קרב וייקפילד
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות השושנים | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 30 בדצמבר 1460 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | שדה וייקפילד, מערב יורקשייר, אנגליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
53°40′48.5″N 1°29′32″W / 53.680139°N 1.49222°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע לבית לנקסטר | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
† - נהרג בקרב | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב וייקפילד (באנגלית: Battle of Wakefield) נערך ב-30 בדצמבר 1460 למרגלות טירת סנדל הסמוכה לווייקפילד, מערב יורקשייר, אשר בצפון אנגליה. היה זה קרב חשוב במסגרת מלחמות השושנים, בין צבא בראשות אצילים הנאמנים למלך השבוי הנרי השישי לבית לנקסטר, מלכתו מרגרט מאנז'ו ובנם אדוארד בן השבע, לכוחות בפיקודו של הדוכס ריצ'רד לבית יורק, הטוען לכתר ממלכת אנגליה.
במהלך השנים אשר קדמו לקרב, התעמת ריצ'רד דוכס יורק עם אנשי חצרו של המלך החלש הנרי השישי מבית לנקסטר, והפך ליריבו העיקרי. לאחר שהפך הנרי לאסירו בפעם השנייה, תבע ריצ'רד את כתר ממלכת אנגליה, אך חסרה לו תמיכה מספקת, ולכן, במסגרת הסכם אשר כונה "צו ההסכמה" (Act of Accord), קיבל לידיו את התואר לורד פרוטקטור והבטחה שהוא או צאצאיו יירשו את הכתר. מרגרט מאנז'ו ומספר אצילים בכירים התנגדו לצו ההסכמה וכינסו את צבאם בצפון הממלכה, ויורק צעד לשם בראש כוחותיו כדי להתמודד עימם, אך מצא עצמו בנחיתות מספרית.
אף על פי שהתבצר בטירת סנדל, ערך יורק גיחה אל מחוץ לטירה ב-30 בדצמבר. מקורות שונים מספקים מספר סיבות ליציאתו מתחומי הטירה וביניהן ניתן למנות הונאה על ידי כוחות לנקסטר, בגידה על ידי אצילים או קצינים תומכי בית לנקסטר שהתחזו לבעלי ברית, או פשוט זלזול ושיקול דעת מוטעה מצידו של יורק. ריצ'רד נהרג, צבאו הושמד ומנהיגים יורקיים בכירים רבים ובני משפחותיהם מתו בקרב או נשבו והוצאו להורג מיד עם סיומו.
הקרב זכה לתיאור אמנותי במחזה "הנרי השישי, חלק שלישי", מאת ויליאם שייקספיר.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנרי השישי הפך למלך אנגליה כאשר היה רק בן תשעה חודשים. הנרי גדל להיות מלך בלתי יעיל, הנתון לתקופות של מחלת נפש[1]. בין בעלי התפקידים והיועצים אשר שלטו בשמו של הנרי שררה מחלוקת עזה באשר לניהול המלחמה עם צרפת. בתחילת העשור של 1450 התפתחה היריבות הגדולה ביותר בין דוכס יורק לבין אדמונד בופורט, דוכס סאמרסט, כאשר הראשון דרש להתמיד במלחמה ולנהלה בצורה נמרצת יותר כדי להשיב שטחים שאבדו במהלך השנים לצרפתים, בעוד האחרון העדיף שלום אותו יש לבסס באמצעות ויתורים. יורק, אשר שימש כמושל ומפקד הצבא בצרפת במשך מספר שנים, נטר טינה ארוכת שנים לסאמרסט אשר החליפו בתפקיד, ושנכשל בהגנתה של נורמנדי, בבת עינו של יורק, מפני הצרפתים[2][3].
ריצ'רד דוכס יורק היה לא רק האציל העשיר ביותר בממלכה, אלא גם צאצא למלך אדוארד השני דרך שני הוריו, דבר שהוביל לקריאה להכיר בו כמלכה הבא של אנגליה ולרשת את הנרי חשוך הילדים[4][5]. אנשי בית בופורט, יריביו, היו רק דודנים רחוקים של המלך הנרי. אף על פי שהלגיטימיות שלו לכתר הייתה קלושה, זכה בית בופורט להכרה בזיקתו לירושה באמצעות צו של הפרלמנט. על אף הזיקה הקלושה, תמיד הייתה קיימת אפשרות של שינוי במצב מבחינת יורשים פוטנציאליים, ושושלת בית בופורט אכן הוציאה מתוכה לבסוף את המלך הנרי השביעי, אשר ייסד את שושלת בית טיודור[6].
יורק מונה למושל ומפקד הצבא באירלנד, תפקיד שלמעשה הרחיקו מחצר המלוכה, בעוד סאמרסט מגביר את השפעתו על המלך[7]. ב-1452 צעד יורק ללונדון בניסיון לגרום להנרי לפטר את סאמרסט מהממשלה, אך בשלב זה היה חסר תמיכה מספקת מצד בתי אצולה נוספים. לאחר ששוכנע במשא ומתן לפזר את צבאו, נעצר יורק ושוחרר לאחר שאולץ להישבע אמונים בקתדרלת סנט פול הישנה על שלא יפתח בעימות מזוין נוסף כנגד המלך[8]. בתחילת אוגוסט 1453 סבל המלך מהתמוטטות נפשית מוחלטת, והמועצה הגדולה של האצילים החליטה למנות את ריצ'רד דוכס יורק ללורד פרוטקטור ב-27 במרץ 1454. יורק משל בממלכה בצורה אחראית, אם כי דאג גם להציב את תומכיו בעמדות מפתח, אך הנרי חזר לשפיותו לאחר שמונה-עשר חודשים והשיב את סאמרסט לתפקידו הבכיר[9]. בנוסף, ב-13 באוקטובר, במהלך תקופת מחלתו הארוכה של הנרי, ילדה המלכה בן, אירוע אשר שם קץ לתקוותיו של יורק להפוך למלך לאחר מותו של הראשון[10].
מחשש שיאסרו באשמת בגידה, חזרו יורק ובעלי בריתו הבולטים ביותר, בית נוויל (גיסו של יורק, רוזן סולסברי ובנו, ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק, אשר כונה מאוחר יותר "ממליך המלכים") למאבק מזוין ב-1455. בקרב סנט אולבנס נהרגו רבים מיריביהם של יורק וסולסברי, וביניהם סאמרסט, רוזן נורת'מברלנד (שמשפחתו, בית פרסי, הייתה בסכסוך ארוך שנים עם בית נוויל) ולורד קליפורד[11][12].
לאחר הקרב הבטיח יורק מחדש את נאמנותו להנרי השישי, אשר נמצא נטוש בחנות בעיירה, וקיבל שוב את תפקיד הלורד פרוטקטור ומפקד הצבא באירלנד. בן בריתו, רוזן ווריק, מונה למפקד העיר קאלה, אשר הפכה לבסיס חשוב של תומכי יורק. אף על פי כן חשדה מרגרט כי בכוונתו של יורק להדיח את בנה התינוק, אדוארד, כממשיכו של הנרי, והפכה לאחת מיריביו הגדולים. יורשיהם של האצילים תומכי בית לנקסטר, אשר נהרגו בקרב סנט אולבנס, נותרו יריבים גדולים ובמצב מתמיד של נקמת דם מול יורק ותומכיו[13][14][15].
האירועים בשנה אשר קדמה לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
על-הטוויד
לאחר תקופה של שביתת נשק לא יציבה במהלכה נכשלו ניסיונות פיוס בין הצדדים, פרצו מחדש מעשי האיבה ב-1459. ריצ'רד דוכס יורק חשש פעם נוספת מהעמדה לדין באשמת מרד בפני מועצת האצילים אשר התכנסה בקובנטרי ביוני 1459, אשר נשלטה בידי יריביו. יורק ובני בריתו מבית נוויל ריכזו את כוחותיהם סמוך לבסיסו של ריצ'רד בטירת לדלו הסמוכה לגבול ויילס וצבא המלך צעד לעימות מולם, אשר נודע כקרב גשר לדפורד. הקרב הוכרע במהלך הלילה שבין 12 ל-13 באוקטובר, כאשר ערקו חלק מכוחותיו של ווריק שהגיעו מחיל המצב של קאלה בפיקודו של אנדרו טרולופ המנוסה לצד לנקסטר. יורק ואנשי בית נוויל נטשו את צבאם ונמלטו, ולמחרת נכנעו חייליהם חסרי ההנהגה והנחותים מספרית[16][17].
יורק פנה לעבר אירלנד, בה נהנה מתמיכה נרחבת, בעוד סולסברי, ווריק ואדוארד, בנו הבכור של ריצ'רד, עשו את דרכם לקאלה, שם שימש ווריק כמושל העיר, ומנעו בקושי מדוכס סאמרסט החדש מלהשתלט עליה. ניסיונות תומכי בית לנקסטר להשליט את מרותם על אירלנד וקאלה נכשלו, אך יורק ותומכיו הוכרזו כבוגדים ונושלו מרכושם ומתאריהם. תומכי בית לנקסטר המנצחים ספגו גינויים על האופן בו בזז צבאם את העיירה לדלו לאחר הניצחון בגשר לדפורד על צבא יורק ופעולות הדיכוי שבאו לאחר כינוס הפרלמנט גרמו לאצילים שלא צידדו באחד מן הצדדים לחשוש לנכסיהם ולתאריהם, ונמשך הכאוס ברחבי הממלכה[16][18].
ב-26 ביוני 1460, לאחר מסע תעמולה נרחב, פלשו אנשי בית נוויל דרך ראש גשר עליו השתלטו מוקדם יותר בסנדוויץ' שבקנט וכבשו במהירות את לונדון ואת אזור דרום אנגליה, שם נהנה ווריק מתמיכה רבה[19]. בקרב נורת'האמפטון, אשר נערך ב-10 ביולי, ערק חלק מצבא לנקסטר לצידו של ווריק והנותרים הובסו[20]. הנרי השישי נתפס בשדה הקרב בפעם השנייה ונלקח ללונדון, בעוד המלכה מרגרט ובנו נמלטים צפונה[21]. ג'ורג' נוויל בישוף אקסטר מונה לצ'נסלור של אנגליה והוויקונט בורכיאר (Bourchier, גיסו של יורק) מונה לשר האוצר. בנוסף, הושבו תאריהם ורכושם של תומכי יורק בהחלטת פרלמנט חדשה ובכך הוחזרו למעמד של נאמני המלך והושגה מטרתה העיקרית של הפלישה[22].
יורק מצידו, נחת בצ'סטר רק ב-8 בספטמבר וצעד ללונדון בראוותנות. לאחר שנכנס לפרלמנט ב-10 באוקטובר, ניסה לדרוש את הכתר לעצמו אך נתקל בהתנגדות, ואפילו בעלי בריתו הקרובים ביותר לא היו מוכנים לתמוך בצעד דרסטי שכזה. במקום זאת, ולאחר שבית הלורדים דן בדרישתו, הועבר ב-24 באוקטובר "צו ההסכמה" (Act of Accord), כאשר לפיו יישאר הנרי בכסאו, אך יורק ימשול בפועל כלורד פרוטקטור. בנו של הנרי ינושל מירושתו, ויורק או יורשיו יהפכו למלכי אנגליה לאחר מותו של הנרי[21][23].
מהלכי בית לנקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שנערך הקרב בנורת'האמפטון, שהו המלכה מרגרט ובנה בן השבע אדוארד בטירת אקלשל (Eccleshall Castle) הסמוכה לקובנטרי. במסע שלווה בעימותים מול פורעי חוק ושודדים נמלטו דרך צ'שייר אל טירת הרלך שבצפון ויילס, שם חברו אליהם אצילים נאמנים לבית לנקסטר (וביניהם אחיו-למחצה של הנרי ג'ספר טודור ודוכס אקסטר), אשר גייסו צבא בוויילס ובאזור המערבי של אנגליה[24]. מאוחר יותר הפליגו המלכה ובנה לסקוטלנד, שם השיגה מרגרט חיילים נוספים בעזרת המלכה והעוצרת מרי מחלדר, בתמורה לויתור על העיירה בריק והטירה הסמוכה לה[25].
באותו הזמן, התאספו תומכים נוספים של בית לנקסטר בצפון אנגליה. לרבים מהם, ובכלל זה רוזן נורת'מברלנד הנרי פרסי והברונים ג'ון קליפורד ותומאס דה רוס, היו אחוזות והשפעה בצפון. מאוחר יותר הצטרפו אליהם דוכס סאמרסט ורוזן דבון, אשר הובילו את אנשיהם ממערב אנגליה[26]. נורת'מברלנד, סאמרסט וקליפורד היו כולם בניהם של יריביהם של יורק וסולסברי, אשר נהרגו בקרב סנט אולבנס. כוחות בית לנקסטר התכנסו באזור האל ועל פי אחד המקורות, שנכתב סמוך לתקופת האירועים, הגיע מספרם ל-15,000 איש (אם כי מקורות אחרים נוקבים במספר של 18,000 ועד 22,000 איש). חלק ניכר מכוחות אלה חנה בעיירה פונטפראקט (Pontefract) והחלו לבזוז את שטחי אחוזותיהם הסמוכות של יורק וסולסברי[24][27].
תגובת יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנגד פעולות אלה אשר אתגרו את סמכותו כלורד פרוטקטור, שלח יורק את בנו הבכור, אדוארד, למערב ויילס כדי לבלום את פעולות בית לנקסטר באזור זה, ואת הרוזן מווריק השאיר כאחראי על לונדון. יורק צעד עם כוחותיו לצפון אנגליה ב-9 בדצמבר בלוויית בנו השני אדמונד והרוזן מסולסברי[28]. יורק אף ניסה לצרף לצבאו שיירה של תותחים, אך מזג האוויר הגרוע אילץ אותה לשוב ללונדון.
ככל הנראה הגיע מספר חיילי צבאם של יורק וסולסברי לכ-5,000[29] עד 6,000 איש[28], אך מקורות אחרים מתארים את מספרם במאות בודדות, מכיוון שיורק התעתד לגייס כוחות מקומיים באמצעות ייפוי כוח (Commission of array) הניתן למפקדי צבא במצב מלחמה לגבי אותה טריטוריה[30]. בית נוויל היה אחד העשירים והמשפיעים ביותר בצפון, ובנוסף להחזקת אחוזות נרחבות החזיק סולסברי בעבר גם במינוי "שומר הגבול המזרחי" (Warden of the Eastern March) שבין אנגליה לסקוטלנד במשך מספר שנים. אף על פי כן, בנוסף לבתים אחרים בצפון, ובעיקר בית פרסי רב העוצמה, אשר התנגדו ליורק ולסולסברי, היה גם בית נוויל עצמו מחולק. אצילי האגף הצעיר של בית נוויל האפילו ונישלו מסמכותם את אצילי האגף הוותיק בראשות הרוזן מווסטמורלנד, אשר בילה מספר שנים בניסיונות להשיב לעצמו את אדמותיו, ולאחר מכן חלה, ככל הנראה בליווי הפרעה נפשית, אשר מנעה ממנו למלא תפקיד פעיל במלחמה. לאחיו הצעיר של וסטמורלנד, ג'ון נוויל היה צפוי רווח גדול מהשמדתם של יורק וסולסברי[31].
ככל הנראה, לא העריך יורק את עוצמתם של תומכי בית לנקסטר בצפון, אשר המשיכו לקבל תגבורות. בקרב וורקסופ, שנערך ב-16 בדצמבר באזור נוטינגהאמשייר, התכתש המשמר הקדמי של יורק עם כוח של סאמרסט שנע ממערב אנגליה לצפונה כדי להצטרף לצבא לנקסטר, והובס[32][33].
ב-21 בדצמבר הגיע יורק אל טירת סנדל השוכנת דרומית לווייקפילד. ב-28 בדצמבר עזבו 15,000 אנשי צבא לנקסטר את טירת פונטפראקט והחלו לנוע לכיוון אנשי יורק. צבא לנקסטר התגלה על ידי סיירים וכוחותיו של יורק התרכזו בתוך הטירה ובסביבתה הקרובה. תחילה שלח יורק בקשה לתגבורת מבנו אדוארד, אך ב-30 בדצמבר החליט לתקוף ויצא מן הטירה בראש כוחותיו[24][34].
פריסת כוחות לנקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנגד צבאו של יורק נפרסו כוחות לנקסטר במספר מערכים, כולם במרחק קצר ממטרתם. סאמרסט, יחד עם רוזן דבון, התמקמו מצפון לטירה, ונורת'מברלנד ואנשיו בסמוך להם. דוכס אקסטר, בתמיכתו של טרולופ, חנה מצידו השני של נהר קלדר, מדרום. דרומית-מערבית, נפרס כוח נוסף בפיקודו של הרוזן מווילטשייר. השדה הפתוח צפונית לטירה נראה על פניו ריק מכוחות, אך קליפורד ארב ממזרח בעוד רוס ואנשיו המתינו צפונית-מזרחית לו. סיורים פעלתניים של כוחות לנקסטר מנעו מאספקה להגיע בצורה סדירה אל טירת סנדל, מה שהקשה על יורק ועל אנשיו. במצב זה הייתה הטירה מוקפת, ולמעשה תחת מצור, על ידי כוחות לנקסטר, אך סאמרסט לא נקט בפעולה התקפית וניסה לפתות את יורק לפעול בצורה נמהרת. תאורטית, היה יורק יכול להמתין מאחורי חומות הטירה ולהמתין לתגבורת, אך הצורך לקיים את כוחותיו באמצע החורף הכריח אותו להוציא כוחות לאיסוף מזון, אשר הרחיקו אותם מהסביבה הקרובה שמשאביה התכלו במהירות[35].
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
טירת סנדל הייתה יעד קשה לכיבוש, ובידי צבא לנקסטר לא היו כלי מצור[28]. הסיבה ליציאתו של יורק לקרב אינה ידועה בוודאות, וקיימים מספר דיווחים שניסו להסביר זאת ולתאר בדיעבד את מהלך הקרב.
תאוריה אחת נזכרת מאוחר יותר בכרוניקות של אדוארד הול, אשר נכתבה מספר עשורים לאחר האירוע אך בחלקה נלקחה ממקורות ראשוניים, ושל ז'ון דה ואורין (Jean de Wavrin) מבורגונדי שנכתבה באותה התקופה. באמצעות תכסיס אותו רקם הלוחם הוותיק אנדרו טרולופ, התקדם מחצית מצבא לנקסטר, בפיקודם של סאמרסט וקליפורד, בגלוי לכיוון טירת סנדל במישור פתוח אשר כונה "שדה וייקפילד" (Wakefield Green), בין הטירה לנהר קלדר, בעוד המחצית הנותרת, בפיקודם של רוס והרוזן מווילטשייר הסתתרו ביערות המקיפים את האזור. ככל הנראה סבלו כוחותיו ממחסור במזון, ובראותו שצבא לנקסטר שווה לו בכוחו, ניצל יורק את ההזדמנות לתקוף חזיתית במקום למצוא עצמו תחת מצור בטירה בעודו ממתין לתגבורת[36][37].
עם זאת, ידוע כמעט בוודאות כי בעת הקרב לא היה וילטשייר נוכח, מכיוון שנמלט ליבשת זמן קצר לפני נחיתת אנשי בית נוויל בסנדוויץ', ונחת בדרום ויילס עם כוח שכירי חרב של ברטאנים, צרפתים ואירים בשבועות הראשונים של 1461[25].
מקורות אחרים מציעים כי בנוסף להונאה שביצע טרולופ, התחזו כוחותיו של ג'ון נוויל לתגבורת בלובשם מדים בצבעים של אנשיו של ווריק. דיווח בן התקופה מאת ויליאם וורסטר (William Worcester) מדווח כי ג'ון נוויל השיג מיורק ייפוי כוח לגיוס חיילים ואסף כ-8,000 איש תחת דגלו של רוזן וסטמורלנד. לאחר שגייס את הכוח ופיתה את יורק לצאת מתחומי הטירה כדי לחבור אליו, ערק נוויל לצד לנקסטר[38]. על פי התיעוד מאת וארין, שלח גם טרולופ שליחים אל יורק והעמיד פנים כי בכוונתו לערוק מצבא לנקסטר ולהילחם שוב לצידו[28][37].
הצעה אחרת היא שיורק וסאמרסט הסכימו על הפסקת אש לרגל חג המולד עד 6 בינואר 1461, חג ההתגלות, אך לתומכי לנקסטר לא הייתה כל כוונה לכבד את ההסכם. במשך שלושה ימים רצופים נשלחו כרוזים על מנת להתגרות ביורק ולגרום לו לצאת להתקפה פזיזה באמצעות הטחת עלבונות, וכאשר יצא יורק אל השטח הפתוח פתחו הלנקסטרים בהתקפה מוקדם מכפי שהוסכם ותפסו את יורק בעמדה נחותה, כאשר רבים מאנשיו נמצאים במשימות חיפוש אחר מזון[34].
ההצעה הפשוטה ביותר הייתה שיורק פעל באופן נמהר. על פי ההיסטוריון ג'ון סדלר, לא הייתה הונאה או מארב מצד לנקסטר; יורק הבחין בכוח אותו זיהה בטעות לג'ון נוויל המגיע לסייע לו, והוביל את אנשיו מהטירה כאשר ראה הזדמנות לתקוף ולהשמיד בנפרד את הכוח בפיקודו של סאמרסט אשר נחשף במהלך התקפה על קבוצה שיצאה לאסוף מזון צפונית לטירה (או על פי אחד הדיווחים, להציל את אחת הקבוצות שיצאו לחפש מזון והותקפו[29]). תחת עוצמת ההתקפה החלו סאמרסט ונוויל לסגת, אך הצליחו לייצב את קו הלחימה שלהם עם הצטרפותו של נורת'מברלנד לקרב. קו ההסתערות של צבא יורק, אשר נפרס לכיוון צפון, נחשף להתקפה על אגפו הימני מצידו של רוס שנע ממזרח בעוד אקסטר וטרולופ תוקפים את האגף השמאלי ממערב. סולסברי שנותר בטירה הבחין במתרחש, אסף את כל אנשיו הנותרים ויצא לסייע לגיסו. הכוח האחרון להצטרף לקרב היה הכוח של קליפורד, אשר נע מדרום-מזרח, וניתק את דרך הנסיגה בחזרה לטירה. צבאו של יורק, שהיה בנחיתות מספרית מכרעת, הוקף והוכרע[39][40].
כללית, עזבו אנשי יורק את תחומי טירת סנדל והסתערו במורד הגבעה לעבר כוחות לנקסטר צפונית להם. אנשי לנקסטר המתינו עד שיגיע צבאו של יורק למרגלות הגבעה, בין סנדל לווייקפילד ואז, כאשר נחשף לחלוטין, סגרו עליו מכל כיוון והקרב החל[41]. מקובל כי בשעה שהתעמת עם כוחות לנקסטר בחזיתו, הותקף יורק בהפתעה מאגפיו ומעורפו, ונותק מאפשרות נסיגה אל הטירה[39].
אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור שנכתב סמוך לתקופה זו (הכרוניקה של גרגורי) טוען כי כ-2,500 אנשי יורק וכ-200 אנשי לנקסטר נהרגו בקרב[28]. מקורות אחרים מוסרים נתונים שונים, הנעים בין 2,200 ל-700 הרוגים בלבד בצד תומכי יורק[42][43].
הדוכס מיורק נהרג בקרב או לחלופין נתפס והוצא מיידית להורג. תיאורים מאוחרים של הקרב תומכים בפולקלור, לפיו ספג יורק מהלומה בברכו אשר נטרלה אותו, ירד מסוסו ואז לחם יחד עם מלוויו הקרובים ביותר עד המוות באותה נקודה[44]. אחרים מתייחסים לדיווח שנלקח בשבי (על ידי סר ג'יימס לאטרל מדבונשייר), הושם ללעג בידי שוביו שלאחר מכן ערפו את ראשו[45].
אדמונד, בנו של יורק, ניסה להימלט ברכיבה על גבי גשר וייקפילד, אך נתפס ונהרג, כפי הנראה על ידי קליפורד, כנקמה על מותו של אביו בסנט אולבנס. בנו השני של סולסברי, סר תומאס נוויל, נהרג אף הוא בקרב. חתנו של סולסברי, ויליאם לורד הרינגטון ואביו ויליאם בונוויל נתפסו והוצאו להורג מייד לאחר הקרב (בית בונוויל היו מסוכסכים עם רוזן דבון ועם בית קורטניי בדבון ובקורנוול). סולסברי עצמו נמלט משדה הקרב, אך נתפס במהלך הלילה ונלקח למחנה לנקסטר. על אף שאצילי לנקסטר היו מוכנים ככל הנראה לשחררו לאחר תשלום כופר עצמי, נגרר סולסברי מחוץ לטירת פונטפראקט וראשו נערף בידי המון של פשוטי עם, להם היה אדון נוקשה[25][46].
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרב הוצגו ראשיהם של יורק, ראטלנד וסולסברי על השער הדרום-מערבי של חומות העיר יורק. על ראשו של יורק הולבש כתר נייר ושלט עם הכיתוב: "תנו ליורק להשקיף על העיר יורק"[47][48][49].
מותו של ריצ'רד מיורק לא סיים את המלחמה או את טענת בית יורק לכתר. הצבא הלנקסטרי המנצח בצפון תוגבר בלוחמים נוספים מסקוטלנד ומאזורי הגבול הסמוכים לה וצעד דרומה תוך שחייליו בוזזים את הערים והיישובים שבדרכם. צבא לנקסטר הביס את צבאו של ווריק בקרב סנט אולבנס השני ב-17 בפברואר 1461 והמלך הנרי השישי, שננטש בשדה קרב בפעם השלישית, חולץ משביו[50]. כניסת צבא לנקסטר ללונדון נמנעה על ידי תושבי העיר אשר חששו מביזת עירם, ובשל מחסור במזון ובאספקה נסוג צפונה לשטח ידידותי. קודם לכן, הובסו כוחות לנקסטר בוויילס בקרב מורטימר'ס קרוס ב-2 בפברואר על ידי אדוארד, בנו הבכור של ריצ'רד, אשר צעד בראש צבאו ללונדון וב-4 במרץ הוכרז כמלך אדוארד הרביעי. אדוארד צעד צפונה בעקבות צבא לנקסטר, ובקרב טאוטון, שהתנהל בזמן סופת שלג ב-29 במרץ 1461 ונחשב כקרב העקוב-מדם ביותר במלחמה, הביס את תומכי לנקסטר והשתלט על הממלכה בשם בית יורק[51][52].
בקרב הראשון בסנט אולבנס היה יורק מרוצה ממותם של יריביו. בווייקפילד ובכל הקרבות שבאו לאחר מכן במלחמות השושנים, היו המנצחים מחסלים לא רק את מנהיגי הצד היריב אלא גם את בני משפחותיהם ואת תומכיהם, מה שהפך את המאבק לאכזרי ונקמני הרבה יותר[31].
אנדרטה הוקמה בנקודה בה נהרג ככל הנראה יורק, אשר ממוקמת מעט דרומית לנקודה בה עמדה אנדרטה ישנה יותר שציינה את מקום מותו אך נהרסה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. צלב לזכר בנו של יורק, ראטלנד, נמצא בתחומי העיר וייקפילד[53][54].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cook, D.R. Lancastrians and Yorkists: The Wars of the Roses. Routledge, 2014. ISBN 1317880978
- Haigh, Philip. From Wakefield to Towton: The Wars of the Roses. Pen and Sword, 2001. ISBN 0850528259
- Pollard, A J. The Wars of the Roses. Palgrave Macmillan, 2013. ISBN 0230368522
- Ross, Charles Derek. Edward IV. University of California Press, 1974. ISBN 0520027817
- Rowe, Alfred Lestie. Bosworth Field and the Wars of the Roses. Springer, 1966. ISBN 134900040X
- Sadler, John. The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487. Routledge, 2014. ISBN 1317905180
- Seward, Desmond. A Brief History of the Wars of the Roses. Hachette UK, 2013. ISBN 1472107764
- Wagner, John A. Encyclopedia of the Wars of the Roses. ABC-CLIO, 2001. ISBN 1851093583
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Keith Dockray. "The Battle of Wakefield and the War of the Roses". richardiii.net
- Sandal Castle. Britain Express
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Wagner, עמוד 141
- ^ Rowe, עמודים 111-112
- ^ Pollard, עמודים 73-74
- ^ Rowe, עמודים 109-110
- ^ Ross, עמודים 4-5
- ^ Wagner, עמודים 273-274
- ^ Ross, עמודים 12-13
- ^ Wagner, עמודים 73-74
- ^ Ross, עמודים 17-18
- ^ Cook, עמודים 23-25
- ^ Cook, עמוד 25
- ^ Ross, עמודים 14-18
- ^ Cook, עמודים 25-26
- ^ Ross, עמודים 19-20
- ^ Dockray, עמוד 3
- ^ 1 2 Cook, עמוד 26
- ^ Ross, עמודים 20-21
- ^ Ross, עמודים 21-23
- ^ Ross, עמודים 23-26
- ^ Pollard, עמוד 28
- ^ 1 2 Cook, עמוד 27
- ^ Ross, עמוד 27
- ^ Ross, עמודים 28-29
- ^ 1 2 3 Rowe, עמוד 143
- ^ 1 2 3 Rowe, עמוד 144
- ^ Ross, עמודים 29-30
- ^ Dockray, עמוד 8
- ^ 1 2 3 4 5 Seward, עמוד 62
- ^ 1 2 Haigh, עמוד 36
- ^ Dockray, עמודים 8-9
- ^ 1 2 Pollard, עמודים 44-47
- ^ Dockray, עמוד 9
- ^ Sadler, עמוד 93
- ^ 1 2 Haigh, עמודים 34-35
- ^ Sadler, עמודים 93-94
- ^ Haigh, עמודים 34, 36-37
- ^ 1 2 Dockray, עמודים 9-11
- ^ Haigh, עמודים 33, 37-38
- ^ 1 2 Haigh, עמודים 39-41
- ^ Sadler, עמודים 94-95
- ^ Dockray, עמוד 11
- ^ Haigh, עמודים 44-46
- ^ Dockray, עמוד 12
- ^ Haigh, עמודים 41-44
- ^ Seward, עמוד 64
- ^ Haigh, עמודים 46-52
- ^ Cook, עמודים 27-28
- ^ Ross, עמוד 30
- ^ Haigh, עמודים 52-54
- ^ Seward, עמוד 65
- ^ Cook, עמוד 28
- ^ Ross, עמודים 32-38
- ^ Haigh, עמודים 113-114
- ^ Weir, Alison. Lancaster and York: The Wars of the Roses. Vintage, 2009. ISBN 0099540177. עמוד 256
