קרב כיוס (201 לפנה"ס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב כיוס (קרב ימי)
מלחמה: המלחמות המקדוניות
Trireme.jpg
תאריך: 201 לפנה"ס
קרב אחרי: קרב לאדה (201 לפנה"ס)
מקום: מצר כיוס, בחוף אסיה הקטנה
תוצאה: ניצחון צי הברית של פרגמון ורודוס
הצדדים הלוחמים

פיליפוס החמישי מלך מוקדון

אטאלוס מלך פרגמון ורודוס ובעלות בריתה

מפקדים

דמוקראטס, הנאוארכוס של פיליפוס

דיוניסודורוס ודאינוקראטס, הנאוארכוי של אטאלוס;

תאופיליסקוס, הנאוארכוס הרודי.

כוחות

53 רב-חתריות, מספר לא ידוע של המיוליות וטריימיוליות ו-150 למבוי ופריסטיס

65 רב-חתריות, 9 טריימיוליות ו-3 תלת-טוריות

אבידות

102 כלי שיט, כ-3000 חיילי-צי וכ-6000 חותרים ומלחים נהרגו וכ-2000 נפלו בשבי.

מצי אטאלוס הוטבעו 3 כלי שיט, 3 נפלו לידי האויב וכ-70 אנשים נהרגו.

מהצי הרודי הוטבעו 3 כלי שיט, אך אף אחד לא נפל בשבי; כ-60 איש נהרגו.

Chios201.jpg

קרב כיוסיוונית: Ναυμαχία της Χίου) הוא קרב ימי שנערך בשנת 201 לפנה"ס בין אוניותיו של פיליפוס החמישי מלך מוקדון לבין צי הברית של פרגמון, רודוס וביזנטיון. כִיוֹס הוא אי בחוף איוניה (מערב אסיה הקטנה), והקרב התחולל במצר המפריד בינו ליבשת.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של תלמי הרביעי מלך מצרים (204 לפנה"ס) ובעוד רומא עסוקה במלחמתה נגד חניבעל, החל פיליפוס בהגשמת תוכניות השתלטותו על הים האגאי ועל נחלות מצרים באסיה הקטנה. הוא בנה צי מלחמתי גדול, פשט על הערים היווניות לאורך הנתיב לים השחור, ואף נפל עליו החשד כי הוא האחראי לניסיון להעלות באש את הצי הרודי. במעשיו עורר עליו אויבים רבים מקרב היוונים, ובמיוחד את רודוס, שסחרה נפגע מפעולותיו וחששה כי גם גורלה לא יאחר לבוא. היא הכריזה עליו מלחמה בסוף שנת 202 לפנה"ס וכרתה ברית נגדו עם אטאלוס מלך פרגמון. ב-201 לפנה"ס סיפח פיליפוס את האיים הקיקלאדיים, העביר את צבאו אל אסיה הקטנה והחל במסע כיבושים באיוניה. לאחר שכבש את האי סאמוס וצירף לציו את אוניות תלמי שעגנו במקום, המשיך אל כיוס והטיל עליה מצור מן היבשה. צי הברית של פרגמון, רודוס וביזנטיון נזעק לסלק את הפולש, והטיל הסגר ימי על אוניות המקדונים העוגנות בנמל כיוס ובמבואותיו.

כשנוכח פיליפוס כי המצור על כיוס אינו יעיל ואויביו מטילים הסגר על הנמל, החליט לצאת את המקום במפתיע ולשוב אל בסיסו שבסאמוס. הוא סבר כי הם לא מצפים לצעד מעין זה ועל כן אינם ערוכים למלחמת ים, אלא ששיקוליו הוכחו כמוטעים.

מניין הכוחות והרכבם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי של פיליפוס מנה 53 אוניות ספונות, מספר לא ידוע של אוניות בלתי-ספונות (המיוליות וטריאמיוליות), ו-150 למבוי ופריסטיס. החלק האחר של ציו, אותן אוניות שלא הספיק להכשירן ללחימה, נותר בנמל סאמוס. צי הברית מנה 65 אוניות ספונות, תשע טריאמיוליות ושלוש תלת-חתריות.[1]

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטאלוס והרודים, שעמדו על המשמר זה מדרום ואלה מצפון לנמל כיוס, הבחינו בפיליפוס היוצא בראש טור אוניותיו אל עבר הים הפתוח, ומיד עלו לאוניות והסתערו לעברו.

אוניות השייטת של אטאלוס חתרו במלוא כוחן לעבר האגף הימני (המוביל) המקדוני, שהספיק בינתיים להתקרב אל פתח המצר. פיליפוס, שראה את צי האויב שועט לעברו, אותת לאוניותיו לפנות ולעבור מטור עורפי לשורה חזיתית, והוא עצמו ירד מאוניית הדגל ופרש בלווית כמה ספינות קלות אל האיים במרכז המצר, ממתין לתוצאות הקרב.

אותה שעה נמצאו עדיין הרודים מרחק רב מהצי של פיליפוס, אך בחתירה מהירה הצליחו להשיג את זנב הטור המקדוני. תֶאופִילִיסְקוֹס, הנָאוּאַרְכוֹס הרודי, והאוניות הרודיות הקדומניות תקפו תחילה את ספינות האויב בירכתיהן ושברו את משוטיהן האחוריים. שאר האוניות המקדוניות באגף השמאלי (האחורי) חגו לאחור ונחלצו לעזרת אחיותיהן הנתונות במצוקה. כשהגיעו למקום יתר אוניות הרודים, נערכו שני הצדדים חרטום-אל-חרטום ונלחמו אלה באלה.

מכאן ואילך נחלקה המערכה לשני קרבות נפרדים ומרוחקים זה מזה: אגף ימין (הקדמי) של פיליפוס, בפיקוד הנאוארכוס דֶמוֹקרָאטֵס, נלחם בשייטת של אטאלוס, בעוד אגף שמאל (האחורי, שנחלץ לעזרת האוניות המאספות) נלחם בשייטת הרודית.

הלחימה באגף הימני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן פיליפוס החמישי מלך מוקדון על מטבע
פרוטומה של אטאלוס הראשון מלך פרגאמון, 200 לפנה"ס לערך. מוזיאון פרגאמון, ברלין.
תצלום לוויין של האי כיוס. זירת הקרב הייתה בינו לבין היבשת (מימין).

פוליביוס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-2 לפנה"ס, שהוא המקור העיקרי לידיעותינו על הקרב, אינו מתאר בפרטים את הלחימה באגף הימני, אלא מונה ארבעה מקרים הראויים לציון מיוחד בשל נדירותם. מקורותיו היו רודיים, ועל כן נעדר יחס הולם בין דבריו המפורטים על לחימת הרודים לבין תיאורו הכללי את לחימת אוניות אטאלוס ופיליפוס.

  • אטאלוס תקף ראשון, וכל האוניות ששטו סמוך לו החרו אחריו. אונייתו, שגודלה אינו מוזכר אך נקראת "מלכותית", תקפה שמונה-חתרית מקדונית, ניגחה אותה בכוח רב מתחת למים והצליחה להטביעה חרף הלחימה העזה של חיילי-הצי שעל סיפונה.[2]
  • אוניית הדגל של פיליפוס, עשר-חתרית בפיקודו של הנאוארכוס דמוקראטס, נפלה לידי האויב באופן חריג ומפתיע. היא ניגחה המיוליה שחצתה את דרכה, אך עוצמת המהלומה הייתה כה רבה, שאיל הניגוח נתקע בה מבלי יכולת להיחלץ. אוניית הדגל, שההמיוליה תלויה על איל הניגוח שלה, נותרה משותקת תנועה וחסרת-אונים. שתי חמש-חתריות מציו של אטאלוס ניצלו את שעת הכושר, ניגחו בה משני צדדיה והטביעו אותה. בין הנספים היה גם דמוקראטס עצמו.
  • דֶאִינוֹקרָאטֵס, הנאוארכוס של אטאלוס, תקף שמונה-חתרית מציו של פיליפוס. הוא ניגח את האונייה המקדונית מתחת למים, אך תוך כדי כך נוגחה אונייתו מעל קו המים, משום שאיל הניגוח של השמונה-חתרית היה גבוה יותר. שתי האוניות נאחזו האחת ביריבתה, ובתחילה לא הועילו הניסיונות להיפרד על ידי חתירה לאחור. רק לאחר שאטאלוס נחלץ לעזרתו, ועל ידי מהלומות ניגוח חוזרות ונשנות שחרר את האוניות האחוזות זו בזו, ניצלה אוניית דאינוקראטס, ואילו השמונה-חתרית הוכרעה בלוחמת סיפונים ונלכדה.
  • דיוֹניסוֹדוֹרוֹס, אחיו של דאינוקראטס, שהיה גם הוא נאוארכוס בציו של אטאלוס, תקף בארבע-חתרית אוניית אויב שגודלה לא מוזכר; הוא החטיא את מהלומת הניגוח, חלף קרוב מדי לדופן האויב, איבד את משוטיו הימניים ומגדלי הלחימה שעל סיפון אונייתו נפלו המיימה. אונייתו הוקפה על ידי ספינות האויב והושמדה על צוותה, אולם הוא עצמו ושניים נוספים הצליחו להינצל בשחייה אל טריאמיוליה שנפנתה להושיט להם עזרה.

פוליביוס מספר, כי המאבק בין הצדדים היה בתחילה שקול, משום שיתרון פיליפוס במספר הלמבוי שלו היווה משקל נגד לעדיפות אטאלוס באוניות ספונות. השימוש בספינות קלות בקרב ימי, אותו הנהיג פיליפוס, היה בגדר חידוש בלוחמה הימית של אותה תקופה. אוניות המלחמה הסטנדרטיות באותה עת היו ארבע וחמש-חתריות, ספינות מלחמה כבדות ומגושמות-תנועה, שעיקר כוחן בלוחמת סיפונים. האוניות היו חמושות באיל ניגוח, אך מטרת ההתנגחות הייתה להיאחז באוניית היריב ולהעביר את ההכרעה לחיילים הרבים שעל הסיפונים, אשר נלחמו בקרב פנים-אל-פנים כביבשה. התפקיד שהועיד פיליפוס למאה וחמישים הלמבוי והפריסטיס שלו, היה לסכל את פעולתן של אוניות האויב. הספינות קלות התמרון והתנועה נעו בזריזות הנה והנה, פירקו את מערך האויב, חיבלו במשוטי אוניותיו כדי לשתק את תנועתן, או הפריעו להן לתמרן כדי לתקוף.

אוניותיו של פיליפוס באגף הימני הוסיפו להתקדם תוך כדי לחימה לעבר פתח המצר, בהתאם לתוכניתו המקורית, אך לאחר זמן-מה גברה ידו של אטאלוס.

הלחימה באגף השמאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאורו של פוליביוס את הלחימה באגף השמאלי מזמן לנו תיאור מפורט ויחיד במינו של תמרון הדייקפלוס. תנועת תקיפה זו נחשבה ליעילה ביותר בלוחמה הימית באותה תקופה, ובוצעה על ידי אוניות מהירות תנועה ותמרון, הערוכות בשורה חזיתית. מטרת האוניות התוקפות הייתה לפרוץ (diekplein) בעד שורת אוניות האויב, לשבור את משוטיהן תוך כדי ההבקעה ועל ידי כך לשתק את תנועתן. לאחר מכן לחוג לאחור, ולהנחית מהלומות ניגוח קטלניות על האוניות הפגועות וחסרות היכולת לנוע. הצי הרודי, שנמנה עם הטובים שבציי המלחמה בעת העתיקה, הצטיין בתמרוני ניגוח ולא בלוחמת סיפונים, ובקרב אל מול השייטת המקדונית השתמש כדרכו בטקטיקת הדייקפלוס. וכך מספר פוליביוס:

"אלמלא פיזרו המקדונים את הלמבוי שלהם בין האוניות הספונות, היה הקרב מוכרע על נקלה ותוך זמן קצר. אך אשר קרה, אותן ספינות סיכלו את פעולת הרודים בדרכים שונות. כשהתפרק מערך הקרב לאחר ההתנגחות הראשונה, התערבבו הכול זה בזה, ולכן לא יכלו (הרודים) לבצע דייקפלוס ואף לא לסובב את אוניותיהם (לאחור), למעשה נבצר מהם לחלוטין להשתמש בטקטיקות בהן הצטיינו, משום שהלמבוי תקפו פעם את המשוטים - כדי להפריע לחותרים - פעם, כשחגו לאחור, את החרטום, ופעם את הירכתיים, כדי להפריע לקברניטים ולמשוטי (ההגה) שלהם. אולם בהתקפות חרטום-אל-חרטום השתמשו הרודים בתחבולה: הם השקיעו את חרטומי אוניותיהם, וכך ספגו את מהלומות הניגוח מעל המים, בעוד מהלומותיהם שלהם הונחתו מתחת המים והסבו נזק חסר תקנה. אך הם השתמשו בצורת התקפה זו לעיתים רחוקות בלבד, משום שנמנעו על פי רוב ממלחמת מגע (בין אונייה לאונייה) שקשה להשתחרר ממנה, כי המקדונים שעל הסיפונים נלחמו בעוז בקרבות מגע אלה. על פי רוב ביצעו דייקפלוס, שברו את משוטים אוניות האויב והוציאו אותן מכלל שימוש, אחר כך חגו לאחור וניגחו פעם את ירכתיהן של אלה ופעם את דופנן של אחרות; ובעוד אוניות האויב סבות, תקפו והטביעו חלק מהן והסבו נזק לאחרות. ואומנם, על ידי אופן לחימה זה פגעו במספר רב של אוניות אויב."[3]

פוליביוס מוסיף ומספר, כי את החלק המזהיר ביותר בקרב עם האגף השמאלי נטלו שלוש חמש-חתריות רודיות. אחת מהן ניגחה אוניית אויב, אלא שמעוצמת הניגוח או שמא כתוצאה מתמרון לקוי נעקר איל הניגוח ונשאר תקוע באונייה המקדונית. האונייה שנוגחה טבעה מיד על אנשיה. מים החלו להציף את האונייה התוקפת דרך הפרצה הפעורה בחרטומה והיא כותרה על ידי אוניות האויב. תאופיליסקוס, הנאוארכוס הרודי, חש לעזרתה עם שלוש חמש-חתריות, אך לא יכול היה להציל את האונייה, כי התמלאה מים. הוא ניגח שתיים מאוניות האויב וגבר על החיילים שעל סיפוניהן, אך הוקף גם הוא על ידי למבוי ואוניות נוספות. תאופיליסקוס נלחם בגבורה, נפצע שלוש פעמים, ולמרות שאיבד את מרבית אנשיו הצליח להציל את האונייה.

אחרית הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות אטאלוס גברו על האגף הימני המקדוני, והוא עצמו הגיע אל האיים שלידם עמדה אוניית פיליפוס. כשראה כי אחת מהחמש-חתריות שלו נוגחה על ידי אוניית אויב מחוץ לזירת הקרב והיא עומדת להתמלא מים, נחלץ לעזרתה עם שתי ארבע-חתריות נוספות. אוניית האויב נמלטה אל עבר החוף, ואטאלוס שט בעקבותיה במלוא המרץ כדי ללכוד אותה. פיליפוס, שהבחין כי מלך פרגמון מופרד מרחק רב מציו, מיהר לחסום את דרכו חזרה עם ארבע חמש-חתריות, שלוש טריאמיוליות והלמבוי ששטו עמו. אטאלוס נטש את אונייתו ומילט את נפשו לחוף. אך כדי לעכב בעד רודפיו, חיבל תחבולה מחוכמת: הוא פקד על אנשיו להציג לעין כל על סיפון אונייתו את חפצי המלכות שהיו עמו - גביעים, גלימות ארגמן וכלים אחרים. רודפיו, שלא עמדו בפיתוי, הניחו לו והוא הצליח לברוח עם אנשיו אל אריתראי.

פיליפוס, שידו בקרב באגף הימני הייתה על התחתונה, גרר את האונייה המלכותית אל זירת הלחימה כדי לעודד את אנשיו. כשראה דיוניסודורוס, הנאוארכוס של אטאלוס, את האונייה המלכותית נגררת על ידי האויבים, לא היה ספק בלבו כי אטאלוס נהרג. הוא אותת לספינותיו לנתק מגע ושט אל הנמל שביבשת.

תוך כדי כך הובסו המקדונים גם באגף השמאלי. הם נטשו את זירת המערכה, בהעמידם פנים כאילו הם חשים לעזרת אוניותיהם שלהם. לפני שעזבו השמידו הרודים במהלומות ניגוח כמה מאוניות האויב ואת האחרות גררו כמלקוח שלל ושבו אל כיוס.

מניין האבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאוניות האגף הימני של פיליפוס, שנלחם נגד אטאלוס, הוצאו מכלל שימוש עשר-חתרית אחת, תשע-חתרית אחת, שבע-חתרית אחת ושש-חתרית אחת, ומשאר האוניות עשר ספונות, שלוש טריאמיוליות וכן עשרים וחמש למבוי על צוותן. חסרה ברשימת האבידות של פוליביוס אותה שמונה-חתרית, שהוטבעה על ידי דאינוקראטס.
אבידות פיליפוס באגף השמאלי, שנלחם נגד הרודים, הסתכמו בעשר אוניות ספונות וכארבעים למבוי, וכן שתי ארבע-חתריות ושבע למבוי על צוותן.
סך האבידות בנפש היה כשלושת-אלפים חיילי-צי וכששת-אלפים חותרים ומלחים; כאלפיים מקדונים ובעלי בריתם נפלו בשבי.
  • אטאלוס איבד טריאמיוליה אחת ושתי חמש-חתריות; שתי ארבע-חתריות ואונייתו המלכותית נפלו לידי האויב.
אבידותיו בנפש הסתכמו בכשבעים איש.
  • הרודים איבדו שתי חמש-חתריות ותלת-טורית אחת, אך אף לא אחת מאוניותיהם נפלה שלל לידי האויבים.
כשישים רודים נהרגו בקרב.

אין להוציא מכלל חשבון, כי מיעוט האבידות היחסי בציי אטאלוס והרודים - כפי שמוסר אותן פוליביוס - הוא תוצאה של הסתמכותו על מקורות רודיים.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבידותיו של פיליפוס היו עצומות, באוניות ובאנשים כאחד, אך הוא טען לניצחון משני טעמים: ראשית כי הבריח את אטאלוס לחוף ולכד את אונייתו, ושנית כי עגן לכאורה לאחר הקרב בין שברי האוניות, ליד כף אָרגֶנוֹן. כדי לתת תוקף מחודש לטענתו לניצחון, שב פיליפוס למחרת היום ואסף את שברי האוניות ואת גופות המתים שניתן היה לזהותם. מעניין, כי גם הרודים ודיוניסודורוס לא היו בטוחים בניצחונם, או שמא ביקשו להוכיח לפיליפוס ידו של מי הייתה על העליונה בקרב, שכן לאחר שחלף עוד יום התייצבו מחדש נגד שרידי ציו. אלא שפיליפוס לא נענה לאתגר, והם שבו לכיוס.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann. Vol. V - 1926, reprinted 1978. Digitized copy in: LacusCurtius.
  • Walbank, F.W., A Historical Commentary on Polybius. Oxford, Clarendon Press, 1957-79. Vol 2: Commentary on books vii-xviii.
  • Morrison, J.S., Greek and Roman Oared Warships. Oxford, Oxbow Books, 1996.
  • Casson, L. and J.R. Steffy, The Athlit Ram. College Station, Texas A&M University Press, 1991.
  • Casson, L., Ships and Seamanship in the Ancient World. Princeton, Princeton University Press, 1971.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אונייה ספונה (kataphraktos) היה בתקופה הנדונה כינוייה של אונייה רב-חתרית הגדולה מתלת-חתרית, בעלת סיפון רצוף מעל ראשי החותרים וחיפויים צדדיים קבועים להגנתם. הסיפון והחיפויים, שנקרעו בהם פתחי אוורור, גוננו על החותרים מפגיעת קלעים וחצים כשהאוניות הסתערו זו לעבר זו לפני יצירת המגע ביניהן ומפני חיילי האויב כשהאוניות נאחזו האחת ביריבתה והחיילים שעל סיפוניהן נלחמו בקרב פנים-אל-פנים. אונייה בלתי-ספונה (aphraktos) היה הכינוי של תלת-חתריות וספינות מלחמה קטנות ממנה (המיוליות וטריימיוליות), בעלות סיפון רצוף אך עם חיפויים צדדיים ארעיים עשויים עור להגנת החותרים. המיוליה (hemiolia) - דו-טורית קלה ומהירה, אחד וחצי-חתרית. טריאמיוליה (triemiolia) - תלת-טורית מהירה, שניים וחצי-חתרית. למבוס (lembos) - דו-טורית מהירה וזריזה, בעלת 50 חותרים. מוצאה בחופי איליריה, שם שימשה לשוד ימי. פריסטיס (pristis) - ספינת משוטים מלחמתית קלה ומהירה, דומה ללמבוס.
  2. ^ על פי רוב נדרשו מספר מהלומות ניגוח, חוזרות ונשנות, כדי "להטביע" אונייה, ומכאן יובן תפקידם של חיילי הצי. מהלומות הניגוח לא הטביעו את האונייה המותקפת במובן הרגיל של המילה. מאחר שהאוניות היו עשויות עץ ולא נשאו מטען כלשהו, הן התמלאו מים אך הוסיפו לצוף ולא שקעו למצולות. מטרת איל הניגוח לא הייתה לפעור חור בדופן האונייה, אלא לערער את אחיזת לוחות הדופן. המים חדרו פנימה דרך הסדקים שניבעו בין הלוחות. לאחר הקרב היה נהוג לגרור את האוניות "הטבועות", והיכולת לעשות זאת ללא הפרעה הייתה מסימניו של הצד המנצח.
  3. ^ Polybius, 16.4.8-15.