קרב המיתלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב המיתלה
מלחמה: מלחמת סיני
Israeli troops in sinai war - 1.jpg

צנחנים מפלוגה ה' של גדוד 890 מחופרים על הגבעה המזרחית, מעל מעבר המיתלה[1]
תאריך התחלה: 31 באוקטובר 1956
תאריך סיום: 1 בנובמבר 1956
משך הסכסוך: יומיים
מקום: מעבר אל-חיטאן ומעבר המיתלה, חצי האי סיני
30°02′43″N 33°00′40″E / 30.045322°N 33.011169°E / 30.045322; 33.011169 קואורדינטות: 30°02′43″N 33°00′40″E / 30.045322°N 33.011169°E / 30.045322; 33.011169 
תוצאה: צה"ל השתלט על המעבר.
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים (1952-1958)מצרים (1952-1958) מצרים

ראשי מדינה
דוד בן-גוריון  גמאל עבד אל נאצר 
מפקדים
כוחות

חטיבת הצנחנים 202 (6 פלוגות), ופלוגת שריון

5 פלוגות חי"ר מתוגברות מחטיבה 2

אבידות

38 הרוגים, כ-120 פצועים

260 הרוגים

קרב המיתְלָה היה קרב בין חטיבת הצנחנים של צה"ל לבין כוחות של צבא מצרים, שנערך במהלך מלחמת סיני ("מבצע קדש") במעבר אל-חיטאן שבמערב סיני ובסמוך לו. הקרב החל ב-31 באוקטובר 1956 בשעות הצהריים, והסתיים ב-1 בנובמבר לפנות בוקר. בקרב זה, שלא היה בו כל צורך מבצעי[2][3][4], נהרגו 38 לוחמים מחטיבת הצנחנים (ועוד ארבעה לוחמים מתו מפצעיהם מאוחר יותר)[5]. בצד המצרי נהרגו כ-260 חיילים.

קרב המיתלה התקבע במורשת הקרב של צה"ל כמופת של גבורה, הקרבה ודבקות במטרה, וככזה שימש לחינוך של דורות רבים של לוחמים, לדבוק בערכים הצבאיים הללו. אולם הנחיצות המבצעית של הקרב הוטלה בספק מיד עם סיום המלחמה, ועל כך ספג יוזם הקרב, מפקד חטיבת הצנחנים אריאל שרון, ביקורת קשה ממפקדיו. בנוסף, מרכיבים של המיתוס שנבנה סביב הקרב נסדקו, כאשר התגלו פרטים לא ידועים על הקרב[6]. מרדכי בר-און, ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין, סיכם את הקרב במילים: "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר אל-חיטאן ומעבר המיתלה הם שני מעברים במערב חצי האי סיני. אל-חיטאן הוא המזרחי שבהם, והמיתלה הוא המערבי. אורך שניהם גם יחד כעשרים ק"מ, ולעתים מתייחסים אל שניהם בשם "מעבר המיתלה".

ב-26 ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר על הלאמה של חברת תעלת סואץ, שהפעילה את התעלה וגבתה את הרווחים ממנה, ושהבעלות עליה התחלקה בערך באופן שווה, בין ממשלות בריטניה וצרפת. הצעד החריג נעשה כדי לגייס כסף לבניית סכר אסואן, שנתפס כחיוני לחקלאות המצרית. המעצמות האירופיות, שלא היו מוכנות לוותר על הנכס הכלכלי ובעיקר האסטרטגי, תכננו פעולה צבאית כדי להשיב לעצמן את השליטה בתעלה.

ב-24 באוקטובר, בפרבר סוור שליד פריז, נחתם הסכם בין ישראל, בריטניה וצרפת, הסכם שזכה לכינוי "הקנוניה", ושקבע את מהלכי המבצע המשותף לשלוש המדינות. על פי ההסכם, ישראל תבצע מהלך צבאי בסיני שיהיה מוגבל בהיקפו, ושייראה כפעולת גמול, אחת מתוך שורה של פעולות דומות שבוצעו קודם לכן. מטרת המהלך תהיה לספק עילה לשתי המעצמות, לדרוש כביכול משני הצדדים, ישראל ומצרים, לחדול ממעשי האיבה ולסגת מאזור התעלה. מכיוון שמצרים לא ביצעה עד אז כל פעולה אלימה באזור התעלה, פרט להלאמה שלה - היה צפוי שמצרים תסרב לדרישה. במה שאמור להיראות כתגובה לסירובה, תתקופנה בריטניה וצרפת את מצרים באזור התעלה, תשתלטנה על התעלה ובכך תוכרח מצרים להשיב אותה לבעלותן. האופי המוגבל של המהלך הצבאי הישראלי אמור היה להטעות את המצרים לחשוב, שאין פניה של ישראל למלחמה כוללת[7].

הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים (חטיבה 202) בפתחו של מעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותתייצב במרחק מהתעלה שסוכם עם השותפות להסכם, 10 מייל ממזרח לתעלה. תוכנית זו היוותה שינוי משמעותי לעומת התוכנית המקורית (שכונתה "קדש 1" והוצגה ב-5 באוקטובר), שבה יועדו לחטיבת הצנחנים שני יעדים מרכזיים: אל עריש ומיצרי טיראן. לימים, אמר ראש לשכתו של הרמטכ"ל, מרדכי בר און: "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית, שהעניק, אולי, יתרון קטן בכיבוש גדת הסואץ"[2].

הרמטכ"ל, משה דיין, היה בין היחידים שידע, שפעולת ההצנחה במעבר המיתלה היא למעשה פרובוקציה מכוונת, שלא נועדה לה תכלית צבאית. אך מכיוון שמטרת הפעולה נגזרה מהסכם מדיני סודי, הוא לא יכול היה לשתף את מח"ט הצנחנים, אריאל שרון, במידע. תיאר זאת ההיסטוריון מוטי גולני:

קרב המיתלה היה שיאה של אי-ההבנה בין הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין ואנשיו במוצב הפיקוד העליון (מצפ"ה) לבין המפקדים בשטח - אי-הבנה שאפיינה את מלחמת סיני בכלל. מקורה של אי-ההבנה היה באי-יכולתו של דיין לשתף את מפקדי השדה שלו בנסיבות המדיניות המיוחדות בהן נולדה מלחמת סיני, קרי, הקנוניה של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים.

מוטי גולני, "'קרב המיתלה' - בחינה היסטורית של מיתוס גבורה ישראלי", אלפיים, גיליון 19, 2000, עמ' 125-106.

היציאה לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית המקורית של הפעולה הייתה להצניח את גדוד 890 של חטיבת הצנחנים בצד המערבי, הרחוק של המעבר, כ-30 ק"מ מהתעלה; אולם בצילום אוויר שנעשה סמוך למועד הפעולה, התגלה מחנה אוהלים באזור ההצנחה, והיה חשש שהמעבר תפוס מהצד המערבי על ידי כוח חי"ר מצרי. על כן שונתה התוכנית, שעות מספר לפני הפעולה, והוחלט להצניח את הגדוד בפתחו המזרחי של המעבר. בדיעבד, התברר שידיעות המודיעין היו שגויות: האוהלים המועטים היו שייכים לפועלי כביש מצריים; ואילו כתגובה להצנחה, נע כוח חי"ר מצרי אל המעבר ותפס עמדות בתוכו, עובדה שלא הייתה ידועה ושעתידה לעלות בחייהם של עשרות צנחנים.

ביום שני, 29 באוקטובר 1956, בשעה 17:00, נפתחה מלחמת סיני במבצע מכבש - הצנחה של כל גדוד 890, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, כארבעה ק"מ ממזרח למצבת הקולונל פרקר. הגדוד הוצנח מ-16 מטוסי DC-3 דקוטה, בארבעה גלים של רביעיות, בליווי של מטוסי אוראגן ומטאור. לאחר שעשו דרכם בציר הטעיה מבסיס תל-נוף דרך ים המלח, חצו המטוסים את הגבול לסיני באזור חצבה, ממש מעל כוחות החטיבה, שהיו ערוכים לתנועה היבשתית בטרם יחברו עם הכוח המוצנח.

הייתה זו הצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל[8]. לאחר מסע רגלי בן כ-7 ק"מ, התמקם הכוח בגבעות שבאזור מצבת פרקר, ממזרח לפתח המזרחי של מעבר אל-חיטאן. הרמטכ"ל אסר על הגדוד להיכנס למעבר אל-חיטאן, והורה שתנועה מערבה תתאפשר רק באישורו של מוצב הפיקוד העליון, לאחר שהחטיבה כולה תגיע לאזור. בלילה שבין 30 באוקטובר ו-31 באוקטובר חברו יתר גדודי הצנחנים, שנעו על גבי זחל"מים ובליווי כוח שריון, במסע של כ-200 ק"מ בשטח מצרים, אל גדוד הצנחנים המוצנח.

מח"ט הצנחנים שרון לא ידע שמשימתו היא משימת דמה, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש"יסיגו את כוחותיהם" מאזור תעלת סואץ[3]; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו הפרו-אקטיבי של שרון, הוא לא היה מרוצה מכך שחטיבתו נמצאת במערב סיני, ולמעשה אינה שותפה למאמץ הלחימה של הכוחות האחרים במבצע. עוד קודם לחבירתו עם הגדוד המוצנח, הודיע שרון על כוונתו להיכנס למעבר. כעת הוא דרש במברק למצפ"ה (מוצב הפיקוד העליון, שישב באזור רמלה) לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר[9], בהיותו סבור שהמעבר ריק מאדם. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר[10][11], שרון לא קיבל אישור לכך. מכיוון שחטיבת הצנחנים הייתה כפופה ישירות למטכ"ל, ולא הייתה תחת פיקודו של פיקוד הדרום, מסר סא"ל ישעיהו גביש, רמ"ח מבצעים באג"ם, הוראה מפורשת מהרמטכ"ל שלא לזוז ממקומו, ולהתחפר בעמדותיו.

למחרת הצניחה תקפו מטוסים של חיל האוויר המצרי את הצנחנים במצבת פרקר. בעקבות התקיפה ביקש שרון לשפר עמדות לכיוון מערב, אל תוך המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ"ל פקד עליו, שאם אינו יכול להחזיק מעמד, עליו לסגת מזרחה לנ'חל. אל הצנחנים נורתה גם אש מרגמות מצרית מכיוון המעברים, וכך התברר להם שכוחות מצריים נכנסו למעבר. כאמור, הכוח המצרי לא היה במעבר לפני תחילת המבצע, והוא נע לשם כתגובה להצנחה של גדוד 890. מטוסים של חיל האוויר, שהופנו לסייע לכוח, תקפו את אזור המעבר, אולם כל שיכלו לעשות היה להשמיד את כלי הרכב של הכוח המצרי, שעמדו ריקים בתוך המעבר. הכוח המצרי היה כבר מוגן בכוכים ובנקיקים משני צידי הואדי, וכנראה לא נפגע; המצרים גם הספיקו להעביר לעמדותיהם את כלי הנשק הכבד, שכללו: 40 תולרי"ם צ'כים, 14 מקלעים בינוניים ו-12 תותחי נ"ט 75 מ"מ. אולם אש המרגמות על הצנחנים פסקה.

רחבעם זאבי בפגישה עם אריאל שרון וקציניו, לפני הכניסה למעבר המתלה

ב-31 באוקטובר הגיע ראש מטה פיקוד הדרום, סא"ל רחבעם זאבי, לביקור אצל שרון במצבת פרקר, כדי לוודא שהפקודה להימנע מלחימה ברורה לשרון. זאבי העיד, שחזר באוזני שרון על פקודת הרמטכ"ל שלא לנוע מערבה[12]. בתגובה, ביקש שרון להוציא סיור מצומצם לבדיקת השטח, וזאבי אישר לו זאת. כשהמריא זאבי מהשטח במטוס קל, הבחין בכוח גדול המתארגן ל"סיור", והוא העיד שהמראה עורר בו חשש, ששרון מתכנן להיכנס לקרב בכל זאת.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיור שהוציא המח"ט שרון היה כוח בגודל של גדוד שלם. הוא כלל את פלוגת הסיור של גדוד 88, בפיקודו של זאב וקס, עם המג"ד רס"ן מרדכי גור, והסמג"ד דני מט. אחריהם נעה פלוגת טנקים AMX-13 בפיקוד צביקה דהב, אליהם הצטרף הסמח"ט יצחק חופי (חקה). מיד אחריהם נעה הפלוגה המסייעת של גדוד 88, בפיקודו של מיכה פייקס, ואחריהם סוללת מרגמות כבדות מגדוד 332. בסוף השיירה נעה הסיירת של חטיבה 202, בפיקודו של מיכה קפוסטה (בן ארי), ובמאסף נסעו יחידות הרפואה והאספקה. אל הכוח הצטרף סא"ל אהרון דוידי, שהיה באותה העת מפקד גדוד מילואים של הצנחנים ששהה מחוץ למעבר. על דעתם של רבים בצה"ל ומחוצה לו, היה זה כוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים.

מעבר ראשון ותקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב12:30 עבר הכוח את מצבת פרקר, ונכנס למעבר אל-חיטאן. בשעה 12:50 נפתחה עליהם אש משני עברים. לאחר תנועה של כ-500 מטר נפגע זחל"ם החוד, בפיקודו של המ"מ אריק כספי, ונעצר. הבא אחריו הצליח לחלוף על פניו ולצאת מטווח האש המצרית. לאחר כמה מאות מטרים נתקע הזחל"ם של מפקד הכוח וננטש. שני טנקי AMX-13 הצטרפו בינתיים לכוח שחצה את המעבר, אך אחד מהטנקים נתקע גם הוא, יחד עם זחל"ם נוסף. מקצת מהכוח נלכד באש המצרים ובפקק שגרמו כלי הרכב הפגועים. שאר הכוח הצליח לחצות את המעבר, אך לא היה מסוגל לשוב על עקבותיו כדי לחלץ את הפצועים, והתארגן להגנה. בשלב הזה היה הכוח הגדודי מפוצל לארבעה ראשים: החלק מפלס"ר 88 שעבר מערבה עם המ"מ יאיר לין והסמח"ט חופי; חלק אחר של הפלס"ר עם המג"ד גור וקצין הקשר דן שליט[13] - תפסו מחסות במרכז המעבר; הזחל"מים ואמבולנס פגועים על הציר, וביניהם מפקד הפלס"ר זאב וקס שנהרג, והסמג"ד דני מט, שנפצע; והמאסף בפיקוד דוידי, עם פלס"ר 202 והמרגמות, שטרם נכנסו למעבר. גדעון רייס ושלמה ניצני (מוני) רצו תחת האש לחלץ פצועים, והמקלען משה חסין[14] חיפה עליהם בעמידה כשהוא חשוף לאש.

ההסתערות של סיירת 202[עריכת קוד מקור | עריכה]

המח"ט שרון הטיל על המג"ד דוידי את המשימה להשמיד את הכוח המצרי ולחלץ את הכוח שנותר במעבר. אולם לא היה כל מידע על פריסתו של המארב המצרי, ובנוסף לכך לא היו למפקדים מפות. דוידי פרס את סוללת המרגמות שהחלה "לרכך" את הגבעה הצפונית למעבר, בעזרת הקת"ק (קצין התצפית הקדמי) יעקב צור שהיה כבר ממוקם בסמוך לגבעה[15]. הוא פקד על הסיירת בפיקוד קפוסטה לאגף את הגבעה ולהסתער עליה מצפון. הסיירת השתהתה בגלל חוסר תיאום עם המרגמות, אולם לבסוף הסתערו שלוש מחלקותיה במקביל על הרכס הצפוני. הם נבלמו והסתערו שוב, בשני גלים, אולם שוב נבלמו מבלי שהצליחו לזהות את מקורות הירי של המצרים, שירו מעמדות המסתור שלהם בגבעה הדרומית.

המיתוס של יהודה קן-דרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנוכח שהסיירת לא הצליחה לכבוש את הרכס מפני שלא זיהו את עמדות המצרים, הורה דוידי בשעה 15:00 לנהג הג'יפ שלו, טוראי יהודה קן דרור[6], לנסוע בג'יפ אל תוך המעבר כדי למשוך אליו את אש הלוחמים המצרים. מטרת הנסיעה הייתה לגרום למצרים לחשוף את מיקומם, בידיעה שיש סיכוי קלוש לשרוד את הפעולה. קן-דרור נסע לאורך 500 מטרים, ובמהלך נסיעתו נורתה עליו אש עזה, מכל סוגי כלי הנשק. קן-דרור ספג פגיעות רבות ונפצע באורח אנוש. הג'יפ התהפך על צידו, וקן-דרור שכב פצוע במשך שעות אחדות. חבריו ליחידה חשבו שנהרג, ולא עשו ניסיון לחלצו, מה שכנראה היה גם בלתי אפשרי תחת האש. אך לבסוף הצליח קן-דרור לזחול בחזרה. כעבור חודשיים, ב-3 בינואר 1957, מת מפצעיו[16][17]. על פעולתו זכה לעיטור הגבורה.

התכתשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוידי שלח זחל"ם נוסף, בפיקודו של המ"מ דן זיו, מגדוד 890 שהצטרף ללחימה, כדי לחלץ פצועים ולמשוך שוב את האש. זיו ולוחמיו הצליחו לפנות 5 מהפצועים, ולחזור עם מידע על עמדות המצרים במעבר[18]. דוידי שלח כוח נוסף, מפלוגה ד' של קורס המ"כים, לסייע לסיירת על הגבעה הצפונית. גם הפלוגה הזאת נתקלה באש מצרית יעילה, ומפקדהּ יהודה מיטלמן החליט לסגת אל גבעת התצפית, ולהמתין לחשיכה.

בשעה 16:00 תקפו מטוסי מטאור מצריים את סוללת המרגמות ופגעו במשאית שנשאה פצצות מרגמה. המשאית הושמדה בפיצוץ אדיר שנראה למרחוק, עשרה חיילים נהרגו וכ-20 נפצעו בתקיפה[19]. שני מטוסי מיסטר ישראליים ניסו להיכנס לתקיפה, אולם מכשיר הקשר של קצין שיתוף חיל האוויר, יקותיאל אלון[20], התקלקל, והסיוע לא התאפשר. המטוסים נכנסו לקרב אוויר עם רביעית המטאורים, ועם עוד רביעייה של מטוסי מיג-15.

התוכנית לכיבוש המעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המג"ד מוטה גור פקד על קפוסטה שעל הגבעה הצפונית להסתער שוב. גם ההסתערות הזו, השלישית במספר על הגבעה הזו, נבלמה באש המצרים, והמפקד קפוסטה נפצע. פלוגתו של מיטלמן חילצה את פצועי הסיירת בחסות החשכה, והמפקדים עם שארית הכוח התארגנו לתכנן את השלמת המשימה. הם בחרו בעצם שבלט בשטח, נגמ"ש מצרי שבער בתוך המעבר, ונראה היטב בחשכה, וקבעו אותו כגבול בין הגזרות של הכוחות שבשני קצות המעבר.

הכוח המערבי התפצל לשניים, ובפעולת מלקחיים לילית מתואמת, שהחלה בשני איגופים עמוקים, תקפו שני הראשים במקביל, מדרום ומצפון. הסמ"פ יאיר לין והפלס"ר כבשו את הגבעה הדרומית, מיכה פייקס והפלוגה המסייעת כבשו את הרכס הצפוני.

במקביל, פיצל דוידי גם את הכוח המזרחי לשניים: פלוגתו של עובד לדיז'ינסקי עלתה על הגבעה הדרומית שבגיזרתם, ופלוגה ב' של קורס המ"כים בפיקוד לוי חופש תקפה את הגבעה הצפונית, "הלשון" ו"המצוק". שני הכוחות ניהלו קרבות קשים לטיהור הכוכים והנקיקים. המ"פ לדיז'ינסקי ניסה לטהר עמדת מקלע כבד (מק"כ) בעזרת רימון יד, אולם הרימון המופעל התגלגל אליו בחזרה. כדי להציל את החייל שלידו, נשכב המ"פ על החייל ונהרג בפיצוץ הרימון[21].

בשעה 10 בערב הסתיים הקרב. לקראת חצות הלילה החלו הלוחמים לנוע אל נקודת הכינוס ב"מזלג" שליד מצבת פרקר, כשהם מפנים את הפצועים ואת גופות ההרוגים הרבים, וגוררים את הזחל"מים הפגועים. הפצועים טופלו באזור הכינוס בידי החוליה הכירורגית של החטיבה, שהוצנחה בפיקודה של החובשת חנה יפה[22]. בספירת החיילים התברר, ששישה מהם חסרים. אחרי התייעצות המפקדים, הוחלט לחכות לאור יום. עם הזריחה נשלחה פלוגה א' של גדוד 88 בפיקוד אברהם קלאר לחפש את הנעדרים, ומצאה אותם מתים.

הודעתו של שרון למוצב הפיקוד העליון על הסיור וגודלו הפתיעו את מקבלי ההודעה, משום שהיה זה בניגוד להוראותיו של מצפ"ה. שעות אחדות לאחר יציאת הסיור לדרך, ביקש שרון שני מטוסי דקוטה לפינוי נפגעים רבים, והודיע ש"הסיור" יצא באישורו של ראש המטה של הפיקוד.

בצהרי 1 בנובמבר הודיע שרון למוצב הפיקוד העליון כי כבש את המעבר. ההודעה התקבלה בהפתעה. כל כוחות הצנחנים התרכזו באזור מצבת פרקר, והמעבר נותר ריק. בשעות הצהריים נחתו באזור מצבת פרקר 8 מטוסי דקוטה ומטוס נורד, ופינו לבסיס תל נוף כ-120 פצועים ו-40 הרוגים. היה זה אחד ממבצעי פינוי הפצועים הגדולים בתולדות צה"ל.

ב-4 בנובמבר השלימה חטיבה 4 את החלפתה של חטיבת הצנחנים באזור המיתלה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב במיתלה כאירוע מכונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב המיתלה הפך לאחד מסיפורי הגבורה הבולטים ביותר בצה"ל. עשרה מלוחמי חטיבת הצנחנים קיבלו עיטורים על חלקם בקרב המיתלה, ועוד 13 קיבלו צל"ש מאלוף פיקוד הדרום, חיים לסקוב.

כתב העת "מערכות" הקדיש את גיליון אוקטובר 1959 שלו לתיאור קרב המיתלה, פרי עטו של שרגא גפני.[23] למאמר זה חלק חשוב בהפיכתו של קרב זה למיתוס גבורה. בהקדמתו כתב גפני:

עלילת קרב הצנחנים במיצרים –יש בה הרבה לקחים; אך אולי הגדול שבהם הוא עמידתו ולחימתו של הלוחם הישראלי הצעיר, ותושיית מפקדיו במבחנים חמורים. בזה מעל לכל, טמון ערכו המחנך והמאיר של קרב זה, שתרם תרומה משלו למסורתו-מורשתו המתגבשת של צבא-הגנה-לישראל.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פחות פומביות ניתנה לניסיון לברר באילו נסיבות נכנס צה"ל לקרב. הביקורת הופנתה בעיקרה כלפי המח"ט שרון, שכשניתן לו האישור להוציא "סיור" שלח כוח בסדר-גודל גדודי — כוח גדול מאוד יחסית למשימה — כנראה במטרה ליזום את הקרב בניגוד לכוונותיו של הרמטכ"ל דיין.

אלוף פיקוד הדרום חיים לסקוב קבע בתחקיר שביצע:

יש אי זהות בין דברי מח"ט 202 לדברי שר הביטחון ודבריו (בעת שחקרתי אותו) בנקודות הבאות:
(1) שאישור רמ"ט דרום היה לסיור ולא לתנועה מערבה.
(2) גודל הכוח שלא הלם את המשימה המוגבלת של סיור שהרשה רמ"ט דרום.
איני מוצא שרמ"ט דרום חרג מסמכותו אף שפעל בניגוד להחלטת המצפ"ה ומדיניות מטכ"ל. מח"ט 202 עבר על הפקודות של המצפ"ה, ולפי עדותו לשר הביטחון גם על הוראות רמ"ט פיקוד הדרום.

תחקיר מבצעי של אלוף פיקוד הדרום[24]

דיין כתב:

התרעומת - תרעומת כבדה - שיש בלבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטה הכללי כינו את פעולתם בשם "סיור". מצער אותי שהם עושים כך, וחורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה - שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי.

משה דיין, יומן מערכת סיני (1966)

מוטי גולני העיר על כך:

לפני התנועה ובמהלך הקרב העדיף שרון להתעלם מחובת הדיווח ומן הפקודות שהגיעו אליו. גם דיין אינו נקי מאחריות, בשל המידור הפנימי הכבד שאפף את המלחמה שהוא היה מאדריכליה החשובים, אם לא החשוב ביותר לפחות בצד הישראלי. מי שמכנה מלחמה בשם "מבצע", צריך להתייחס בהבנה לכינוי תנועתו של גדוד שלם אל תוך מיצר יבשתי מבוצר, בשם "סיור מצומצם".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטי גולני, "'קרב המיתלה' - בחינה היסטורית של מיתוס גבורה ישראלי", אלפיים, גיליון 19, 2000, עמ' 125-106.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994, עמ' 329-324.
  • אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים: ממלחמת העצמאות עד מלחמת לבנון, כרך ב, תל אביב: שלגי, 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לסיפורה של התמונה
  2. ^ 2.0 2.1 מרדכי בר-און, דברים ביום עיון בנושא 'מבצע קדש', 19 באוקטובר 1988, מרכז ישראל גלילי באפעל, עמ' 18
  3. ^ 3.0 3.1 על כך העיר השגריר באו"ם אבא אבן באירוניה, שכדי לקיים את תנאי האולטימטום, על הצנחנים יהיה "לסגת" קדימה, לכיוון התעלה.
  4. ^ מוטי גולני, "'קרב המיתלה' - בחינה היסטורית של מיתוס גבורה ישראלי", אלפיים, 19, 2000
  5. ^ - חללי חטיבת הצנחנים שנפלו במבצע "קדש" - מלחמת סיני
  6. ^ 6.0 6.1 על פי המיתוס שהתפתח אחרי הקרב, ושלאורו התחנכו דורות של לוחמים בצה"ל, קו-דרור התנדב למשימה. אולם עדויות של לוחמים שנשמעו שנים רבות מאוחר יותר, טענו שדוידי פקד על קן-דרור לבצע את המשימה, וזה לא סירב. ראו: מירון רפפורט, סע, קן-דרור, סע, באתר הארץ, 8 בפברואר 2007
  7. ^ "סוואר", פרק מספרו של יוסף עבו עברון: ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז 1969, עמ' 120
  8. ^ בעקבות כך, משתתפי ההצנחה עתידים היו לענוד את כנפי הצניחה שלהם על רקע אדום.
  9. ^ מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ, עמ' 519
  10. ^ מכל הכוחות שנעו בשלב האחרון של המלחמה לעבר תעלת סואץ, אף לא כוח אחד עבר דרך מעבר המיתלה.
  11. ^ תקציר של הספר מלחמות ישראל: מבצע קדש מאת מאיר פעיל, הוצאת מקסם 1998
  12. ^ עד יחיד לפגישה היה קצין הקשר של שרון, אורי גורן (גרינבלט), והוא אישר את הדברים[דרוש מקור].
  13. ^ עיטור הגבורה שהוענק לדן שליט, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  14. ^ צל"ש אלוף, באתר הגבורה למשה חסין
  15. ^ הקת"ק יעקב צור העיד שלמרות מחסור במפות, הייתה לו תצפית טובה על המעבר, והוא ביקש ברשת הקשר להנחית אש ארטילרית על עמדות המצרים, אבל נענה בשלילה בגלל החשש לפגוע בכוח הצנחנים.
  16. ^ לאחר הקרב נטען, שמעשה הגבורה של קן-דרור לא הביא לחשיפת מקורות הירי של המצרים, מה גם שהקרב לטיהורם התנהל כארבע שעות לאחר הנסיעה בג'יפ; אולם מעשהו של קן-דרור הצטרף למסכת של גילויי הגבורה, שהעצימו את המיתוס של קרב המיתלה.
  17. ^ עיטור הגבורה שהוענק ליהודה קן-דרור, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  18. ^ עיטור הגבורה שהוענק לדן זיו, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  19. ^ תיאור הקרב מפיהם של שי מרמור ורפי בנבנישתי
  20. ^ עיטור המופת שהוענק ליקותיאל אלון, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  21. ^ עיטור העוז שהוענק לעובד לדיז'ינסקי, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  22. ^ חנה יפה אף יצאה להצנחה השנייה במלחמה, בכפר א-טור שבמערב חצי האי, וטיפלה במג"ד 88 מרדכי גור, שנפצע בעת הצניחה.
  23. ^ שרגא גפני, ‏קרב המיתלה, מערכות 124, נובמבר 1959, עמ' 55-5
  24. ^ אמיר אורן38 חיילים נהרגו לשווא. מי אישר? מי שיקר?, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2006