קרב סלמנקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב סלמנקה
Batalla de los Arapiles
מערכה: מלחמת חצי האי
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
Battle of Salamanca 2.jpg

מתקפת דיוויזיית הפרשים הבריטית ה-3.
תאריך: 22 ביולי 1812
מקום: סלמנקה, קסטיליה ולאון, ספרד
40°53′37″N 5°38′43″W / 40.89353°N 5.64526°W / 40.89353; -5.64526 
עילה: מתקפת נגד קואליציונית
תוצאה: ניצחון מכריע לקואליציה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

הקיסרות הראשונההקיסרות הראשונה אוגוסט דה מרמונט
הקיסרות הראשונההקיסרות הראשונה ברטרנד קלוזל

כוחות

51,949

49,647

אבדות

5,173 פצועים, הרוגים ושבויים

6,000 פצועים והרוגים
7,000 שבויים

קרב סלמנקהספרדית: Batalla de los Arapiles; קרב ארפילס) היה קרב מכריע במלחמת חצי האי, חלק מהמלחמות הנפוליאוניות. הקרב אירע בעיר סלמנקה בקסטיליה ולאון, ממלכת ספרד הנפוליאונית, במהלך 22 ביולי 1812. הקרב התרחש בין כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית השישית שהורכבו מממלכת פורטוגל, ממלכת ספרד והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד נגד כוחותיה של ספרד הנפוליאונית, מדינת חסות של הקיסרות הצרפתית הראשונה בספרד. הקרב כלל מעל מאה אלף חיילים בשני הצדדים.

את כוחות הקואליציה הנהיג ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, בעוד את הגרנד ארמה (צבא הקיסרות הצרפתית) הנהיג אוגוסט דה מרמונט. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הקואליציה והביא לנטישת אנדלוסיה בידי הכוחות הצרפתים ואיבוד השליטה הצרפתית על כל מרכז ספרד, מה שהביא לשחרור מדריד בידי הקואליציה זמן קצר מאוחר יותר. הקרב סימן נקודת מפנה בלחימה בחצי האי האיברי שכן הביא לסיום האסטרטגיה ההגנתית של הקואליציה ולתתחילתה של אסטרטגיה התקפית שתגיע לשיאה בנפילת הצרפתים כמעט שנה מאוחר יותר במהלך קרב ויטוריה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת חצי האי

במסגרת מלחמת חצי האי כבש הצבא הספרדי את ספרד והכתיר את אחיו של הקיסר הצרפתי, ז'וזף בונפרטה, בתור מלך ספרד. תמיכתה של ממלכת פורטוגל בקואליציות האנטי-צרפתיות הביאו לפלישה צרפתית לתוכה אשר פגשה בכישלון ובהתערבות בריטית. מלחמת חצי האי הייתה המערכה האכזרית ביותר של המלחמות הנפוליאוניות. קודם לפלישה הנפוליאונית לספרד הייתה המדינה שקועה בתקופה של סטגניציה פוליטית וכלכלית כמו גם תסיסה אזרחית. מיליוני האיכרים הספרדים לא היו מסכימים לעולם למשטר צרפתי על ארצם וקראו להשבתו של פרננדו השביעי, מלך ספרד. האוכלוסייה הספרדית המקומית הפעילה מדיניות של לוחמת גרילה נגד הצרפתים ביחד עם משלחת בריטית של כוחות שבטיים מההיילנדס בסקוטלנד ואירלנד.

ב-9 במאי 1812 עזב נפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים, את בירתו לעבר דרזדן כדי לפתוח בפלישתו לאימפריה הרוסית (ראו מלחמת רוסיה–צרפת (1812)). משלא היה מסוגל עוד לפקח על פעולות הצבא הצרפתי בספרד, העביר נפוליאון את הפיקוד על צבאות צרפת בחצי האי האיברי לאחיו הבכור, ז'וזף, כאמור מלך ספרד הצרפתי, והותיר את האחרון לנסות לכפות מטרה משותפת על הקצינים הבכירים הצרפתיים שפעלו באופן עצמאי ברחבי ספרד; במיוחד מרשל סולת באנדלוסיה שבדרום ספרד ומרשל מרמונט המפקד על 'צבא פורטוגל' בגבול צפון-מזרח ממלכת פורטוגל. קודם ליציאתו של נפוליאון לפלישה אל רוסיה הוא ביצע סיפוח של קטלוניה לתוך הקיסרות הצרפתית, פעולה שהחריפה אף יותר את מאבק הגרילה של האוכלוסייה המקומית נגד המשך השלטון הצרפתי.

התקדמות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון הטיל על ז'וזף את החובה העיקרית להיאבק בכוחות הגרילה הספרדיות ברחבי הארץ. ז'וזף היה אמור לאמץ אסטרטגיית החזקה ומגננה נגד הכוחות הסדירים הבריטיים-פורטוגזיים-ספרדיים תחת ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, עד שנפוליאון חזר מניצחון מיוחל ברוסיה והצליח סוף סוף להשיג ניצחון מלא בחצי האי עם צבאו הגדול. הוראותיו של נפוליאון הניחו שוולינגטון יישאר באסטרטגיית מגננה, עם זאת, בעקבות לכידת מבצרי העיר סיודאד רודריגו ובדאג'וז בחודשים הראשונים של שנת 1812 על ידי הבריטים והפורטוגלים, התקדמה וולינגטון לתוך ספרד בדרך למדריד. ז'וזף הורה לאוגוסט דה מרמונט להישאר בסלמנקה ולסולט לשמור על הגבול עם פורטוגל. שני המפקדים סירבו להישמע להוראות אלה, וסולת הרחיק לכת ואמר כי לא מוכן לקבל כל הוראה מז'וזף[1].

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולינגטון החליט לבטל את איום צבא פורטוגל של המרשל הצרפתי מרמונט במרכז ספרד. שני המפקדים תמרנו את כוחותיהם קדימה ואחורה, וניסו להשיג את היד העליונה אך התקדמו מעט. לבסוף, מרמונט קיבל תגבורת והתקדם להשתלט על המוצבים הבריטים[2]. לאחר התכתשות של הכוחות ב-21 ביולי, הורה וולינגטון על פינויו של הציוד ושל הכוחות חזרה לעבר הגבול הפורטוגזי, בציפייה שייאלץ לסגת. מרמונט ראה את ענני האבק והסיק שהבריטים נסוגים ומיד הורה לרגימנטים תחת פיקודו לנוע מערבה לנסות לפגוש ולהפיל את הבריטים ולנתק את הנסיגה. ללא ידיעתו של מרמונט, עיקר הצבא הבריטי לא נסוג והם למעשה הוסתרו על ידי השטח הצחיח בקו מזרח-מערב. בבוקר 22 ביולי, מרמונט ראה הזדמנות לבצע איגוף של אגף הכוחות הבריטים תחת וולינגטון על ידי הנעת המחלקות המובילות של הצרפתים מערבה. וולינגטון התכונן בפני איום שכזה בכך שהוא מנע את נסיגתה של דיוויזיית הפרשים השלישית של פקנהאם והותיר אותה להגן על האגף. כתוצאה מהמהלך של מרמונט, הקו הצרפתי נמתח יתר על המידה, ברואו את מצב המערך הצרפתי, וולינגטון ניצל כעת את הסיכוי לתקוף.

באמצע אחר הצהריים, הפרשים של יחידת ד'אורבן והדיוויזיה השלישית של פקנהאם תקפו את הדיוויזיה הצרפתית המובילה בפיקודו של תומיירס. הצרפתים, שהופתעו לחלוטין, נסוגו מפני הבריטים, בעוד תומיירס עצמו נהרג. זמן קצר לאחר מכן, הדיוויזיה החמישית של ליית' והבריגדה הפורטוגזית של ברדפורד מכוחות הקואליציה הוקצו נגד הדיוויזיה הצרפתית של מקונה. הצרפתים שנלחצו קשות ממתקפת הפתע לא הצליחו לארגן כראוי את דיוויזיות הפרשים הכבדים והקרב הפך לטבח של הכוחות. המערך הצרפתי המערבי התפרק לגמרי במהלך הקרב ו-3 דיוויזיות נפלו. במזרח החזיק הקו הצרפתי. לאחר מאבק עקוב מדם הצליחו הצרפתים לחסום את המתקפה של דיוויזיית הפרשים הבריטית הרביעית אך וולינגטון קרא לעצור את המתקפה המתוכננת של הכוחות הפורטוגזים על הצרפתים, בכדי למנוע איבוד כוחות.

עם פציעתו של המרשל מרמונט קיבל המרשל ברטרנד קלוזל את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים. במקום לפרוש משדה הקרב, קלוזל יצא למתקפה עם הדיוויזיה שלו יחד עם זו של הגנרל בונט למתקפת נגד נואשת. מתקפת נגד צרפתית זו נכשלה כאשר הדיוויזיה השישית של קלינטון עברה למערך הגנתי להתמודד עם המתקפה ושברה את המערך הצרפתי. הקרב הסתיים עם התקדמות כללית בריטית-פורטוגזית מצפון וממערב והמשך ההתקדמות עוכבה על ידי פעולת מגן אחורי נמרצת של הקורפוס הצרפתי תחת המרשל פריי. צבאו של וולינגטון, המונה 48,600 חיילים, מצא עצמו עם 5,200 נפגעים אך באותו הזמן נגרמו לערך 14,000 נפגעים לצבא הצרפתי שמנה 50,000 איש. קרב סלמנקה, הידוע גם כקרב ארפילס, היה ככל הנראה ההצלחה הצבאית המרשימה ביותר של וולינגטון עד אותה העת[3].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הנפילה הצרפתית בקרב סלמנקה היה על ז'וזף לקרוא להשבת הכוחות מאנדלוסיה ודרום ספרד, דבר שהותיר שטחים אלו פתוחים לקראת כיבוש מחודש של הספרדים והבריטים. הכוחות הבריטים תחת וולינגטון התקדמו במעלה ספרד, שחררו את מדריד והביאו למנוסת המנהל הצרפתי לצפון. ההתקדמות של וולינגטון לאורך 1812 הגיעה עד בורגוס, כאשר החורף הקשה הכריח אותו לסגת חזרה לעבר הגבול. בשנה הבאה יצא בראש כוחות הקואליציה בספרד למערכה נוספת, בעזרת תנועה צבאית דרך האקלים הצחיח של גליסיה, הגיעו כוחות הקואליציה לקרב ויטוריה שהביא סופית לנפילת הכוחות הצרפתים בספרד ולנסיגתם מצפון להרי הפירנאים אל תוך צרפת עצמה. קרב סלמנקה היווה את המהפך בחזית בחצי האי האיברי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב סלמנקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרב סלמנקה, קרבות בריטיים
  2. ^ קרב סלמנקה, הקיסרות הצרפתית
  3. ^ קרב סלמנקה, מלחמת חצי האי
קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
הפיכת ה-10 באוגוסט 1792קרב ואלמיקרב ז'מפסהמלחמה בונדהקרב נירווינדןקרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידותקרב הנילוסקרבות בארץ ישראלקרבות איטליההקרב על סטונתץקרב קופנהגןקרב ההונלידןקרב מרנגו גרנד ארמהקרב כף פיניסטרהמערכת אולםקרב טרפלגרקרב אולםקרב דורנשטייןקרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגןקרב ינה-אאורשטדטמרד פולין הגדולהקרב אילאוהמצור על דנציגקרב היילסברגקרב פרידלנד קרב אבנסברגקרב לנדשוטקרב אקמוהלקרב אספרן-אסלינגקרב וגראם קרב סלמנקההפלישה לרוסיהקרב סמולנסקקרב בורודינוקרב ברזינהקרב ליצןקרב באוצןקרב דרזדןקרב ויטוריהקרב לייפציגמערכת ששת הימיםקרב פריז קרב קאטר ברהקרב ליגניקרב ווטרלו