קרב טנרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב טנרו
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
GuadTenaruSandbar.jpg
גופות החיילים היפנים שתקפו את קווי הנחתים האמריקנים בשפך נהר אילו, בבוקר ה-21 באוגוסט 1942.
תאריך התחלה: 21 באוגוסט 1942
מקום: גוודלקנל, איי שלמה
9°25′20″S 160°04′00″E / 9.422168°S 160.066803°E / -9.422168; 160.066803 קואורדינטות: 9°25′20″S 160°04′00″E / 9.422168°S 160.066803°E / -9.422168; 160.066803 
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
בריטניהבריטניה  בריטניה

מפקדים

הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפניהארוקיצ'י היאקוטאקה
הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפניקיונאו איצ'יקי

חיל הנחתים האמריקניחיל הנחתים האמריקניאלכסנדר ונדגריפט
חיל הנחתים האמריקניחיל הנחתים האמריקניקליפטון קייטס

כוחות

916 חיילים[1]

3,000 נחתים[3]

אבידות

777 הרוגים,
15 שבויים[2]

34 הרוגים,
75 פצועים[2]

קרב טנרואנגלית: Battle of the Tenaru, נקרא גם קרב נהר אילו וקרב נחל אליגטור) היה קרב בין הצבא היפני הקיסרי וכוחות בעלות הברית שהתרחש ב-21 באוגוסט 1942 באי גוודלקנל, והיה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. קרב זה היה הראשון בסדרת מתקפות יפניות כנגד האמריקנים במהלך קרב גוודלקנל.

רגימנט "איצ'יקי", בפיקודו של קולונל קיונאו איצ'יקי, נשלח לגוודלקנל בתגובה לנחיתות בעלות הברית, ומטרתו הייתה כיבוש מחדש של שדה התעופה, אשר נכבש על ידי הנחתים האמריקנים בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט ב-7 באוגוסט 1942, והדיפת בעלות הברית מהאי. במהלך הקרב הדפו הנחתים, אשר הקימו קו הגנה סביב שדה הנדרסון, מתקפה של "האלמנט הראשון" של רגימנט איצ'יקי.

מספר הנחתים ששהו בגוודלקנל באותה עת היה כ-11,000, אולם היפנים המעיטו במספרם וביכולת הלחימה שלהם, וביצעו מתקפת לילה חזיתית לאורך קו החזית בנחל אליגטור, מזרחית לשדה התעופה. ההתקפה נהדפה תוך שהיפנים סופגים אבידות רבות, ועם שחר ערכו הנחתים התקפת-נגד כנגד הכוחות היפנים הנותרים. רק 128 מתוך 917 חיילי האלמנט הראשון של רגימנט איצ'יקי שרדו את הקרב.

הקרב היה אחד משלוש התקפות קרקעיות גדולות שערכו היפנים בקרב גוודלקנל. אחרי קרב טנרו התחוור לפיקוד העליון היפני שהיקף כוחות בעלות הברית באי גדול בהרבה משציפו, ובהתאם לכך החלו לשלוח אליו כוחות נוספים במטרה לכבוש את שדה הנדרסון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. במהלך אותו היום תקפו מטוסי קרב ומפציצים יפניים מרבאול את כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, ובמהלך הלילה תקף כוח סיירות יפניות, בפיקודו של תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, את אוניות בעלות הברית שסיירו באזור. כוחו של מיקווה טיבע סיירת אוסטרלית אחת ושלוש סיירות אמריקניות, והסב נזק לשתי משחתות נוספות, מבלי לאבד אף אוניה, במה שנודע כקרב האי סאבו. בשל חששו מהתקפות יפניות נוספות, הסיג אדמירל ריצ'מונד טרנר, מפקד צי הנחיתה, את ציו ממימי גוודלקנל בצהרי ה-9 באוגוסט, מבלי שאוניות התובלה הספיקו לפרוק את כל האספקה והאנשים שעליהן.

קולונל קיונאו איצ'יקי, מפקד רגימנט הרגלים ה-28

עם עזיבת הצי, החלו 11,000 הנחתים בגוודלקנל לעסוק בסיום בניית שדה התעופה ובהקמת קו הגנה מסביב למתחם שנקרא לונגה, שכלל בתוכו את שדה התעופה. בתוך ארבעה ימים הספיקו הנחתים לסיים את שדה התעופה, ושינו את שמו לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי. בנוסף, הם העבירו את כל הציוד והאספקה מחופי הנחיתה, וכן אספקה יפנית שמצאו בסביבה, וחילקו אותם בין מצבורים שונים ברחבי מתחם לונגה. עם זאת, מצב האספקה היה ירוד והספיק לשישה שבועות בלבד, ולפיכך הורה ונדגריפט על הקצבת שתי ארוחות בלבד ליום.[4]

כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה: את חטיבת הרגלים ה-35, בפיקודו של מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י, שחנתה בפלאו, את רגימנט הרגלים הרביעי, שחנה בפיליפינים, ואת רגימנט הרגלים ה-28, בפיקודו של קולונל קיונאו איצ'יקי, שהיה בדרכו מיפן לגואם. יחידות אלה החלו עושות דרכן לגוודלקנל, והרגימנט של איצ'יקי הגיע ראשון.

סיור אווירי יפני מעל גוודלקנל ב-12 באוגוסט חשף את העובדה שהצי של טרנר עזב את אזור גוודלקנל, אך מכיוון שהטייס היפני לא הבחין בחיילים רבים על החוף הניח שגם חיילי בעלות הברית נסוגו. היאקוטאקה הורה להנחית במהירות בגוודלקנל יחידה בת 900 חיילים מרגימנט איצ'יקי, שמטרתה הייתה לתקוף במהירות את קווי האמריקנים ואת שדה התעופה. שאר הרגימנט עתיד היה להצטרף ליחידה זו כשבוע לאחר מכן. לאיצ'יקי נמסר שמספר חיילי בעלות הברית באי אינו ידוע, אך ההערכה הייתה שמדובר בכ-2,000 בלבד.[5]

בשעה 23:00 ב-18 באוגוסט החלו 916 חיילי האלמנט הראשון של רגימנט איצ'יקי לרדת מהמשחתות שנשאו אותם לחוף בטאיבו, נקודה הנמצאת 32 ק"מ מזרחית ללונגה. מכיוון שרצה לנצל את אלמנט ההפתעה, החל מיד איצ'יקי לצעוד לכיוון לונגה עם 800 מאנשיו, ולבסוף עצר במרחק 14 קילומטרים מלונגה. בעת נחיתת הכוחות היפנים, דיווחו עמדות שונות לאורך החוף בלונגה שהם שומעים גלי חוף המעידים שספינות מהירות חולפות בסמוך לחוף, אולם לא התקבל כל דיווח מאומת על הימצאות ספינות יפניות באזור.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיקוד הנחתים בגוודלקנל החלו להיאסף דיווחים ממקורות שונים אודות אוניות יפניות באזור ועל תנועת כוחות יפנים באי. לפיכך בבוקר ה-19 באוגוסט יצא סיור שמנה 60 נחתים אמריקנים וארבעה מדריכים מקומיים לכיוון מזרח כדי לאתר את הכוח היפני.

באותה עת שלח איצ'יקי יחידה בת 38 חיילים לכיוון קווי הנחתים על מנת לאסוף מודיעין וכדי להקים מוצב תקשורת קדמי. בסביבות השעה 13:00, בסמוך לכפר קולי, נפל הסיור היפני למארב שטמנו לו הנחתים האמריקנים, ו-32 חיילים יפנים וחמישה נחתים אמריקנים נהרגו בחילופי האש, שנמשכו כמעט שעה. השורדים היפנים הצליחו להמלט חזרה לטאיבו ודיווחו לאיצ'יקי על שהתרחש. איצ'יקי שלח מיד צוות מיוחד לאתר המארב כדי לקבור את הגופות, והתקדם עם שאר הכוח שלו לכיוון מתחם לונגה.[6][7]

בחיפוש שערכו הנחתים על גופות החיילים היפנים הם מצאו מסמכים המעידים על נוכחות יחידה צבאית משמעותית בגוודלקנל. מלבד ציוד שדה המשמש יחידות מסדר גודל זה, נמצאו מפות המפרטות בדיוק רב את מערך ההגנה של האמריקנים סביב שדה התעופה, צילומי אוויר של בסיס הנחתים באי, ומברק המודיע על הגעת האלמנט הראשון לאי. אולם לא נמצאו נתונים לגבי גודלו של הכוח היפני או לגבי תוכנית המתקפה שלו.[8]

ונדגריפט צפה שההתקפה היפנית תבוא מכיוון מזרח, ופרס את נחתיו לאורך הגבול המזרחי של מתחם לונגה. למעשה, היה זה נהר אילו, או כפי שכינו אותו הנחתים – נחל אליגטור – שהיווה את גבולו המזרחי של המתחם, ולא נהר טנרו, השוכן מספר קילומטרים מזרחית לנחל אליגטור, כפי שטעו הנחתים לחשוב. נחל אליגטור, שהיה שפך נהר אילו, לא היה נחל אלא לגונה שהופרדה מהאוקיינוס על ידי שרטון ברוחב 7–15 מטרים ובאורך 30 מטרים, והייתה מתמלאת בזמן הגאות.[9]

ב-20 באוגוסט פרס קולונל קליפטון קייטס, מפקד רגימנט הנחתים הראשון, את שני גדודיו לאורך הגדה המערבית של נחל אליגטור. כדי להגן על השרטון, הציב קייטס מאה נחתים ושני תותחים נגד טנקים 37 מ"מ חמושים בקלעי קופסה בסמוך לו. הארטילריה, שכללה תותחי 75 מ"מ ו-105 מ"מ טיווחה את הגדה המזרחית של הנחל מבעוד מועד, והנחתים עסקו בחפירת שוחות, פריסת שקי חול וחוטי תיל.

ההתקפה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב

מעט לאחר חצות, ה-21 באוגוסט הגיע הסיור הקדמי של האלמנט הראשון של איצ'יקי לגדה המזרחית של האילו, והופתעו מנוכחות הנחתים מרחק רב כל כך משדה התעופה. יחידות האזנה של חיל הנחתים החלו לשמוע קולות אנושיים בוקעים מהג'ונגל, ונסוגו חזרה אל הקווים. בשעה 02:40 החלה המתקפה היפנית בירי ארטילרי ואש מרגמות ומקלעים. בשעה 03:10 חצה טור של כ-200 חיילים יפנים את השרטון בריצה לעבר קווי הנחתים.

ירי מקלעים ותותחי ה-37 מ"מ חיסלו כמעט את כל התוקפים בעוד רצים על השרטון. מספר חיילים יפנים הצליחו לחצות אותו ולהגיע לקווים, שהם נלחמו קרבות פנים אל פנים מול הנחתים, ואף הצליחו לתפוס מספר שוחות. הנחתים עקרו את היפנים מעמדותיהם בהתקפת-נגד מוצלחת, וישרו את קו ההגנה תוך שהם מחסלים כמעט את כל התוקפים. עם הזריחה, בשעה 04:45, נסוגו שאריות האלמנט הראשון כדי להתארגן מחדש, ורבע שעה לאחר מכן תקפו פעם נוספת את הקווים האמריקנים, בחיפוי אש מרגמות ומקלעים. החיילים היפנים נמנעו מחציית השרטון, ותחת זו חצו את שפך נחל אליגטור בתוך האוקיינוס, מתוך כוונה לתקוף את הגדה המערבית מכיוון הים. הנחתים פתחו באש תותחי 37 מ"מ, מרגמות, רימונים ומקלעים, ובסיוע ארטילרי מדויק הדפו את ההתקפה, תוך שהם מחסלים את החיילים היפנים כמעט עד האחרון שבהם.

עד שעות הבוקר נסוגו כל השורדים היפנים לגדה המזרחית של נהר אילו, ופיקוד הנחתים החליט לצאת למתקפת-נגד. הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים הראשון, תחת פיקודו של לוטננט קולונל לנארד קרסוול, חצה את נהר אילו בנקודה דרומית לזירת הקרב, איגף את שרידי האלמנט הראשון מכיוון מזרח ודרום, והחל לדחוק את השורדים לחורשת עצי קוקוס הסמוכה לגדה המזרחית של האילו. מטוסים משדה הנדרסון, שנחתו באי ביום האתמול, טסו לאורך החוף וחיסלו חיילים יפנים שניסו להימלט מהחורשה, ובשעה 15:00 נכנסו אליה ארבעה טנקים קלים וטיהרו אותה.

בשעה 17:00 תמה ההתנגדות היפנית והקרב נגמר. איצ'יקי נהרג בקרב, 15 חיילים יפנים נפלו בשבי, ו-30 חיילים אחרים הצליחו לשוב לטאיבו.[10]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופות חיילים יפנים בשפך נהר אילו

עבור בעלות הברית הייתה לניצחון בקרב טנרו משמעות פסיכולוגית רבה, שכן היה זה קרב הקרקע הראשון בו הצליחו להדוף מתקפה של הצבא היפני הקיסרי באוקיינוס השקט ובאסיה. בקרב זה התגלתה לבעלות הברית תופעה נוספת, שאפיינה את המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט כולה – סירובם של החיילים היפנים להיכנע, ומאמציהם להרוג את חיילי בעלות הברית אפילו כששכבו פצועים קשה וגוססים בשדה הקרב.

לקרב הייתה גם השפעה פסיכולוגית על הצבא היפני הקיסרי, שכן היה זה הקרב הראשון בו התערערה אמונתם בעליונותם הפיזית והרוחנית על פני אויביהם. ב-22 באוגוסט דיווחו השורדים מהאלמנט הראשון למפקדה ברבאול שכוחו של איצ'יקי חוסל, ולפיכך החליט הפיקוד להטיל אל הקרב יותר יחידות משתכנן.[11] ואכן, בקרב רכס אדסון, שנערך שלושה שבועות לאחר מכן, תקפו היפנים בכוחות גדולים בהרבה מאשר בקרב טנרו.

תיאור הקרב בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 יצא הסרט "גאוות הנחתים" (Pride of the Marines), שהיה סרט ביוגרפי אודות חייו של טוראי אלברט שמיד. במהלך קרב טנרו איישו שמיד, טוראי מדרגה ראשונה ג'ון ריברס וקורפורל לי דיימונד עמדת מקלע שחיסלה 200 חיילים יפנים. ריברס נהרג במהלך הקרב, שמיד נפצע קשה מרימון יד וכמעט התעוור, ודיימונד כמעט איבד את ידו. לכל השלושה הוענק עיטור צלב הצי.

קרב טנרו היה נושאו של הפרק הראשון בסדרה הפסיפיק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
  • Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
  • Leckie, Robert. Helmet for my Pillow. Ebury Press, 2011. ISBN 9780091937546.
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. ISBN 9780674006805.
  • Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב טנרו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jersey, עמ' 204.
  2. ^ 2.0 2.1 Jersey, עמ' 213.
  3. ^ Jersey, עמ' 209. בכל אחד מהגדודים היו כ-900 נחתים, בתוספת יחידות מסייעות
  4. ^ Shaw, עמ' 13.
  5. ^ Griffith, עמ' 99-98.
  6. ^ אחד מהשורדים היפנים נפטר זמן קצר לאחר הגיעו לטאיבו.
  7. ^ Jersey, עמ' 206-205.
  8. ^ Griffith, עמ' 101-100.
  9. ^ Jersey, עמ' 208.
  10. ^ Jersey, עמ' 213.
  11. ^ Jersey, עמ' 214.