קרב יה דראנג
 | ||||||||||||||||||
| הגדוד ה-1 של רגימנט הפרשים ה-7 מצבא ארצות הברית נוחת בא"נ X-ריי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת וייטנאם | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 14 בנובמבר 1965 – 18 בנובמבר 1965 (5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | עמק יה דראנג דרום וייטנאם | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
13°35′00″N 107°43′00″E / 13.58333333°N 107.71666667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | שני הצדדים טוענים לניצחון. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת וייטנאם רגילה) | ||||||||||||||||||
קרב יה-דראנג (באנגלית: Battle of Ia Drang) התחולל כחלק ממלחמת וייטנאם, במהלך חודש נובמבר 1965 והיה העימות המשמעותי הראשון בין חיילי צבא ארצות הברית לחיילי הצבא העממי של צפון וייטנאם ולוחמים לא-סדירים של הווייטקונג. הקרב, שהיה חלק ממתקפה אמריקאית כוללת, שזכתה לשם "ביונט הכסף", נערך בשני שלבים ובשני מוקדים (אזורי נחיתה) שונים באזור ההררי במרכז דרום וייטנאם הידוע כעמק יה דראנג. והיה העימות החזיתי הראשון בין האמריקאים לצבא הצפון.
את כתר הניצחון על הקרבות העקובים מדם, דורשים שני הצדדים. והנרטיב על אירועי הקרב שונה ומתרחק ככל שעובר הזמן. וייטנאם טוענת לניצחון מאחר שבהתפזר ערפל הקרב יצאו האמריקאים מאזור הקרבות ואפשרו לווייטנאמים לשוב ולשלוט בו, לאחר סיום מלחמת וייטנאם הוצב שלט במקום הקרב המפאר את הניצחון הווייטנאמי. האמריקאים וההיסטוריונים הצבאיים החוקרים את המלחמה מחזיקים בדעה כי העימות ביה-דראנג נסתײם בניצחון טקטי אמריקאי, תוכניות הווייטנאמים סוכלו והמומנטום ממנו נהנו במאבקם מול הדרום נשבר. ברמה האסטרטגית עיצב הקרב את טקטיקת המלחמה כולה. האמריקאים ראו בתוצאות הקרב אישור לניהול העימות כמלחמת התשה, בעוד הווייטנאמים הבינו כי עימות חזיתי עם הצבא האמריקאי אינו כדאי ושבו לטקטיקות מלחמת גרילה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת וייטנאם הוא הכינוי המקובל בארצות הברית ובמרבית העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווײטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לדרום וייטנאם וארצות הברית ושותפותיה (קוריאה הדרומית, טאיוואן, הפיליפינים, אוסטרליה, ועוד). המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובווייטנאם היא ידועה בשם המלחמה האמריקאית. המלחמה החלה ב-1959 והסתיימה בניצחון הצפון בשנת 1975 ובאיחוד וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים אחר נסיגת ארצות הברית. במטרה להילחם באיום הקומוניסטי החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסײגון. במקביל, החלו להתארגן בכפרים יחידות גרילה שכונו וייטקונג, והתנגדו למה שנתפש בעיניהם כממשל הבובות בסײגון. תנועת הווייטקונג (החזית לשחרור לאומי), היו אנשי דרום וייטנאם שנתמכו על ידי צפון-וייטנאם הקומוניסטית, אך זכו לתמיכה גם מצד רבים מאזרחי הדרום[2].
צבא דרום-וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-60 של המאה ה-20 סבל צבא דרום וייטנאם מסדרת זעזועים שמנעו ממנו למלא את תפקידו בעימות מול הכוחות הלא-סדירים של הווייטקונג - "החזית הלאומית לשחרור דרום-וייטנאם" - שהופעלו על ידי המנהיגות בצפון וייטנאם. תחילה נמנע צבא הדרום, על-פי פקודות מפורשות מהנשיא נו דין דיים, מלהיכנס לעימות כלשהו מול לוחמי הצפון. מדיניות זו איפשרה לוײטקונג להתאמן ולבנות כוחות משמעותײם בתוככי דרום-וייטנאם ללא התנגדות ממשית. בשנת 1963 התחוללה הפיכה צבאית במהלכה הודח נו דין דיים והוצא להורג זמן קצר אחר כך. הפיכה צבאית זו, שהתרחשה בתמיכת ה-CIA, סימנה את אחת מנקודות התפנית במלחמה ואת העמקת מעורבותה של ארצות הברית בה. גם לאחר המהפכה לא היה צבא הדרום כוח לוחם יעיל ועיקר ענײנם של קציניו היה ממוקד בעימותים ומאבקי כוח פנימײם.
צבא צפון-וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחתרת הקומוניסטית שפעלה בדרום-וייטנאם במטרה לכונן בו משטר קומוניסטי, החלה לבצע פעולות גרילה נגד הממשלה החל משנת 1957. משנת 1959 כונתה המחתרת "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והחלה לקבל סיוע מאסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין - מסלול שעבר דרך השכנות לאוס וקמבודיה - והוביל אף לגלישת המלחמה למדינות אלו. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקאים, בפיקוד הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים רבים. בשנת 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק בחודש ינואר. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלת דיים עמדה בפני פירוק.
על רקע זה התגברה תעוזת לוחמי הווייטקונג, ותחילה התמקד הארגון בהקמת מכוחות הולכים וגדלים אך החל משנת 1964 הוציא לפועל סדרת מתקפות כנגד יחידות של צבא הדרום שלא הװ יריב ראוי. החל מראשית 1965 היו חלקים גדולים מהמרחב הכפרי של דרום-וייטנאם תחת שליטה חלקית של הווייטקונג שנעזרו ביחידות סדירות של צבא הצפון. הווייטקונג העמיק את אחיזתו באזורים הכפריים של דרום-וייטנאם ובנה תשתית צבאית ענפה מצפון לבירה הדרומית סייגון. פעילותם האינטנסיבית והענפה הביאה לידיהם את השליטה המלאה בדרכים הבודדות וכתוצאה מכך חדל צבא הדרום, שעיקר פעילותו התמקדה לאורך צירי תנועה ראשיים, להוות איום או כוח יעיל. במצב זה יכלו הצפוניים לממש את תוכניתם לביתור שטח דרום וייטנאם לשניים, מהלך שאמור היה ליצור מצב כאוס מתוך תקוה לחתור תחת המשטר הדרום-וייטנאמי.
צבא ארצות-הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל לבניית הכוח הצפון-וייטנאמי, החלה ארצות-הברית להעמיק את מעורבותה הישירה בסכסוך, ועד לאוקטובר 1965 יועצים אמריקאים לװ את יחידות הצבא הדרום-וייטנאמי ויחידות עלית ובעיקר הכומתות הירוקות ביצעו סיורים אלימים וחדירות עמוקות טװח לתוך השטח הצפון-וייטנאמי, יועצי הצבא האמריקאי שסופחו ליחידות מצבא הדרום תמכו בהכפפת יחידות אלו לפיקוד ישיר של קצינים אמריקאים, צעד שאמור היה להביא יחידות אלו למוכנות צבאית ונכונות להילחם. על-פי דעה זו, פיקוד אמריקאי ישיר אמור לחפות על הכשלים בפיקוד הדרום-וייטנאמי. מאידך מפקד הכוחות האמריקניים בווייטנאם ("פיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם" - MACV), ויליאם וסטמורלנד גרס כי עדיף להשתמש בקרבות בכוחות צבא אמריקני ולהבטיח שליטה מלאה בכוחות הלוחמים ובניהול הקרבות. הוא העריך שהפעילות לא תהיה מסובכת ולא תגבה קורבנות רבים. בעצה אחת עם הנשיא לינדון ג'ונסון גדל מספר החיילים האמריקנים שנשלחו לווייטנאם במהירות, בשנת 1965 התחייב הנשיא לשלוח 300,000 חיילים מצבא ארצות הברית לדרום וייטנאם, מספר שהמשיך לטפס והגיע ליותר מ-500 אלף בשנת 1968.
טקטיקות לחימה חדשות גובשו על ידי הצבא האמריקאי לפיהן יחידות צבאיות בסדר גודל של גדוד יוטסו לאזורי נחיתה מתוכננים על ידי הליקופטרים כבדים, סיוע ארטילרי במידת האפשר על ידי כוחות ארטילריה שיפעלו מרחוק בסיוע קציני טווח אך את עיקר הנטל יישאו מטוסים ומסוקי קרב. יחידה חדשה הוקמה להוצאה לפועל של הטקטיקה ונקראה דיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת) ובה שלוש חטיבות, חיילי היחידה החדשה כינו את עצמם "פרשים מעופפים" ( Air Cav). החל מיולי 1968 הייתה הדיוויזיה מוצבת במחנה רדקליף. עם זאת הדיוויזיה סבלה ממספר בעיות אופרטיביות. חלק מחיילי הכוח חלו במהלך שהותם בווייטנאם במלריה ווירלית וכתוצאה מכך נוצר חסר קשה במצבת כוח האדם הזמין. בעיה קשה יותר הייתה חוסר הניסיון של חיילי הכוח ומפקדיו, בעיה זו החלה בפרישה של וותיקי הדיוויזיה עוד בעת בניית הכוח בארצות הברית והתחדדה על ידי השימוש בכלי נשק חדשים ובראשם רובה הסער M16 שחולק לחיילים כשבוע לפני היציאה לווייטנאם. בעיה זו קיבלה ממדים קשים מול החיילים הצפון וייטנאמיים שלחמו בשטח מוכר, וזאת במשך שנים רבות, קציני היחידות הווייטנאמיות היו וותיקי המלחמה עוד מתקופת הלחימה מול הצרפתים.
בווייטנאם, קיבלה הדיוויזיה, תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארי קינארד תא שטח גדול ששטחו 58 אלף קמ"ר (241 קילומטר על 241 קילומטר) ולמעשה נערכו החטיבות בקו לאורך מרכז דרום וייטנאם.
זירת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום 19 באוקטובר תקפו כוחות צפון-וייטנאמיים את מחנה פלי מי (Plei Me), אשר שימש כמפקדה של הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, ההתקפה הפכה למצור שנמשך עד ליום 25 באוקטובר ובמהלכו הועברה למגנים אספקה ותגבורות בהצנחות מהאוויר בעוד ארטילריה אמריקאית משתתפת בקרב מרחוק, המצור הוסר עם הגעת טור תגבורת משוריין ובאבדות כבדות לתוקפים. האירוע, שהיה הזרז לקרב לה דראנג, ידוע בשם "המצור על פלי מי". ההשערה היא כי הכוחות הצפון וייטנאמים יזמו את ההתקפה במטרה לבחון את יכולתם של החיילים האמריקאים בקרב כהכנה לעימותים עתידיים. בתחילת נובמבר נשלחה החטיבה השלישית של דיוויזיית הפרשים הראשונה למשימת איתור והשמדה (Search and destroy) במטרה לאתר את הכוח הצפון וייטנאמי שתקף את פלי מי, סריקות באזור העימות העלו חרס והחטיבה המשיכה את הסריקות מערבה לכוון הגבול של וייטנאם עם קמבודיה, גם סריקות אלו נסתיימו ללא תוצאות אך מודיעין שנאסף בשטח הצביע שכוחות צפון וייטנאמים מרוכזים באזור הרי צו-פונג, כ-22 קילומטרים מצפון-מערב לפלי מי, בהיעדר כל מידע אחר החליט מפקד הכוח קולונל תומאס בראון לשלוח לאזור סיור אלים. בראון בחר לצורך ביצוע משימת הסיור האלים את לוטננט קולונל הרולד מור מפקד הגדוד הראשון של רגימנט הפרשים השביעי[3]. באזור סומנו מספר אזורי נחיתה (אנגלית: LZ קיצור של Landing Zone) שסומנו על פי האלף-בית הפונטי של נאט"ו.
- LZ X-Ray (אקס-ריי) - אזור הנחיתה של הכוח הראשי בפיקודו של הרולד מור, קרחת יער שטוחה מוקפת בעצים נמוכים בצד הצפוני של רכס צו-פונג. בצידה המערבי של נקודת הנחיתה נמצא ערוץ נחל אכזב ובמרחק של 2 קילומטר לכוון צפון-מערב מנקודת הנחיתה זורם נהר יה דראנג. האזור כולו הוא יער גשם צפוף שבו קרחות המכוסות על ידי עשב פיל (Miscanthus sinensis) הגדל לגובה של עד שני מטר ומקשה על התנועה והראות.
- LZ Albany (אולבני) - צפונית לנקודת אקס ריי, ומעבר לנהר יה דראנג.
- LZ Columbus (קולומבוס) ממזרח לאזור נחיתה אולבני.
- LZ Tango (טנגו) כ 2 ק"מ מצפון לאקס ריי
- LZ Victor (ויקטור) כ-4 ק"מ מדרום מזרח לאקס ריי
- LZ Yankee (יאנקי) מדרום לוויקטור.
- LZ Whiskey (ויסקי) כ-2 מדרום מזרח לאקס ריי
- FB Falcon בסיס סיוע ארטילרי, כ-8 קילומטר מצפון-מזרח לאקס ריי ובו מוצבות שתי סוללות תותחים בקוטר 105 מ"מ
אזור הנחיתה אקס ריי, כמאה מטר בחלקו הארוך ביותר ובגודל מקורב של מגרש כדורגל, ובמרכזו תל טרמיטים ששימש כמקום התכנסות הכוחות ומיקומה של עמדת הפיקוד. הכוח האמריקאי כלל שלוש פלוגות חיל רגלים שסומנו, כמקובל, בשמות אלפא, בראבו וצארלי, ופלוגה מסייעת שסומנה בשם דלתא, בסך הכל 450 חיילים. לרשות הכוח הועמדו 16 מסוקי בל UH-1 אך אקס ריי יכול היה לקלוט שמונה מסוקים בכל פרק זמן מוגדר. כך נדרשו מספר גיחות בנות חצי שעה כל אחת להעברת כל הכוח לאזור הנחיתה. על פי תוכניתו של מור ראשונה לנחות הייתה פלוגת בראבו בפיקודו של קפטן ג'ון הארן (John Herren) עם מפקדת הגדוד ולאחר מכן אלפא בפיקודו של סרן טוני נדאל (Tony Nadal), צארלי ואחרונה פלוגת דלתא. על פי התוכנית לאחר הנחיתה אמורות היו פלוגות אלפא ובראבו לנוע לכוון צפון מערב מעבר לערוץ הנחל האכזב, פלוגת צארלי הייתה אמורה לנוע דרומה אל כוון ההרים. פלוגת דלתא שחיילה נשאו מרגמות ומכונות ירייה וכללה גם יחידת סיור הייתה אמורה להישאר כרזרבה.
מהלך הקרב על אקס ריי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יום הקרב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום 14 בנובמבר החלה פעולת ריכוך ארטילרי ותקיפות מהאוויר על האזור סביב אקס ריי ובשעה 10:48 המבנים הראשונים של פלוגת בראבו של הגדוד הראשון ברגימנט הפרשים השביעי נחתו באזור הנחיתה אקס ריי, ובטרם השתלט הכוח האמריקאי על האזור לחלוטין, נשלחו יחידות סיור אל תוך השטח בעוד עיקר הכוח נותר לאבטח את הנחיתות של שאר המסוקים והכוחות. אחת מיחידות הסיור הצליחה ללכוד חייל צפון וייטנאמי שבחקירתו סיפר כי באזור ההרים מוצבים שלושה רגימנטים ובסך הכל כ-1,600 חיילים. בשעה 11:20 נחתו המסוקים בסבב הנחיתה השני ובהם שאר חיילי פלוגת בראבו ומחלקה אחת מפלוגת אלפא וחמישים דקות לאחר מכן נחת הסבב השלישי ובו רוב חיילי פלוגת אלפא שתפסו עמדות לאורך ערוץ הנחל האכזב.
בשעה 12:15 נוצר המגע הראשון בין חיילי פלוגת בראבו עם חיילים צפון וייטנאמים, ומיד לאחר מכן התלקחו קרבות בין האמריקאים לחיילים צפון וייטנאמים. בלהט המרדף נותקה מחלקה מפלוגת בראבו בפיקודו של סגן הנרי הריק (Henry Herrick) מהגוף העיקרי של הפלוגה ונלכדה בקרחת יער. לוחמי המחלקה הקימו מערך הגנתי סביב קפל קרקע בקרחת היער. בקרב הקשה שהתפתח נהרג מפקד המחלקה ולאחר מכן הסמלים שהחליפו אותו. בקרבות קשים הצליחו האמריקאים תחת פיקודו של הסמל ארני סאבאג' (Ernie Savage) להדוף את ההתקפות החוזרות ונשנות במחיר של שמונה הרוגים ו-13 פצועים. בספר "חיילים היינו וצעירים!" שנכתב לאחר הקרב מצוטט הסמל סאבאג' שפיקד על המחלקה:
”נראה היה כי לא היה אכפת לצפון וייטנאמים כמה מהם נהרגים, חלקם הלכו וכשלו תוך שהם הולכים ישר אלינו. אחרים התקיפו אותנו בידיים ריקות כאשר הנשק שלהם תלוי על כתפם. לי היו 30 מחסניות וה-M-16 תפקד ללא מעצורים, שעה לפני רדת החשיכה ראיתי שלושה אנשים מתקדמים לכוון שלי, הרגתי אותם ממרחק של חמישה מטרים”
החל משעה 13:30 התחוללו קרבות עזים מסביב להיקף של אזור הנחיתה אקס ריי, חיילים צפון וייטנאמים החלו לתקוף ללא הפסקה את העמדות האמריקאיות התפתח קרב מטווחים קצרים תוך שימוש במכונות ירייה, רובים ורימונים. על מנת להדוף את המתקפה קרא מור לסיוע ארטילרי ואווירי שטווחו על מורדות ההר על מנת לעצור את שטף החיילים הצפון וייטנאמים. כפי שהעיד לימים מור עצמו:
היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן.
בשעה 14:30 נחתו באזור אקס ריי, תחת אש צפון וייטנאמית עזה, שאר חיילי פלוגת צ'ארלי ומבנים ראשונים מפלוגת דלתא שמיד תפסו עמדות באגף שמאל של פלוגת אלפא בעוד פלוגת צ'ארלי תפסה עמדות בצד הדרומי של המתחם ומיד נתקלו בהתקפה חזיתית של כ-200 חיילים צפון וייטנאמים, התקפה זו נהדפה, לאחר שעה של קרבות, בהפגזה של פגזי תבערה ופצצות נפלם. במקביל נהדפה התקפה חזיתית על עמדות פלוגת אלפא. פצועים מהקרבות נאספו במרכז השטח בסמוך לעמדת הפיקוד אך מסוקים של פינוי רפואי לא יכלו לנחות בשטח בגלל הקרבות העזים, והפצועים והחללים הועמסו על המסוקים שעסקו בשינוע חיילי הגדוד אל שדה הקרב, אלו חזרו לבסיסם כשהם עמוסים בנפגעים.
בשעה 15:20 נחתו חיילי הגדוד האחרונים, מרגמות הסיוע הוצבו במרכז המתחם ויחידת הסיור של פלוגת דלתא תפסה עמדות הגנה בצד צפון - מזרח של המתחם והשלימה את סגירתו מכל צדדיו.
בשעה 15:45 יצאו כוחות מפלוגת בראבו ואלפא על מנת לחבור אל מחלקתו של הנרי הריק שנותקה מוקדם יותר מהגוף העיקרי של הגדוד. כבר בתחילת הדרך נתקלו הכוחות האמריקאים בהתנגדות עיקשת, הכוח מפלוגת בראבו נעצר, באבדות, על ידי עמדת מכונת ירייה שהוצבה על תל טרמיטים גדול, גם שימוש בטיל נ"ט מסוג M72 לאו לא הצליח לשתק את האש המדויקת. סגן וולטר מארם תקף את העמדה לבדו תוך שהוא יורה ללא הפסקה ברובה האישי שלו וזורק רימונים על העמדה ששותקה, במהלך הקרב נפצע מארם בצוואר ובלסת. למחרת היום נמצאו בזירת הקרב גופות של 12 חיילים צפון וייטנאמים. על פעולתו זו זכה מארם באות מדליית הכבוד שהיא העיטור הצבאי הגבוה ביותר שניתן על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית, העיטור ניתן בעבור: "אומץ יוצא דופן תוך סיכון החיים מעל ומעבר לדרישות התפקיד בעת ביצוע פעולה קרבית אל מול כוחות האויב". ההתקדמות האמריקאית נעצרה לאחר כ-70 מטר תחת התנגדות צפון וייטנאמית עזה ולאחר 30 דקות של חילופי אש כבדים נאלצו לסגת אל אזור הנחיתה והמתחם הגדודי.
בשעה 17:00 לערך תוגבר הכוח האמריקאי על ידי חיילים מפלוגת בראבו של הגדוד השני ברגימנט הפרשים השביעי והם עיבו את מערך ההגנה מסביב למתחם אזור הנחיתה אקס ריי. עם ירידת הלילה קטן היקף הקרבות, ונתברר כי פלוגת בראבו של הגדוד הראשון סבלה 47 נפגעים פלוגת אלפא ספגה 34 נפגעים ופלוגת צ'ארלי ספגה ארבעה. במהלך הלילה תקפו הווייטנאמים בכוחות קטנים את המתחם האמריקאי ובעוצמה רבה יותר כנגד המחלקה המבודדת שהותקפה בעוצמה בחצות הלילה ולאחר מכן בשעה 03:15 והתקפה אחרונה בשעה 04:30, החיילים הצפון וייטנאמים השתמשו בביוגלים על מנת לקרוא להתקפה ונהדפו פעם אחר פעם באש המגינים ואש ארטילריה.
יום הקרב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם עלות השחר של יום הקרב השני, 15 בנובמבר, בשעה 06:50 יצאו ממתחם אקס ריי מספר יחידות סיור על מנת לבחון את מיקום ומצבם של הכוחות הצפון וייטנאמיים המקיפים את אזור הנחיתה, לאחר התקדמות של כ-150 מטרים נתקלו החיילים האמריקאים בפטרולים וייטנאמיים וחזרו אל אקס ריי. זמן קצר לאחר מכן החלה מתקפה צפון וייטנאמית עזה על הצד הדרומי של המתחם, למרות השימוש האמריקאי בארטילריה על האזור במטרה להדוף את המתקפה, הצליחו חיילים וייטנאמים להגיע למרחק של 75 מטר מהעמדות האמריקאיות תוך שהם ממטירים אש עזה שהפילה חללים בקרב המגינים וחדרה עד לעמדת הפיקוד במרכז המתחם. התקפה נוספת הכתה בעמדות המחלקה השלישית של פלוגת צ'ארלי. המתחם עמד מול גלי הסתערות וייטנאמיים משלושה כיוונים שונים, עם התעצמות ההתקפה נפרצו קווי ההגנה של פלוגת צ'ארלי וחיילים וייטנאמיים החלו להוציא להורג חיילים אמריקאים פצועים ולבזוז את הגופות. על רקע זה פנה קצין התיאום בין מפקדת הגדוד לחיל האוויר האמריקאי בבקשה לסיוע אווירי מאסיבי, ובשעה 07:55 החלה הפצצה אווירית אינטנסיבית של זירת הקרב.
לקראת השעה 10:00 החלה ההתקפה הווייטנאמית להישבר ולאבד תנופה. במקביל, תגבורת של פלוגת אלפא מהגדוד השני של רגימנט הפרשים השביעי נחתה באקס ריי ותגברה את עמדות ההגנה שהוחזקו על ידי פלוגת צ'ארלי (גדוד ראשון) שסבלה, במהלך המתקפה בת שעתיים וחצי, אבדות כבדות: 42 חיילים נהרגו ו 20 נפצעו. ריק רסקורלה שקנה את פרסומו ביום מותו במהלך פיגועי 11 בספטמבר 2001 לחם באקס ריי ותיאר את שראה לאחר ששככה האש:
”אני ראיתי גופות של [חיילים] אמריקאים וייטנאמיים פזורות בכל מקום. במקום בו עמדתי לחמה המחלקה של סגן גאוגאגן [המחלקה השנייה בפלוגת צ'ארלי]. סביב עמדת הפיקוד היו שרועות גופות של חיילים צפון וייטנאמיים. [גופת] חייל אמריקאי אחד היתה עדיין נעולה במאבק עם גופת חייל וייטנאמי, ידיהם על גרונו של יריבו. שני [גופות] חיילים אחרים אחד שחור אחד היספני, מחובקים. כאילו הם מתו בנסיון להציל אחד את השני.”.
תגבורות נוספות מהגדוד השני של רגימנט הפרשים החמישי הוטסו והונחתו באזור נחיתה ויקטור, כ-3.5 קילומטר מדרום מזרח לאזור הקרבות וצעדו אל עבר אקס ריי, ובשעה 12:05 חברו הכוחות בפיקודו של לויטננט קולונל בוב טולי עם כוחותיו של מור וזמן קצר לאחר מכן יצא כוח גדול בפיקודו של טולי ובו חיילים מפלוגת בראבו מהגדוד הראשון (רגימנט שביעי) ואלפא וצ'ארלי מהגדוד השני (רגימנט חמישי) וחילץ את חיילי המחלקה המבודדת תוך הסתייעות באש ארטילריה אינטנסיבית כחיפוי. בעת החילוץ התברר כי מתוך 29 חיילים שיצאו לקרב נהרגו תשעה ו-13 נפצעו.
בשעה 04:22 החלה התקפה וייטנאמית עזה של כ-300 חיילים על עמדות פלוגת בראבו, ההתקפה נהדפה בעזרת אש ארטילריה אינטנסיבית שטווחו מעמדות הפלוגה אל אזורים שונים לאורך קו החזית. 20 דקות לאחר מכן נערכה התקפה שנייה על עמדות פלוגת בראבו, בעוד לוחמי הפלוגה מצליחים להרוג בתוקפים בסיוע נורי תאורה שהוטלו ממטוסים, הכתה ארטילריה אמריקאית בנקודות הריכוז שלהם, ולאחר 30 דקות של לחימה עקשנית נהדפה המתקפה. בשעה 05:00 נערכה התקפה שלישית, ובשעה 06:30 נערכה התקפה רביעית על עמדות פלוגת בראבו שנהדפו בסיוע ארטילריה. עם עלות השחר ושוך האש הוברר כי רק שישה מחיילי הפלוגה נפצעו ואיש לא נהרג.
בבוקר ה 16 בנובמבר הוברר כי החיילים הצפון וייטנאמים החלו לסגת. בשעות אחר הצהריים פנו החיילים של הגדוד הראשון מאקס ריי. ובמתחם נותרו יחידות מהגדוד השני של הרגימנט השביעי, ומהגדוד השני של הרגימנט החמישי.
הפצצת אזור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
למחרת היום המריאו מפציצים אמריקאים מסוג B-52 סטרטופורטרס מבסיסם בגואם על מנת למחות מעל פני האדמה את מה שנותר מהנוכחות הצפון וייטנאמית ברכס צו-פונג. ההפצצה נמשכה שישה ימים רצופים ולאחר שהסתיימה לא אירעו עוד התקפות מרכס צו-פונג. עם זאת, במהדורת 2008 המורחבת לספר "חיילים היינו וצעירים!" סיפר גנרל צפון וייטנאמי כי ההתקפה אכן הרעידה את האדמה אך מאחר שהכוחות הווייטנאמים נסוגו ברובם מהגזרה והיתר היו פזורים לא נגרמו אבדות של ממש לחיילי הצבא הצפון וייטנאמי. הפצצה זו הייתה המבצע הראשון במלחמת וייטנאם בה שולבו מפציצים כבדים בלחימה.
הקרב על אזור נחיתה אולבני[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות הצפון וייטנאמיים באזור הקרבות על אזור נחיתה אולבני היו:
- הגדוד ה-8 של רגימנט 66. כוח זה שימש כעתודה ולא השתתף בקרבות הקודמים במערכה והיה במצבת כוח אדם מלאה של 550 איש.
- הגדוד הראשון של רגימנט 33. כוח זה סבל ממצבת כוח אדם חסרה בגין אבדות כבדות במהלך הקרב על מחנה פלי מי.
היחידות האמריקאיות שהחזיקו באקס ריי קיבלו פקודה לצאת מאזור ההפצצה ולתפוס עמדות חדשות. הגדוד השני של רגימנט הפרשים החמישי בפיקודו של בוב טולי יצא בשעה 09:00 מאקס ריי לכוון אזור נחיתה קולומבוס כ-4 קילומטר מצפון- מזרח לאקס ריי והגיעו אל ייעדם בשעה 11:38. הגדוד השני של רגימנט הפרשים השביעי בפיקודו של לוטננט קולונל רוברט מקדד יצא מאקס ריי בשעה 09:10 לאחר מכן אל אזור נחיתה אולבני כ-4 קילומטר מכוון צפון-צפון מזרח מאקס ריי ובסמוך לנהר יה דראנג. בדרכם הבחינו יחידות הסיור האמריקאיות בעקבות ובסימנים לנוכחות כוחות צפון וייטנאמיים ובסמוך לאזור אולבני נלכדו 2 חיילים צפון וייטנאמיים. מפקד הכוח קרא למפקדי הפלוגות להתייעצות ואלו הביאו איתם את הקשרים שליוו את מפקדת הפלוגה. בשלב זה פלוגת אלפא שצעדה בחוד הטור הגיע לאזור הנחיתה אולבני, פלוגת דלתא השנייה בטור עצרה במקום ואחריה פלוגת צ'ארלי, לאחר מכן עצרו פלוגת המפקדה של הגדוד ובמאסף פלוגת אלפא של הגדוד הראשון ברגימנט הפרשים החמישי שתגברה את הכוח. העצירה באזור פתוח מתחה את הטור לאורך של 500 מטר, וחשפה את האמריקאים להתקפת פתע, היעדרות המפקדים עם אמצעי הקשר הוסיפה לממדי האסון.
כשעה ועשר דקות לאחר שביית החיילים הצפון וייטנאמיים נכנסה פלוגת אלפא של שטח אזור הנחיתה אולבני. בו בזמן מחלקת הסיור של הגדוד הייתה במרחק של כ-200 מטר ממפקדת הגדוד הצפון וייטנאמי ה-3 של הרגימנט ה33 בעוד הגדוד השמיני של רגימנט 66 חנה מצד צפון-מזרח של הטור האמריקאי. בשעה 13:15 תקפו את הטור מאות חיילים צפון וייטנאמים ונפתח קרב שנמשך 16 שעות ללא הפסקה. החל משעה 13:26 נותקה פלוגת אלפא וקבוצת הפיקוד משאר הכוח, הם התמקמו בין תילי הטרמיטים וקבוצת עצים במרכז אזור אולבני והדפו התקפות חוזרות ונשנות של חיילים צפון-וייטנאמים.
בגלל עשב הפיל, הייתה הראות מוגבלת למטחווי יד, בתיאורי הקרב מתוארת לחימה אינטנסיבית ואכזרית במהלכה ראו החיילים מעט מאוד ובחלק גדול מהקרב ירו ללא הבחנה ומבלי לראות את אויבם. הקרב הפך למרחץ דמים כאשר מטוסי דאגלס A-1 סקייריידר שנקראו לאזור הקרב הטילו פצצות תבערה מהם נפגעו חיילים וייטנאמיים ואמריקאים כאחד. הגדוד השני של רגימנט הפרשים השביעי הצליח להחזיק אזור קטן באולבני ובו ניצולים מפלוגת אלפא, מחלקת הסיור וניצולים מועטים מפלוגות צ'ארלי ודלתא. כיס התנגדות אמריקאי נוסף לחם נואשות כ-500 מטר מדרום לאלבני, כאן החזיקה פלוגת אלפא של הגדוד הראשון ברגימנט הפרשים החמישי מתחם קטן. בלילה ותחת תנאי לחימת ג'ונגל עבר היתרון האמריקאי בטכנולוגיה וכוח אש לידי הניסיון של החיילים הצפון וייאטנמיים והם השתמשו בו לטובתם. ביום הקרב נהרגו 155 אמריקאים, 124 נפצעו, רובם קשה וארבעה נותרו נעדרים. הסיבה למיעוט הנעדרים והעדר שבויים אמריקאים נובע מאופייה האכזרי של הלחימה במהלכה חיסלו הווייטנאמים (והאמריקאים, בהינתן הזדמנות) כל פצוע או חייל שנכנע בו נתקלו. אספקט זה של הקרבות ביה-דראנג ואולבני עתיד להפוך למאפיין של לחימת הג'ונגלים בווייטנאם.
בשעה 14:55 החל הגדוד הראשון של רגימנט הפרשים החמישי בצעידה מאזור קולומבוס לכוון אזור הקרבות והגיעו אליו בשעה 16:30 בה יצרו מגע עם פלוגת אלפא ואיבטחו אזור נחיתה קטן המתאים למסוק אחד. משם המשיכו כוחות החילוץ לנסות ולחבור עם שארית הכוח תוך לחימה עם חיילים צפון וייטנאמים. בשעה 18:25 נכנס הכוח לחניון לילה.
בשעה 18:45 נחתו באולבני חיילים מפלוגת בראבו של הגדוד השני, רגימנט הפרשים השביעי ואיבטחו את המתחם, בשעה 22:30 תחת אש כבדה פונו חלק מהפצועים מהמתחם והכוחות נכנסו לחניון לילה. למחרת, ביום שישי 18 בנובמבר התברר כי הקרב למעשה נפסק עם נסיגת הכוחות הווייטנאמיים ובמהלך היום וחלק ניכר מהיום שאחריו עסקו הלוחמים בסריקת שדה הקרב ופינוי פצועים וגופות הרוגים. ביום 19 בנובמבר עזבו החיילים האמריקאים את אלבני ותפסו עמדות באזור נחיתה קרוקס (Crooks) במרחק של כ-10 ק"מ מאולבני.
עיטורים והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרבות קיבלו מספר לוחמים עיטורים על חלקם בקרב.
- סגן וולטר מארם זכה בעיטור מדליית הכבוד (ארצות הברית) על חלקו בקרב (ראה תיאור יום הקרב הראשון בא"נ אקס ריי.
- סמל ארני סאבאג קיבל את צלב השרות המצטיין על פיקודו על המחלקה המבודדת בקרב על יה דראנג.
- לוטננט קולונל הרולד מור מפקד הגדוד הראשון של רגימנט הפרשים השביעי קיבל את צלב השרות המצוין על פעולותיו כמפקד הגדוד וכמי שנתן דוגמה אישית מול סכנה מוחשית ואומץ בשדה הקרב.
- ביום 16 ביולי 2001 קיבל רב-סרן אד פרימן טייס מסוק בקרב יה דראנג את עיטור מדליית הכבוד על 14 גיחות אספקה ופינוי פצועים. ביום 26 בפברואר 2007 קיבל לוטננט קולונל ברוס קרנדל את אות מדליית הכבוד על ביצוע 22 גיחות במסוק אל אזור אקס ריי במהלכן העביר אספקה ופינה פצועים משדה הקרב.
- העיתונאי ג'וזף גאלווי שליווה את הכוחות בעת הקרב על אקס ריי ותיאר את חוויותיו לאחר מכן היה האזרח היחיד שקיבל את כוכב הארד בגין גילוי אומץ וגבורה, מאחר שבעת הקרב פעל לחלץ חיילים פצועים תחת אש.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמות חיילי החטיבה השביעית שנפלו בקרב יה דראנג חקוקים על פאנל 3 מזרח של אנדרטת מלחמת וייטנאם, לצד שמות כ-58,000 חיילים אמריקניים אחרים שנהרגו במהלך המלחמה.
חיילים היינו וצעירים! (ספר)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1992 פרסמו הרולד מור וג'וזף גאלווי ספר שנכתב במשותף על הקרב על אזור נחיתה אקס ריי. הספר זכה להמנות ברשימת רבי המכר של העיתון האמריקאי רב ההשפעה הניו יורק טיימס ובביקורת נכתב "הישג מדהים, נייר ועליו מילים עם האפקט של שיש, קראתי את הספר וחשבתי על הספר עיטור הגבורה האדום, זו המחמאה הגבוהה ביותר שאני יכול לתת". גנרל נורמן שוורצקופף אמר: זהו ספר מצוין על היסטוריה צבאית, כתוב בדרך בה היסטוריה צבאית צריכה להכתב"[4]
חיילים היינו (סרט)[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חיילים היינו" (2002) הוא סרט מלחמה אמריקאי המשחזר את קרב יה דראנג. הסרט בוים על ידי רנדאל וולאס ומבוסס על הספר "חיילים היינו וצעירים!", שנכתב בידי עיתונאי צבאי, ג'וזף גאלווי, שנכח בקרב, ומפקד הכוחות האמריקאיים לוטננט קולונל הרולד מור.
הסרט איננו עוקב במדויק אחר העובדות ההיסטוריות, וסוטה מתיאור הקרב המתואר בספר וזאת מאחר שהבמאי נטל לעצמו חרות אמנותית. כך למשל הסרט מתאר הסתערות הרואית על פסגת ההר תחת פיקודו של מור, הסתערות שמנצחת את הקרב ומשמידה את הכוחות הווייטנאמיים. למעשה הסתערות זו לא אירעה כלל. הסרט מתעלם לחלוטין מהאסון שהכה באמריקאים במארב בנקודת הנחיתה אולבני ומסתפק באמירה הכללית כי ה"קרב" נמשך למעלה מ-300 ימים נוספים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Moore, Harold G. & Joseph L. Galloway, We Were Soldiers Once… And Young. HarperTorch. ISBN 0-679-41158-5
- * הארולד ג' מור וג'וסף ל' גאלוויי, "חיילים היינו וצעירים!", הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006 (עובד לסרט "חיילים היינו" בשנת 2002)
- ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר הזיכרון לקרב שהוקם על ידי משתתפי הקרב האמריקאים
- טל טובי, המערכה ביא דראנג ועיצוב אופייה של מלחמת וייטנאם, מערכות 388, אפריל 2003, עמודים 24–31
- שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד (אורכב 27.09.2013 בארכיון Wayback Machine), מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26–37
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 The Fog of War: The Vietnamese View of the Ia Drang Battle
- ^ אייל נווה, הטראומה של מלחמת וייטנאם, הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך המאה האמריקאית, עורכת דלית רביד-המאירי (ישראל: משרד הביטחון, 2000)
- ^ הארולד ג' מור וג'וסף ל' גאלוויי, "חיילים היינו וצעירים!", הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006, עמוד 38
- ^ ביקורת על הספר באתר המוקדש לקרב
