טנקי סופר שרמן (30 טנקים) וגדוד טנקי שוט (כ-15 טנקים).

צבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הטנקים של דיוויזיות החי"ר הסוריות (הדיוויזיה החמישית, התשיעית והשביעית) הושמדו במהלך קרבות הבלימה. עיקר כוח הטנקים הסורי כלל טנקים מהדיוויזיות המשורינות הראשונה והשלישית. לפי הערכות אמ"ן, לצבא הסורי נותרו בשלב זה 300-400 טנקים, כשמאה מתוכם נותרו להגן על דמשק. כמו כן כלל הצבא הסורי 40-50 גדודי ארטילריה וכלי נ"ט רבים.[5]

בגזרת ההבקעה המתוכננת היו ערוכים שרידי הדיוויזיה השביעית במערכים חפורים שהוכנו בצד הסורי טרם המלחמה ונתפסו על ידי הכוחות הסורים לאחר נסיגתם אל מעבר לקו הסגול, כמו גם שרידי החטיבה הממוכנת המרוקאית באזור מזרעת בית ג'ן.

תוכנית ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזרת הפריצה למובלעת הסורית. משמאל, מעל המחצבות, הכפר ג'ובתא אל חשב, על ציר הפריצה של חטיבה 188. בקצה הימני של התמונה תל שער ומתחתיו חאן ארנבה, גזרת הפריצה של אוגדה 210.

אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן תוכננה לתקוף ראשונה בגזרה הצפונית ביותר כך ששיפולי הר החרמון שאינם עבירים לשריון יאבטחו את אגפה במהלך הקרב. המתקפה בגזרה זו תוכננה בשני צירים: גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני יתקוף בגזרה הצפונית ביותר לכיוון הכפרים חדר ומזרעת בית ג'ן, בעוד גדוד 53 בפיקוד יוסי בן-חנן יפרוץ מדרום לו, לכיוון ג'ובתא אל-חשב ומחנות אל-פאוור.

אוגדה 210 בפיקוד דן לנר נשמרה ככוח עתודה מדרום לאוגדה 36, באזור עמק הבכא. לפי התוכנית נועדה האוגדה לתגבר את אוגדה 36 במידה ותיתקל בקשיים, או לעבור דרכה ולהמשיך במתקפה לעומק השטח הסורי, במקרה שיוחלט על ניצול ההצלחה. במקרה של התמוטטות מערך ההגנה הסורי, האוגדה נועדה לתקוף בגזרתה, מדרום לאוגדה 36, ולנוע לאורך הכביש הראשי מקוניטרה לדמשק.

אוגדה 146 נפרשה בדרום רמת הגולן והוטל עליה לבצע פעולות הטעיה כדי לרתק כוחות סורים לגזרה הדרומית.

ההבקעה לסוריה ב-11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה למתקפה הקרקעית תקף חיל האוויר החל מהשעה 07:15 כוחות שריון וארטילריה סוריים באינטנסיביות באזור מוגן טילים. בגיחות הסיוע איבד חיל האוויר שבעה מטוסים.[דרוש מקור] חיל האוויר הסורי לעומת זאת התמקד בשמירה על שדות התעופה ונמנע מלסייע בקרבות.

בשעה 11:00 כמתוכנן, תוך כדי תקיפת חיל האוויר, החלה המתקפה של אוגדה 36. באגף הימני של הכוח התוקף התקדם גדוד 53 מחטיבה 188 תחת אש בשטח קשה לתנועה ופרץ נתיב בשדות המוקשים. הגדוד כבש את ג'ובתא אל-חשב וטרנג'ה, ולאחר מכן כבש את תל אחמר כסיוע למתקפת אוגדה 210 מדרום לו. עד סוף היום הצליח הגדוד להתקדם כ-10 קילומטרים והגיע עד למחנה אל פאוור (חלס). גדוד 77 מחטיבה 7 נתקל בקשיי עבירות והתקדם באיטיות אך הצליח לכבוש את כפר חדר ועד סוף היום הגיע לפאתי בית ג'ן, שם זיהה טנקים סורים וכוחות קומנדו שהונחתו במסוקים.[6] מפקד חטיבה 7, אביגדור בן-גל, החליט לעצור ולתקוף את הכפר למחרת בבוקר.

טנק שוט על ציר חאן ארנבה

הצלחת ההבקעה של אוגדה 36 וידיעות על בריחת חיילים סורים הביאו להערכה שהצבא הסורי מתמוטט. בעקבות הערכה זו החליטו הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד להכניס את אוגדה 210 למערכה בשעה 13:00 ולהבקיע בגזרה הדרומית.[7] הבקעת רצועת ההגנה הסורית הראשונה הוטלה על חטיבה 179 של האוגדה, בפיקוד רן שריג, אשר תקפה את העיירה ח'ן ארנבה. למרות הערכות הפיקוד, הסתבר כי הפיקוד הסורי העריך כי צה"ל יבצע את המאמץ ההתקפי העיקרי שלו בגזרה זו, ולכן הכין מערך הגנה מבוצר רווי באמצעי נ"ט, כדי לבלום את המתקפה הישראלית. החטיבה נתקלה בהתנגדות עזה וכוחותיה נפגעו ממוקשים, מאש ארטילרית ומאש נ"ט. הגדוד הראשון נפגע קשה, כמעט כל הכלים נפגעו, ותנועתו נעצרה. הגדוד השני פרץ לאחריו וספג אף הוא ירי כבד והטנקים שלו נפגעו בזה אחר זה. רוב הטנקים של החטיבה נפגעו, אולם שישה טנקים הצליחו להגיע לעברו השני של מתחם ח'ן ארנבה ולירות עליו מעורפו. במהלך קרב ההבקעה הקשה ספגה החטיבה נפגעים רבים: 12 הרוגים ו-50 פצועים.

בשעה 15:00 הוטלה למערכה חטיבת השריון השנייה של האוגדה, חטיבה 679, כדי לייצב את הפרצה שיצרה חטיבה 179. טנקי החטיבה הצליחו לעבור את ח'ן ארנבה והחלו להתקדם אל עבר תל שער. בשלב זה זיהו נסיגה של כוחות סורים, אולם בשטח שמאחוריהם עדיין נותרו חיילים סורים ויחידות נ"ט. גדוד 471, גדוד צנחני מילואים עליו פיקד סא"ל חזי שלח, טיהר את העיירה הסורית ח'ן ארנבה[8]. עד סוף היום נכבש תל שער. חטיבה 9 אשר סופחה מוקדם יותר לאוגדה נכנסה בשעות אחר הצהריים בעקבות חטיבה 679 ועד החשכה הצליחה לתפוס את צומת מעץ. אוגדה 210 הצליחה להתקדם לעומק של כ-10 קילומטרים מהקו הסגול, אולם ספגה אבדות כבדות, וכ-40 טנקים נפגעו.

לאחר ניהול קרבות קשים אלה התמוטטה ההגנה הסורית והמרחב שהחזיקה דיוויזיה 7 הסורית נכבש במלואו עד ליישוב הסורי מזרעת בית ג'ן. כוחות צה"ל התקדמו כ-8-10 ק"מ לעומק השטח הסורי. במהלך הלילה עסקו כוחות חי"ר ישראלים בטיהור השטח שנכבש.

הקרבות ב-12 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוקטובר המשיכו כוחות צה"ל להתקדם ולהרחיב את שטחי המובלעת. מטרת הפיקוד הייתה להתקדם ככל האפשר לדמשק, ולכן הוחלט לרכז את המאמץ בגזרה הצפונית. אוגדה 36 תוכננה להמשיך בשני המאמצים, לכבוש את תל א-שמס ומזרעת בית ג'ן ולהמשיך לכיוון סעסע. אוגדה 210 תוכננה להתקדם לכיוון כפר נסג', ולאחר כיבושו להתקדם צפונה אל הכפר כנכר.

קרב תל א-שמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 53 בפיקוד בן-חנן התקדם מזרחה והגיע אל תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי המוביל לדמשק. הכוח נתקל באש חזקה מן התל ונאלץ לסגתו. בן-חנן החליט לאגף את התל מצפון, במעבר קשה דרך "הלג'ה הקטנה" - אזור טרשי מצפון לתל המורכב מגבעות בזלת קטנות המקשות מאוד על מעבר רק"ם. ששת טנקי כוח בן-חנן הצליחו לפלס לעצמם דרך בלג'ה ולאגף את התל מצפון, ובשעות אחר הצהריים החלו לטפס עליו. כשהתקרבו לפסגת התל נפתחה עליהם אש נ"ט וארבעה טנקים נפגעו באופן מיידי. ארבעה לוחמים נהרגו בקרב תל א-שמס ומרבית הנותרים נפצעו והתפנו מהתל. בן-חנן, שנפצע קשה, חולץ על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג, והשניים נותרו על התל. בעזרת מכשיר קשר מהטנק הצליחו להזעיק עזרה, ולבסוף חולצו במהלך הלילה על ידי כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו. רוזנצוויג ונתניהו קיבלו על פעולה זו את עיטור המופת. ארבעת ההרוגים נותרו על התל וגופותיהם של שלושה מהם, יחד עם הטנקים, נלקחו על ידי הסורים והוחזרו רק לאחר הסכם הפסקת האש.[9] לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[10][11] התל נכבש לבסוף בליל 13-14 באוקטובר בקרב מופת על ידי הגדוד של אלישע שלם מחטיבת הצנחנים 317.

קרב מזרעת בית ג'ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, המאמץ הצפוני של חטיבה 7 נעצר בפאתי מזרעת בית ג'ן. מח"ט 7, יאנוש בן-גל, הטיל על גדוד 71, שלא השתתף עד כה בקרבות ההבקעה, את ההתקפה על הכפר, בעוד גדוד 77 יוותר בחיפוי.

גדוד 71 הוקם ערב המלחמה על בסיס צוערים ומדריכים ממתקני האימונים של חיל השריון. הגדוד סופח לחטיבה 7 ועלה עימה לרמת הגולן בערב יום הכיפורים. ב-9 באוקטובר, במסגרת קרב עמק הבכא, נהרג מפקד הגדוד, סא"ל משולם רטס, וגדוד 71 הפסיק לתפקד באופן עצמאי. הגדוד הוקם מחדש ביממה שלפני קרב ההבקעה על בסיס חוזרים מחו"ל, חסרי שיבוץ, ופצועים שחזרו ללחימה. סא"ל עמוס כ"ץ מונה למפקד הגדוד החדש ב-10 באוקטובר, שעות ספורות לפני תחילת ההבקעה לסוריה.[12] היה זה גדוד לא מאורגן שמפקדיו וחייליו בקושי הספיקו להכיר אחד את השני.

ב-12 באוקטובר בבוקר החל גדוד 71 בתנועה לעבר הכפר. לאחר שנכנסו לכפר החלה הרעשה ארטילריה מדויקת על הכוחות, כמו גם ירי מטנקים סורים שהסתתרו היטב בין הבתים ובחורשה שמדרום לכפר. בשלב זה נפגע המג"ד כ"ץ מרסיס בראשו והוא הורה לקמב"ץ הגדוד לקחת פיקוד. הקמב"ץ נערך במרכז הכפר ומשם החל לפקד על הפלוגות השונות. פלוגה מסיירת מטכ"ל כבשה גבעה שולטת מצפון לכפר, אולם האש על הגדוד לא פסקה.

כל זמן הלחימה המשיכה ליפול ארטילריה סורית על טנקי הגדוד, כמו גם ירי מטנקים סורים אותם התקשו הכוחות לאתר. גם גדוד 77 שהיה בחיפוי ספג אש ארטילרית מדויקת והתקשה לאתר את מקורות האש. אט אט הצליחו לוחמי הגדוד להשמיד את הטנקים הסורים ובשעות הצהריים, לאחר מספר שעות של לחימה אינטנסיבית, הסתיים הקרב הקשה והכפר נכבש. 11 לוחמים נהרגו בקרב מזרעת בית ג'ן וכעשרים נפצעו.[13]

לוחמי גדוד 12 של חטיבת גולני, עליו פיקד רס"ן ארוין לביא, ואיתו כוח שריון בפיקוד אלי גבע, נערכו להגנה בכפר מזרעת בית ג'ן והדפו בהצלחה התקפות קומנדו ושריון סוריים והרגו רבים מהם[14].

אוגדה 210[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הקשיים בטיהור מלא של השטח שכבשה האוגדה ביום הקודם התקשו דרגי החטיבות להגיע אל הכוחות במהלך הלילה ולהעביר אליהם אספקה. בשל עובדה זו נוצר מחסור בדלק ובתחמושת בטנקים. עם בוקר צורף לאוגדה "כוח נתי" - גדוד טנקים בפיקוד נתי גולן אשר הורכב בעיקר מאנשי צוות שחזרו מחו"ל לאחר פרוץ המלחמה. מרבית הכוח צורף לחטיבה 679 שמנתה כעת כ-50 טנקים כשירים, ופלוגה מכוח נתי סופחה לחטיבה 179. חטיבה 179 עסקה במהלך הלילה בחילוץ הפצועים ושיקום הטנקים. יחד עם פלוגת הטנקים מכוח נתי, מנתה החטיבה בבוקר 12 באוקטובר כ-24 טנקים כשירים.[15]

כוח נתי הרענן הוביל את חטיבה 679 לכיוון כפר נסג', אולם נתקל באש חזקה ומספר טנקים נפגעו. מפקד הגדוד, נתי גולן, נפצע גם כן ובהיעדר מפקד נעצר הגדוד להתארגנות. שני הגדודים המקוריים של חטיבה 679 המשיכו להתקדם ועד השעה 13:00 כבשו את כפר נסג'. המחסור בדלק הפך קריטי והחטיבה נאלצה לעצור ולהמתין לתדלוק. חטיבה 9, יחד עם חטיבה 179, המשיכה צפונה לכיוון כנכר וכבשה את תל מרעי.

תוך כדי ההתארגנות של חטיבה 679 נצפה כוח גדול המתקרב מדרום, אשר זוהה כחטיבה הראשונה של חיל המשלוח העיראקי. חטיבה 679 תפסה עמדות על הרכסים אותם כבשה זמן קצר קודם לכן ולקראת השעה 15:00 נכנסה לקרב מול חטיבת השריון 12 מהדיוויזיה ה-3 העיראקית. טנקי חטיבה 679 החלו לירות מטווחים קצרים בטנקים העיראקים שלא היו מוכנים למפגש. משגבר הלחץ על חטיבה 679 הפנה מפקד האוגדה לקרב גם את חטיבות 179 ו-9 שנאלצו בשל כך לסגת מתל מרעי, אותו כבשו קודם במאמץ גדול. כוח נתי, שסיים בינתיים להתארגן, נשלח לקרב וסייע בבלימת השריון העיראקי. במהלך הקרב הקשה נפגעו כמה עשרות טנקים עיראקים והכוח העיראקי נסוג לקראת הערב. זיהוי חיל המשלוח העיראקי הביאה את האוגדה לעצור את התקדמות חטיבות 9 ו-179 ולהסיג אותן חזרה כדי לקדם את הכוח העיראקי.[16]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן דרך, 46 ק"מ מדמשק, המוצגת ביד לשריון בלטרון.

כוחות צה"ל הצליחו להתקדם כמעט 20 ק"מ לתוך שטח סוריה ולכבוש מובלעת בשטח של כ-400 קמ"ר. הדיוויזיה הסורית השביעית נשחקה מאד והתקשתה לעצור את כוחות צה"ל. מאידך, האוגדות הישראליות ובעיקר אוגדה 210, אשר גם כך היו מוקטנות, ספגו אבידות נוספות ונשחקו עוד יותר.

הגעת חיל המשלוח העיראקי לאזור בצהרי 12 באוקטובר שינתה את מאזן הכוחות, ואוגדה 210 נאלצה לעצור את התקדמותה כדי לבלום את השריון העיראקי. בימים הבאים נמשכו הקרבות מול חילות המשלוח הירדנים והעיראקים הרעננים, דבר שאילץ את צה"ל לעצור את ההתקדמות מזרחה. התוכניות לכיבוש סעסע וכנכר כדי להגיע לטווח תותחים מדמשק ננטשו. למרות זאת הצליחו כוחות תותחנים להפגיז את פאתי דמשק בליל ה-12 באוקטובר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל-אביב: מערכות, 2008
  • אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2013
  • אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק שני: הגנה על הישגי התקפה, סגן אברהם רונן- מ"פ חי"ר בקרב הגנה, עמודים 25-34.
  • אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שלישי, ירושלים: כרטא, 1983 (עמ' 58).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004), עמ' 150-158
  2. ^ בספר "הסורים על הגדרות" נוקב דני אשר במספר 100 (עמ' 224), בעוד אילן סהר נוקב במספר 118 טנקים.
  3. ^ דני אשר, "הסורים על הגדרות - פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, עמ' 224.
  4. ^ אורי אור, אלה האחים שלי, עמ' 174.
  5. ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 165.
  6. ^ סהר, עמ' 183-204.
  7. ^ אשר, עמ' 215-216.
  8. ^ משה דיין, אבני דרך; אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, ירושלים, 1976, עמוד 635.
  9. ^ סהר, עמ' 216.
  10. ^ שי לוי, ‏חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר ‏mako‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏
  11. ^ מירב ארלוזורובמירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  12. ^ סהר, עמ' 201-201
  13. ^ סהר, עמ' 219-223
  14. ^ אביחי בקרהכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03.
  15. ^ אשר, עמ' 236.
  16. ^ אשר, עמ' 247-248.