קרב סנט אולבנס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב סנט אולבנס הראשון
מערכה: מלחמות השושנים
York victory over Lancaster.svg
תאריך התחלה: 22 במאי 1455
מקום: סנט אולבנס, הרטפורדשייר, אנגליה
51°44′55.32″N 0°20′20.4″W / 51.7487000°N 0.339000°W / 51.7487000; -0.339000
תוצאה: ניצחון מכריע לבית יורק
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

2,000[1]

3,000[1]

אבדות

120[2]

60[2]

- נהרג בקרב

קרב סנט אולבנס הראשוןאנגלית: First Battle of St Albans), שנערך ב-22 במאי 1455 בסנט אולבנס, כ-35 ק"מ צפונית ללונדון, נחשב לקרב הראשון במסגרת מלחמות השושנים[3]. כוחותיהם של ריצ'רד דוכס יורק ובעלי בריתו, הרוזנים לבית נוויל סולסברי וווריק, הביסו את צבא תומכי המלך, ויריבו הגדול של יורק, אדמונד בופורט, דוכס סאמרסט, נהרג בקרב. עם נפילתו בשבי של המלך הנרי השישי מינה הפרלמנט שכונס לאחר מכן את יורק ללורד פרוטקטור.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1422, בעקבות מותו של הנרי החמישי עלה לשלטון בנו התינוק, הנרי השישי. הנרי השישי הוכתר כשהיה בן תשעה חודשים בלבד, ובשמו שלטו עוצרים ויועצים. המלחמה שהתנהלה בצרפת החלה לנטות לרעת האנגלים החל מ-1429, שהיו זקוקים יותר מתמיד לשליט חזק וכריזמטי, אך הנרי היה אדם ביישן ואדוק בדתו, שהזניח את ניהול ענייני המדינה והיה נוח לתמרון בידי יועציו, ביקש להימנע משפיכות דמים ותמך בהשגת הסדר שלום עם הצרפתים, בעידודם של הנרי בופורט, דודו של הנרי החמישי, וויליאם דה לה פול, הדוכס הראשון מסאפוק. כנגדם עמדו המפרי, דוכס גלוסטר, וריצ'רד, דוכס יורק, שאר בשרו הקרוב ביותר של המלך. ב-1436 מונה יורק למפקד הצבא האנגלי בצרפת, אך לא זכה לתמיכה מספקת מהמלך ויועציו, שהעדיפו להגיע להסכם עם הצרפתים והזניחו את הצבא. מותם של הנרי בופורט ודוכס גלוסטר ב-1447 ודוכס סאפוק ב-1450 העמיד את אדמונד בופורט, דוכס סאמרסט ודוכס יורק כמנהיגי הסיעות שנאבקו על השליטה במלך ובחצרו[4].

ב-1447 מונה ריצ'רד למפקד הצבא האנגלי באירלנד, ולמעשה הורחק מהחצר ומההחלטות החשובות, בעוד יריבו הגדול, אדמונד בופורט, דוכס סאמרסט, וחביבו של המלך, קיבל במקומו את הפיקוד על הכוחות האנגליים בצרפת וזכה לתמיכה כספית נדיבה אך כשל לחלוטין במשימתו ובשנים 14491450 נכבשה נורמנדי על ידי הצרפתים[5]. ב-1450 שב יורק לאנגליה, תבע מהמלך להפוך אותו ליורשו החוקי ולעצור את סאמרסט בשל כישלונותיו. יורק כינס צבא כדי לכפות את דרישותיו ב-1452 ולאחר פגישה בבלאקהית' עם מועצת האצילים ועם המלך, שביקש נואשות להימנע מעימות, התקבלו דרישותיו. כתוצאה מכך פיזר יורק את צבאו, אך נעצר תוך זמן קצר והוחזק כאסיר למשך שלושה חודשים. הוצאתו להורג נמנעה בשל חששו של המלך שהדבר יעורר מהומות בממלכה; הדוכס היה אהוד מאוד וידוע כאדם בעל כבוד. יורק שוחרר ממאסרו רק לאחר שהסכים להישבע אמונים בפני המלך בקתדרלת סנט פול שלעולם לא ימרוד בו שוב[6][7].

מצב האנגלים בצרפת הוסיף להחמיר ובעקבות תבוסת הצבא האנגלי, בפיקודו של ג'ון טלבוט, הרוזן הראשון משרוסברי, בקרב קאסטיון, שסיימה למעשה את הנוכחות האנגלית בצרפת, למעט העיר קאלה, סבל הנרי השישי מהתמוטטות עצבים מוחלטת וחדל לתפקד. סאמרסט, בתמיכת המלכה מרגרט מאנז'ו, ניסה בתגובה לשלוט הממלכה באמצעות הכרזה על עצמו כלורד פרוטקטור וכעוצר בשם הנסיך בן החודשיים אדוארד. אף על פי כן, המעיט סאמרסט בכוחו ובפופולריות של דוכס יורק, היות שאצילים רבים במועצת האצילים (ובכלל זה בני בריתו הקרובים, גיסו ריצ'רד נוויל, רוזן סולסברי, ובנו ריצ'רד, רוזן ווריק) תמכו בו. משום כך קיבל יורק את המינוי לשלוט באנגליה כלורד פרוטקטור וכחבר המועצה הבכיר של הממלכה, כל עוד נותר המלך בלתי כשיר למשול. יורק השתמש בתפקידו החדש כדי לצאת כנגד יריבו הראשי, ודוכס סאמרסט נכלא[8]. במהלך אותם 14 חודשים החלו מחנות הצדדים היריבים להתגבש. מלבד היריבות בין יורק לסאמרסט, היו שני בתי האצולה הגדולים והמשפיעים בצפון אנגליה, בית פרסי ובית נוויל, בעיצומו של סכסוך גדול משלהם[9]; בני משפחת פרסי החזיקו, ועדיין מחזיקים בימינו, בתואר רוזן או דוכס נורת'מברלנד; משפחת נוויל החזיקה בתוארי רוזן סולסברי ורוזן ווריק (שהושגו באמצעות זכויות נשות המשפחה), ונחשבו למשפחה העשירה באנגליה. בנוסף היה בית נוויל מקורב לדוכס יורק דרך קשרי נישואין, כאשר הדוכסית מיורק הייתה ססילי נוויל, אחותו של סולסברי[10]. רוב העימותים היו על כסף ואדמות, אך שני הבתים בחרו לבסוף בצדדים היריבים, אנשי בית פרסי תמכו בסאמרסט ואנשי נוויל ביורק[11].

בתקופת חג המולד של שנת 1454 התאושש הנרי השישי ממחלתו, ותפקידו של יורק כלורד פרוטקטור הסתיים למעשה. סאמרסט שוחרר והוחזר למעמדו ולתפקיד בו החזיק לפני תקופת מאסרו, בעוד יורק ובעלי בריתו שבו לאחוזותיהם בצפון אנגליה ללא קבלת רשות מהמלך. באפריל הכריזו המלך ויועציו על כינוסה של אספה גדולה בלסטר וזימנו אליה את יורק ובעלי בריתו, שהעריכו שסאמרסט ינצל את הבמה כדי להעלות האשמות כנגדם במעמד זה, דבר שעלול להסתיים במאסרם אם לא יישבעו אמונים למלך. במטרה להשיב לעצמם את כוחם ולעצור את האיום מצידו של סאמרסט גייסו יורק ואנשיו צבא ובאמצע מאי החלו לצעוד לעבר לונדון. הנרי וסאמרסט, שגילו רק ב-18 במאי על הכוח המתקרב, גייסו בחיפזון צבא, שהורכב בעיקר מאצילים ומלוויהם, אבירים ונושאי כלים, וב-21 במאי עזבו את לונדון ויצאו צפונה לקראתם, כשכוונתם לפגוש כוחות נאמנים למלך בעיירה סנט אולבנס ומשם לנוע לעבר לסטר. יורק וצבאו צעדו במהירות לעברם מהעיירה וייר וב-22 במאי נפגשו הצבאות בסנט אולבנס[3][12].

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הלנקסטרי, שמנה כ-2,000 חיילים[1] בפיקודו של האמפרי סטאפורד, דוכס בקינגהאם, הגיע בשעות הבוקר לסנט אולבנס ונערך להגנה עליה באמצעות הצבת חיילים לאורך החפיר שהקיף את העיירה (העיירה לא הייתה מוקפת חומה), שכונה תעלת טונמן (Tonman Ditch), וחסימת הרחובות הראשיים של סופוויל ושרופשייר בבריקדות, בפיקודו של ברון קליפורד[13]. מעט לפני שהגיעו לעיירה החליט הנרי השישי על העברת הפיקוד על הצבא לבקינגהאם[3][14], מכיוון שהיה קרוב משפחתו של יורק מנישואיו, היה נאמן למלך ולא לקח צד בסכסוך בין הצדדים וחשוב מכך, העדיף לנהל משא ומתן ולהימנע משפיכות דמים[15]. הצבא היורקי בן 3,000 החיילים, שכלל גם יחידה בת 600 קשתים[1], הגיע לסנט אולבנס וחנה בקיפילד שממזרח לה[16]. בין הצדדים החל משא ומתן של כשלוש שעות, כאשר כרוזים נעים הלוך ושוב בין שני המפקדים היריבים. ככל הנראה, נעשה ניסיון מצד בקינגהאם, שניהל את המשא ומתן מטעם המלך, לקנות זמן עבור הלנקסטרים, שהיו בנחיתות מספרית והמתינו לתגבורות שהיו צפויות להגיע לעיירה למחרת היום. יורק, שלא התכוון לחזור על שגיאתו בבלאקהית', הבהיר את כוונותיו ודרש את מאסרו והוצאתו להורג של סאמרסט. המלך הנרי, בתגובה לא אופיינית מצידו שהתבררה כמכרעת, סירב לדרישה[17][18].

לאחר כישלון המשא ומתן והחליט יורק לתקוף. יחידה אחת, בפיקודו של יורק נועדה לפרוץ את הבריקדה בדרך שרופשייר, ויחידה שנייה, בפיקודו של סולסברי, את זו שהגנה על דרך סופוויל. עיקר כוחו של הנרי הופתע מההתקפה מצידו של יורק; רוב החיילים ציפו לפתרון בדרכי שלום, בדומה לזה שהושג בבלאקהית' ב-1452. על אף זאת, נתקלו היחידות המסתערות של כוחות יורק ברחובות צרים, שמנעו מהם לנצל את יתרונם המספרי ולפרוץ את הבריקדות, נבלמו וספגו אבדות[3][19]. על פי חלק מהמקורות בני אותה תקופה לא ארך הקרב עצמו יותר מחצי שעה, זאת בעיקר בשל גורם ההפתעה שגרמה פריצת כוחותיו של רוזן ווריק אל תוך העיירה, מול כוחות לנקסטריים שלא נערכו לקרב[20].

רוזן ווריק הוביל כוח עתודה שחצה את החפיר באזור שנשמר בדלילות מצד צבא לנקסטר, בין שני אזורי ההתקפה, דרך סמטאות קטנות, גנים ומטעים, והופיע במפתיע בכיכר השוק, המקום בו חנה עיקר צבאו של הנרי, כאשר אנשיו היו עסוקים במנוחה ובשיחה ביניהם. התקדמותו המהירה של ווריק הביאה לכך שחלק מהאצילים אנשי לנקסטר אף לא הספיקו ללבוש את שריונם במלואו. ווריק הסתער לעברם מיד, ובסיוע מטר החיצים של קשתיו הביס את הכוח שמולו. הנס המלכותי ננטש והושלך לאדמה, וייתכן שהסיבה לכך הייתה שהאציל שתפקידו היה לשאת אותו לפני המלך כדי לסמן את מיקומו וללכד את אנשיו, השעין אותו לפני הקרב על קיר אחד הבתים. אובדן הנס המלכותי בקרב נחשב לחרפה על פי מקורות אותה תקופה, שנחלקו בקביעה מי היה האציל האחראי לכך; חלקם מאשימים את רוזן אורמונד, סר פיליפ ונטוורת'[21] או ברון סודלי[22]. הקבוצה שהקיפה את המלך נפגעה ממטר החיצים, כמה מאנשיו נהרגו, והמלך עצמו ודוכס בקינגהאם נפצעו[3]. באותו זמן הבינו אנשי לנקסטר שאיישו את הבריקדות שכוחות יורק איגפו את עמדתם, ומחשש להתקפה מעורפם נטשו את עמדותיהם ונמלטו מהעיירה. סאמרסט, שידע היטב שיורק לעולם לא יניח לו לחיות, החליט להתבצר בקסטל אין, מבנה שנמצא בסמוך לכיכר. כאשר הקיפו כוחות יורק את המבנה, החליט סאמרסט לפרוץ החוצה ולנסות להימלט תוך כדי לחימה, הסתער לאורך הרחוב הראשי והרג ארבעה מאנשי יורק לפני שהופל ארצה ונהרג. רוזן נורת'מברלנד נהרג כשניסה להגיע אל הפונדק. ברון קליפורד, בן בריתם של משפחת פרסי, נהרג בלחימה ברחוב הראשי[3][23].

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במונחים צבאיים היה הקרב הראשון בסנט אולבנס שולי יחסית, עם פחות מ-200 נפגעים מתוך כ-5,000 לוחמים, אם כי מרביתם היו אצילים, אבירים ונושאי כליהם. מבחינה פוליטית היה הקרב לניצחון מכריע עבור יורק ובית נוויל: יורק לקח בשבי את המלך והשיב לעצמו את מעמדו וכוחו באופן מלא, בעוד סאמרסט, ויריביהם הצפוניים של בית נוויל, רוזן נורת'מברלנד וברון קליפורד נהרגו במהלך הקרב. בין הפצועים היו בקינגהאם, תומאס דה קורטניי, רוזן דבון, ג'ספר טיודור (אחיו למחצה של המלך) ובנו של סאמרסט, הנרי בופורט, רוזן דורסט. מתקפת הפתע וגבורתו של רוזן ווריק בן ה-26 החלה את הקריירה הצבאית המפורסמת שלו, שהובילה למוניטין שלו כ"ממליך המלכים"[24].

המלך הנרי, שנפצע באורח קל מחץ ששרט את כתפו, הועבר לפונדק סמוך ולאחר מכן טופל במנזר מקומי. יורק, סולסברי ו-ווריק הגיעו עם סיום הקרב למנזר וביקשו את סליחתו של המלך, הצהירו בפניו על נאמנותם והאשימו את האנשים שסביבו באחריות לקרב שפרץ. המלך קיבל את בקשת הסליחה שלהם מחוסר ברירה, אך גם מתוך כוונה להשתלט על חיילי צבא יורק, שגם לאחר שהקרב הסתיים המשיכו להשתולל ברחבי העיירה ולבזוז את תושביה. עם כניעתו של המלך, הכריז יורק בשמו על הפסקת הלחימה והמהומה פסקה[25]. ביום שלאחר הקרב ליוו יורק ואנשיו את המלך הנרי בחזרה ללונדון; יורק מונה שוב ללורד פרוטקטור בהחלטת הפרלמנט בנובמבר אותה שנה, ווריק מונה למפקד העיר קאלה וסולסברי לשומר חותם המלך. הקרב השיב את יורק ובעלי בריתו לעמדות כוח, אך חיסול האצילים הפכו את יורשיהם ליריבים מרים ושואפי נקם, דבר שהבטיח שהמלחמה תימשך[3].

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזהו של ויליאם שייקספיר, "הנרי השישי, חלק שני", מסתיים בקרב ובתוצאותיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Burley, עמוד 54
  2. ^ 1 2 Burley, עמוד 83
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Wagner, John A. Wagner, Edward Ed. Encyclopedia of the Wars of the Roses. ABC-CLIO, 2001. ISBN 1851093583. עמוד 241
  4. ^ Burley, עמודים 31–35
  5. ^ Burley, עמודים 35–37
  6. ^ Burley, עמוד 39
  7. ^ Edgar, עמודים 43–45
  8. ^ Burley, עמודים 40–42
  9. ^ Burley, עמודים 41–42
  10. ^ Burley, עמוד 35
  11. ^ Sadler, עמודים 77–86
  12. ^ Burley, עמודים 43–57
  13. ^ Burley, עמוד 24
  14. ^ Burley, עמוד 56
  15. ^ Sadler, עמודים 90–91
  16. ^ Burley, עמוד 57
  17. ^ Burley, עמודים 57–62
  18. ^ Edgar, עמודים 55–56
  19. ^ Burley, עמוד 64
  20. ^ Burley, עמודים 82–83
  21. ^ Sadler, עמוד 91
  22. ^ Burley, עמוד 73
  23. ^ Burley, עמודים 68–69, 71–78
  24. ^ Burley, עמודים 77, 83–85
  25. ^ Burley, עמודים 74–75, 80–82