קרב נבי סמואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרב נבי סמואל היה ניסיון השתלטות כושל של חטיבת הראל מהפלמ"ח על הכפר נבי סמואל מצפון לירושלים, שנערך ב-22–23 באפריל 1948 במסגרת מבצע יבוסי במלחמת העצמאות. הייתה זו הפעם הראשונה בה חרג בן-גוריון ( ששהה באותו הזמן בירושלים ) מן העיקרון האסטרטגי, שהוא עצמו התווה, שאין להשתלט על שטחים שתוכנית החלוקה ייעדה למדינה הערבית בשטחה של ארץ ישראל המערבית, ואישר לחטיבת הראל לכבוש את כל השטח שבין ירושלים לרמאללה לרבות את הפרוורים הדרומיים של רמאללה.

גבעת נבי סמואל כפי שהיא נראית היום מן הכניסה לירושלים

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט זיכרון לקרב נבי סמואל בגבעת הרדאר

הכפר נבי סמואל (בערבית נבי צמוויל) ממוקם על פסגה גבוהה מצפון לכביש ת"א-ירושלים ושולט עליו. במהלך 1948 הכפר בוצר, והוצבו בו תותחים ששימשו להפגזת השכונות הצפוניות של ירושלים היהודית. בהמשך למבצע נחשון ומבצע הראל תכננו יצחק שדה ויוחנן רטנר "מהלך צפוני" בגזרת ירושלים. המהלך נועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ולהשתלט על השטחים הערביים מצפון לה. לצורך המבצע, שנקרא מבצע יבוסי, הועברה חטיבת הראל לירושלים ובערב ליל הסדר, ליל 22–23 באפריל, יצאו כוחותיה לתקוף את שועפאט, בית איכסא ונבי סמואל.

כוחות ומשימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת קרב נבי סמואל בגבעת הרדאר

מפקד החטיבה, יצחק רבין הטיל את כיבוש שועפאט על הגדוד החמישי, בפיקוד מנחם רוסק. ובמקביל , כיבוש הכפרים בית איכסא ונבי סמואל הוטל על הגדוד הרביעי – גדוד הפורצים בפיקוד יוסף טבנקין. רבין עצמו לא נכח בשטח ולפי עדותו של בן-גוריון ,שחיפש אותו בתום הקרב, לא מצאו כיוון שישן במלון רייך בבית הכרם. משימות הגדוד הרביעי חולקו כדלהלן:

  • פלוגה א'- בפיקוד אורי בן ארי יועדה לחסום תגבורת ערבית מכיוון הכפר בידו, ולאבטח את פלוגה ב' בעת הסתערותה.
  • פלוגה ב'- בפיקוד חיים פוזננסקי (פוזה), שהורכבה ברובה מעולים חדשים, יועדה לנוע ברגל מצפון ולכבוש את משלט נבי סמואל. אל הפלוגה הצטרפו כנספחים המפקדים מאיר זורע ויוחאי בן נון.
  • פלוגה ג'- בפיקוד מוטקה בן פורת, יועדה לכבוש את הכפר בית איכסא, מדרום לנבי סמואל.
  • פלוגה ד'– (פלוגת משוריינים) בפיקוד מיכה פרי, שכללה גם מרגמת דוידקה וציוד הנדסי הייתה אמורה לעבור דרך בית איכסא הכבושה ולשמש כפלוגת רתק מסייעת בכיבוש נבי סמואל.

סדר כוחות קטן יחסית של אנשי הכנופיות הערביות שהה בכפרים, ובמוצב שמדרום להם בגבעת הרדאר שכנה יחידה של הלגיון הירדני.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל הקרב שרר ערפל כבד שהקשה על ההתמצאות. מפקדת הגדוד הרביעי ובה המג"ד טבנקין, התמקמה על כביש ירושלים-תל אביב ליד דרך עפר היורדת לכיוון נבי סמואל.

פלוגה ד' יצאה בנסיעה בדרך העפר לכיוון בית איכסא. שלוש פלוגות הרגלים יצאו מהקסטל ונעו לכיוון בית איכסא. כיבוש כפר זה היה תנאי לכיבוש נבי סמואל. תנועתה של פלוגה ד' נחסמה על ידי חפירות בדרך העפר, המשוריינים חזרו לכביש. כיבוש הכפר בית איכסא התעכב בגלל טעות בניווט והכפר נכבש על ידי פלוגה ג' הרבה יותר מאוחר מאשר תוכנן. פלוגות א' ו ב' הגיעו למרגלות נבי סמואל באיחור. טבנקין המג"ד שקל לבטל את המשימה עקב עלות השחר. קיימת מחלוקת אם ניתנה הוראת נסיגה ברורה, ואם היא הגיעה למפקד פלוגה ב' חיים פוזננסקי, או שהוא חתר להשלמת המשימה המקורית למרות פקודת הנסיגה. לטענת בן ארי ויוסף טבנקין, פוזננסקי התעקש על הסתערות והתחמק מביצוע פקודת הנסיגה על ידי ניתוק הקשר.

אורי מילשטיין מתעמת עם תיאור זה. לטענתו, לא הייתה פקודת נסיגה של טבנקין, פלוגה ב' נפגעה מאש כוחותינו, והעיכוב בתחילת הפעולה נגרם על ידי בן ארי במזיד, כדי לגרום לביטול הפעולה. מילשטיין מייחס לבן ארי ניסיון לטייח את אחריותו לכישלון.[1]

כשהפלוגה עמדה להסתער התפוגג הערפל והיא נחשפה לאור היום בשטח חשוף לאש הערבים, שהיו בבניין המסגד המבוצר בראש הגבעה. הסתערות הפלוגה נתקלה באש עזה; פוזננסקי, הקצין המסופח יוחאי בן נון ושני מ"מים נפגעו, והתבצעה נסיגה חפוזה ולא מאובטחת, שבה נפגעה כל פלוגתו של פוזננסקי (מלבד שלושה לוחמים).

בשלב זה החליט המג"ד לשלוח את פלוגת המשוריינים בפיקוד פרי לחפות על הנסיגה ולהגיע לסביבות נבי סמואל בדרך היוצאת ממעלה החמישה ועוברת דרך גבעת הרדאר והכפר בידו. הפלוגה נחסמה על ידי גלי אבנים שחסמו את הדרך, הותקפה על ידי כוחות ערביים מקומיים אשר היו מגובים בכוחות הלגיון הירדני שהיו בגבעת הרדאר, ו-15 מלוחמיה נהרגו. מפקד הפלוגה , מיכה פרי , סובב את המשורין שלו ונסע להזעיק עזרה , אך לא חזר כמובטח. גם באירוע זה ההרוגים וחלק מן הפצועים נותרו בשטח ולא פונו. שרידיהם נאספו והובאו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בשלהי שנת 1949.

הסיבות לכישלון הפשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ציוות לקוי: פלוגה ב', למרות שעמדו בראשה מפקדים מנוסים, הורכבה ממגויסים חדשים שלא הספיקו להתאמן לפני פרוץ הקרבות ודווקא עליה הוטלה המשימה הקשה-כיבוש נבי סמואל, ומאידך, פלוגה ג' שהורכבה מלוחמים מנוסים, צוותה למשימות משניות.
  • מיקום מפקדת הגדוד הרחק מגזרת הפעולה, על כביש ירושלים תל אביב ליד מוצא, מנעה שליטה טובה בכח.
  • מבין כל הכוחות שעמדו לרשות החטיבה, הלחימה ביעד עצמו הוטלה על פלוגה ב' לבדה.
  • האיחור בפתיחת ההסתערות, שחשף את הכח לאש שולטת עם פיזור הערפל לעת שחר.
  • אופי התנועה של הפלוגה, במערך מכונס, התאים להתגנבות לילית ולא להסתערות במעלה טרסות חשופות באור יום. רבים מאנשי הפלוגה נפגעו במכת האש הראשונה.
  • תנועת כל המפקדים בראש הכח, גרמה לנטרול כולם כמעט (נפגעו המ"פ, הסמ"פ ושני מ"מים). עם הפגעם השתררה בהלה בכח והנסיגה שהתבצעה לא הייתה מאורגנת. ייתכן שהמשך ההסתערות במקום נסיגה תחת אש, הייתה מסתיימת בהשתלטות על היעד ובפחות הרוגים.
  • חתירתו של מפקד פלוגה ב' חיים פוזננסקי להשלמת המשימה המקורית והסתערות בתנאים של נחיתות, בניגוד לפקודת נסיגה שנטען שהועברה אליו ולא ברור אם הגיעה ליעדה. ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל קבע שהייתה פה "רשלנות חמורה של מ"פ המשולבת בכסילות טקטית ואף הפרת משמעת".

תוצאות הקרב והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבות הזמניות על קברי הנופלים בקרב נבי סמואל.
  • 38 מלוחמי גדוד הפורצים נהרגו וביניהם מפקדים רבים ו-40 נפצעו, ובכללם כמעט כל אנשי פלוגה ב'.
  • מקצת ההרוגים והפצועים הושארו בשטח, בניגוד לערכי אחוות הלוחמים של הפלמ"ח. הם הובאו לקבורה רק כשנה וחצי מאוחר יותר בלוויה המונית בכ"ה בחשוון ה'תש"י.
  • כישלון ההתקפה אילץ את חטיבת הראל לפנות גם את הכפרים בידו ובית סוריק.
  • בעקבות כישלון הקרב הורתה מפקדת הראל לגדוד החמישי, אשר תקף בהצלחה את הכפר שועפט, והחל להרוס את בתיו, לסגת, מתוך חשש שישאר מבודד בגזרה. הפקודה התקבלה בתרעומת אצל מפקד הפלוגה שכבשה את הכפר, יששכר (ישכה) שדמי.
  • הכישלון היווה מהלומה מוראלית לאנשי חטיבת הראל, יחד עם זאת, עוד באותו שבוע הם נשלחו לירושלים להשתתף בקרבות קטמון וסן סימון.
  • אזור נבי סמואל וגבעת הרדאר נשאר בשליטה ירדנית ונכבש רק במלחמת ששת הימים, על ידי חטיבת הראל המשורינת של צה"ל בפיקוד אורי בן ארי שהשתתף בקרב המקורי.

אזכורים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסופר יורם קניוק כתב את סיפורו עיטים על חווית פציעתו ונטישתו ליד גבעת הרדאר במהלך הקרב. תיאור הקרב הזה, בו לקח חלק עם פלוגת המשוריינים, מופיע בפרוט גם בספרו תש"ח, שם הוא מותח ביקורת נוקבת על מפקדיו שנטשוהו בקרב .[2]
  • הפזמונאי חיים חפר הזכיר את הקרב בשירת הראל:
"בום בו, בו בום, בום, בום
ליבנו כבר אטום
שלושים בנבי סמואל
שבעה עשר על הקסטל
שיירת נבי דניאל
אך אנו עוד נקום."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי מילשטיין, ביזת הראל חדשות מחלקה ראשונה
  2. ^ יורם קניוק, תש"ח, פרק 15, עמ' 142-137.