קרב טולוז (721)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב טולוז
מלחמה: הפלישה המוסלמית לגאליה
תאריך התחלה: 9 ביוני 721
קרב לפני: אין
קרב אחרי: קרב נהר הגארון
מקום: טולוז, אקיטן
(בשטח צרפת של ימינו)
43°36′N 1°27′E / 43.6°N 1.45°E / 43.6; 1.45 
תוצאה: ניצחון אקיטני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

קרב טולוזצרפתית: Bataille de Toulouse) נערך בין צבא דוכסות אקיטן הנוצרית, בפיקודו של אודו מאקיטן, לבין צבא בית אומיה המוסלמי, בפיקודו של מושל אל-אנדלוס, אל-סמע אבן מאליכ אל-חולאני. הקרב הסתיים בניצחון האקיטנים על הצבא המוסלמי, שפלש לדוכסות והטיל מצור על העיר טולוז, ועצר לזמן מה את התקדמותם מתחומי העיר נרבון מערבה אל תוך אקיטן.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-סמע אבן מאליכ אל-חולאני, הוואלי של אל-אנדלוס, הקים צבא חזק בשטחי חליפות בית אומיה על מנת לכבוש את אקיטן, דוכסות גדולה ששכנה באזור הדרום-מערבי של צרפת של ימינו. להלכה הייתה הדוכסות תחת ריבונות האימפריה הפרנקית, אך למעשה שמרה על עצמאותה תחת שלטונם של דוכסי אקיטן. מטרתו של אל-חולאני הייתה להשתלט על עמק נהר הגארון, לכבוש את טולוז ולקיים בכך רציפות טריטוריאלית בין חוף האוקיינוס האטלנטי ודרומה עד אנדלוסיה והמגרב[1].

צבאו של אל-חולאני, שכלל כלי מצור, חיילים רגליים, מספר פרשים ושכירי חרב רבים, ביניהם קלעים בסקים, הטיל מצור על טולוז שהייתה אז העיר החשובה באקיטן. אודו דוכס אקיטן עזב מיד את העיר ויצא לבקש עזרה מקרל מרטל, אשר העדיף להמתין ולצפות מאשר לסייע ליריבו מדרום[1].

אודו שב לטולוז לאחר שלושה חודשים בלוויית צבא אקיטני ופרנקי וב-9 ביוני 721 תקף את הצבא המוסלמי, זמן קצר לפני שעמדה העיר להיכנע. מוצאם של החיילים הפרנקים בצבאו של אודו אינו ברור, אך ייתכן כי גויסו מאזורים דרומיים של אקיטן באזור מורדות נהר הגארון בו התיישבו שבטים פרנקיים לפני עשרות או מאות שנים. הניצחון האקיטני הושג באמצעות שימוש בטקטיקת תנועת מלקחיים קלאסית. לאחר שאודו נמלט הפכו המוסלמים לבטוחים בעצמם יתר על המידה, לא הקימו ביצורים חיצוניים סביב המחנה שלהם ולא קיימו סיורי התרעה. כתוצאה מכך, עלה בידו של אודו לערוך התקפת פתע כמעט מושלמת על כוח המצור, אשר התפזר כבר במהלך ההסתערות הראשונית, הפתיע יחידות שנחו וטבח בהן כשנמלטו לכיוון נרבון ללא נשק ושריון. אל-חולאני ניסה לפרוץ עם צבאו אך נלכד בשטח מישורי (שכונה "בלאט") ונפצע, אך הצליח לסגת עם שארית כוחותיו לנרבון ומת זמן קצר לאחר מכן[1][2].

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים מוסלמים (כגון אבן אל-אתיר, אל-מקרי ואל-קרטבי) מסכימים כי הקרב היה תבוסה מוסלמית מוחצת. בין החיילים ששרדו היה סגנו של אל-חולאני, עבדול רחמן אל-ע'פיקי, שהוביל את הצבא המוסלמי בקרב טור ובו נהרג. ההיסטוריונים ניפחו את מספר הלוחמים בקרב עד לכ-300,000 חיילים בצבאו של אודו (על פי אל-קרטבי) ואבידות של כ-375,000 נפגעים מצד הצבא המוסלמי לעומת 1,500 בצד הנוצרי (לפי מקורות נוצריים). אף על פי כן, יכולים מספרים אלה לתת מושג לגבי חשיבות וממדי העימות בעיני המוסלמים, שבמשך 450 השנים הבאות קיימו באל-אנדלוס טקסים לזכר ההרוגים ב"מישור הקדושים" ("בלאט אל-שוהדה"), זאת לעומת קרב טור שנחשב בעיניהם לקרב שולי[1].

הקרב עצר את התקדמות המוסלמים מערבה בשנים שלאחר מכן. המוסלמים רצו להימנע מקרב סדור נוסף, אך ביקשו לשמר את כיבושיהם עד לאותה נקודה וביצעו פשיטות מזרחה וצפונה, עד העיר אוטן שנכבשה בסתיו של שנת 725. אודו דוכס אקיטן, שהפך לגיבור הנוצרים בעקבות הניצחון ואף קיבל מתנות מאת האפיפיור, הבין שיריבו העיקרי אינם המוסלמים אלא הפרנקים בראשות קרל מרטל, לו היו שאיפות לכבוש את הדוכסות. כתוצאה מכך, החל אודו במשא ומתן עם מושל מחוז קטלוניה, עות'מן אבן נאיסה, וכרת עמו הסכם שלום ב-730 בהשיאו לו את ביתו. בתגובה לברית זו פלשו הפרנקים פעמיים לאקיטן ב-731, כבשו ערים ולקחו שלל רב. כאשר מרד אבן נאיסה במושל אל-אנדלוס והוצא להורג, איבד אודו את בן בריתו ונוצח על ידי עבדול רחמן אל-ע'פיקי בקרב נהר הגארון ב-732[3]. אודו פנה שוב לעזרתו של קרל מרטל שהשיב שהברית שכרת אודו עם המוסלמים היא בגידה בנצרות, וישועתו תגיע רק אם ייכנע ויקבל את שלטונו של קרל. אודו נכנע ואקיטן הפכה לחלק מהאימפריה הפרנקית[1].

לקרל הייתה כעת הזדמנות להכות בצבא המוסלמי, אשר סבל מאבידות בקרב נהר הגארון ונחלש, ובקרב טור הובס אל-ע'פיקי ונהרג. הקרב הקטן יחסית שנערך בין טור לפואטייה נופח ברשומות אותה תקופה, וקרל מרטל התפרסם כמגינה של אירופה מפני התפשטות האסלאם[1].

על אף ניצחון הפרנקים בטור, נמשך שלטון המוסלמים בנרבון ובסביבותיה במשך 27 שנים נוספות. בריתות שכרתו המוסלמים עם התושבים הוויזיגותים המקומיים הדפו את ניסיונות הפרנקים לכבוש את האזור ורק ב-759 נכבשה נרבון על ידי בנו של קרל, פפין הגוץ[1].

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר היסטוריונים סבורים כי הקרב בטולוז עצר את הכיבוש המוסלמי של אירופה אף יותר מהקרב הידוע שנערך מאוחר יותר בטור (10 באוקטובר 732 בין טור לפואטייה) אך יש בכך בעייתיות: גם אם היו מצליחים בכיבוש טולוז, עדיין היה על המוסלמים להביס את הפרנקים כדי לבסס את שלטונם על האזור. על אף זאת, מסכימים ההיסטוריונים כי הניצחון הנוצרי נתן לקרל מרטל פרק זמן של 11 שנים לבסס את שלטונו ולארגן טוב יותר את כוחותיו.

היסטוריונים אחרים סבורים כי התקפת המוסלמים בטור הייתה רק פשיטה, בדומה לזו שכבשה את אוטן ב-725, או למטרת חיסול נקודתית של איום צפוני על גבולה של אל-אנדלוס ולא ניסיון כיבוש רציני. באופן אירוני, בעוד שאודו ופעולותיו נשכחו, הוכתר קרל מרטל כ"מושיעה של אירופה" על ידי מלומדים וסופרים מערביים רבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Meadows, Ian. "The Arabs in Occitania". March/April 1993 print edition of Saudi Aramco World
  2. ^ Heath, Ian. Armies of the Dark Ages. Lulu.com, 2015. ISBN 1326233327. עמוד 102
  3. ^ Santosuosso, Antonio. Barbarians, Marauders, And Infidels: The Ways Of Medieval Warfare. Basic Books, 2004. ISBN 0813391539. עמודים 125-126