קרב צ'יקמוגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב צ'יקמוגה
מערכה: מערכת צ'יקמוגה
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
Chickamauga.jpg

קרב צ'יקמוגה; ציור מאת קורץ את אליסון
תאריך התחלה: 18 בספטמבר 1863
תאריך סיום: 20 בספטמבר 1863
משך הסכסוך: 3 ימים
קרב לפני: מערכת טולהומה
קרב אחרי: מערכת צ'טנוגה
מקום: מחוז קאטוסה, ג'ורג'יה
34°55′03″N 85°15′38″W / 34.9176°N 85.2606°W / 34.9176; -85.2606 
תוצאה: ניצחון של כוחות הקונפדרציה
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
ג'פרסון דייוויס  אברהם לינקולן 
מפקדים
כוחות

ארמית טנסי,
כ-65,000 חיילים

ארמיית הקמברלנד,
כ-60,000 חיילים

אבדות

18,454 סך הכול
(2,312 הרוגים,
14,674 פצועים
1,468 שבויים ונעדרים)[1]

16,170 סך הכול
(1,657 הרוגים,
9,756 פצועים
4,757 שבויים ונעדרים)[1]

קרב צ'יקמוגהאנגלית: Battle of Chickamauga), אשר התחולל בין 18 ל-20 בספטמבר 1863, היה הקרב שציין את סופה של מערכת צ'יקמוגה, מתקפת כוחות האיחוד כנגד כוחות הקונפדרציה בדרום-מזרח טנסי וצפון מערב ג'ורג'יה, בזירה המערבית של מלחמת האזרחים האמריקנית. היה זה הקרב הגדול הראשון אשר התחולל על אדמת ג'ורג'יה, אחת התבוסות המשמעותיות ביותר של כוחות האיחוד בזירה המערבית. קרב זה שני רק לקרב גטיסבורג במספר האבדות שנגרמו בו.

הקרב התחולל בין ארמיית קמברלנד של האיחוד בפיקודו של מיג'ור ג'נרל ויליאם רוזקרנס, וארמיית טנסי של הקונפדרציה בפיקוד גנרל ברקסטון בראג (Braxton Bragg). שמו של הקרב נגזר מנחל צ'יקמוגה אשר זורם ליד שדה הקרב בצפון מערב ג'ורג'יה, נחל אשר נשפך לבסוף אל נהר טנסי כשישה קילומטרים מצפון מזרח למרכז צ'טנוגה.

בקיץ 1863 פתח רוזקרנס במערכת טולהומה, סדרת תמרונים מבריקה אשר דחקה את כוחות הקונפדרציה ממרכז טנסי. לאחר עצירה למנוחה והתארגנות של כחודשיים, חידש רוזקרנס את המתקפה, ופתח במערכת צ'יקמוגה, במטרה לאלץ את כוחות הקונפדרציה לסגת מצ'טנוגה. בתחילת ספטמבר איחד רוזקרנס את כוחותיו אשר היו מפוזרים בטנסי וג'ורג'יה, וביצע מספר תמרונים אשר אילצו את בראג לסגת דרומה מצ'טנוגה. חיילי האיחוד עקבו אחר נסיגתו והתכתשו איתו בקרב דייוויס קרוס רואודס (אנ') ב-11 בספטמבר. בשלב זה היו שלושת גייסותיו של רוזקרנס מנותקים זה מזה, כיוון שנעו דרך מעברי הרים שונים בשטח ההררי של צפון ג'ורגיה, במטרה לאגף את כוחו של בראג. בראג היה נחוש לכבוש מחדש את צ'טנוגה, והחליט לתקוף חלק מצבאו של רוזקרנס, להביסו, ואז לנוע חזרה אל תוך העיר. ב-17 בספטמבר הוא פנה צפונה, בכוונה לתקוף את גייס XXI של רוזקרנס, אשר היה מנותק משאר צבאו של רוזקרנס. עם זאת, לאחר קרב דייוויד'ס קרוס רואודס, הבין רוזקרנס את הסכנה הנשקפת לצבאו מפיזור כוחותיו בשטח ההררי, והחל לכנס את כוחותיו. ב-18 בספטמבר, בעוד בראג נע צפונה לקראת מתקפה על גייס XXI של האיחוד, התנגשו כוחות הפרשים והרגלים שלו בכוחות פרשים וחיל רגלים רכוב של האיחוד, אשר היו חמושים ברובי ספנסר נטעני מחסנית.

הלחימה פרצה במלוא עוזה בבוקר 19 בספטמבר. אנשיו של בראג תקפו בעוצמה, אולם לא הצליחו לפרוץ את קו ההגנה של האיחוד. בבוקר שלמחרת, 20 בספטמבר, חידש בראג את ההתקפה. בשעות הבוקר המאוחרות דיווחי מפקדי המישנה של רוזקרנס היטעו אותו לחשוב שקיים פער בקו ההגנה שלו. כאשר הסיט כוחות על מנת לסתום את הפירצה לכאורה, יצר פירצה אמיתית, הישר בדרכה של התקפה מרוכזת בת שמונה בריגדות שהוביל לוטננט ג'נרל ג'יימס לונגסטריט מצבא הקונפדרציה. הגייס המנוסה של לונגסטריט הושאל לזירת המערב מצבא צפון וירג'יניה (אנ') של גנרל רוברט א' לי, והגיע לשדה הקרב ערב קודם. ההתקפה שהוביל לונגסטריט פרצה את קו ההגנה המדולל של הצפון וגרמה לנסיגה מבוהלת של שליש מצבא האיחוד, כולל של רוזקרנס עצמו, אשר נס לצ'טנוגה.

היחידות הנותרות מצבא הצפון נערכו מחדש בקו הגנה על בסיס רכס בצורת פרסה ("Horseshoe Ridge"), ויצרו מחדש את האגף הימני בעבור כוחותיו של מייג'ור ג'נרל ג'ורג' תומאס, אשר נטל פיקוד על הכוחות הנותרים בשדה הקרב. כוחות הקונפדרציה המשיכו בהתקפות חוזרות ונישנות במחיר יקר, אולם למרות זאת החזיק תומאס בקו ההגנה עד השקיעה. לאחר מכן נסוגו כוחות האיחוד אל תוך העיר צ'טנוגה, בעוד כוחות הקונפדרציה נערכו על הרכסים מסביבה, והטילו מצור על העיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית, מערכות טולהומה, צ'יקמוגה וצ'טנוגה (יוני–דצמבר 1863), מערכת טולהומה
מערכת טולהומה, 24 ביוני–3 ביולי 1863.
  הקונפדרציה
  האיחוד

בקיץ 1863 יצא רוזקרנס למערכת טולהומה, במהלכה התקדם דרום מזרחה ממרפריסבורו, טנסי, ובסדרת תמרוני הטעיה ואיגוף אילץ את בראג לסגת מעמדותיו במרכז טנסי אל עבר העיר צ'טנוגה. בסדרת תמרונים מבריקה, ובעלות של 569 אבידות בלבד לכוחותיו, הצליח רוזקרנס להניס את כוחות המורדים ממרכז טנסי ולהחזיר את שליטת האיחוד לאזור חשוב ופורה של טנסי. הגנרל המפקד מיג'ור ג'נרל הנרי האלק והנשיא אברהם לינקולן התעקשו שרוזקרנס ינוע במהירות וילכוד את צ'טנוגה.[2] כיבוש העיר היה פותח בפני האיחוד את הדרך אל אטלנטה ולב הדרום. צ'טנוגה הייתה צומת רכבות חשוב, עם קווי רכבת צפונה אל נאשוויל במרכז טנסי, נוקסוויל במזרח טנסי (ומשם לווירג'יניה), ודרומה אל אטלנטה (ומשם אל חוף המפרץ). צ'טנוגה הייתה מרכז תעשייתי חשוב ביצור ברזל וקוק (סוג של דלק המשמש בתעשיית הברזל), וישבה על נהר טנסי, אשר היה עורק תחבורה ימי חשוב. צ'טנוגה שוכנת בין מספר הרים ורכסים – הר לוקאאוט, רכס מישיונרי, הר ראקון ורכס סטרינגר'ס – והיוותה עמדה חשובה וניתנת להגנה.[3]

ארמית טנסי של בראג מנתה בסוף יולי 1863 כ-52,000 חיילים, אולם למרות זאת ממשלת הקונפדרציה מיזגה אל תוכה את פיקוד מזרח טנסי, אשר היה בפיקוד מייג'ור ג'נרל סימון באקנר (Simon B. Buckner). מיזוג זה הוסיף לפיקוד טנסי של בראג כ-17,800 חיילים והביא אותו למצבה של 69,800 חיילים, אולם גם הרחיב את סמכויות הפיקוד שלו צפונה אל אזור נוקסוויל. מהלך זה הכפיף תחת בראג גנרל שלישי אשר רחש לו מעט כבוד, אם בכלל.[4] לוטננט ג'נרל לאונידס פולק (Leonidas Polk) ומייג'ור ג'נרל ויליאם הארדי (William J. Hardee), שני פקודיו האחרים, כבר הביעו את עוינותם לבראג בעקבות תפקודו הכושל במערכת טולהומה. יחסו של באקנר אל בראג נבע מפלישתו הכושלת של בראג לקנטקי, מולדתו של באקנר, ב-1862, וכן מן העובדה שבעקבות המיזוג איבד את עצמאות הפיקוד על גיזרתו.[5] פן חיובי מבחינת בראג בשינויים הארגוניים שחלו בתקופה זו היה בקשתו של הארדי לעבור מאת בראג לאזור מיסיסיפי ביולי, אולם הוא הוחלף בלוטננט ג'נרל ד'ה' היל (D.H. Hill), אשר לא הסתדר עם רוברט א' לי בווירג'יניה.[6]

משרד המלחמה של הקונפדרציה שאל את בראג בתחילת אוגוסט האים יוכל לפתוח במתקפה כנגד רוזקרנס, אם יקבל תגבורות מאזור מיסיסיפי. בראג השתהה במתן תשובה, מכיוון שהיה מודאג מן האתגרים הגאוגרפיים והלוגיסטיים הכבירים הכרוכים במשימה זו, והעדיף להמתין עד שיריבו רוזקרנס יתגבר הוא על אתגרים אלה ויתקוף אותו. הוא היה מודאג גם מכוח איחוד משמעותי בראשות מייג'ור ג'נרל אמברוז ברנסייד (Ambrose Burnside) אשר איים על נוקסוויל. בראג הסיג את כוחותיו מעמדות קידמיות באזור ברידג'פורט, דבר אשר איפשר לרוזקרנס חופש תמרון מצפון לנהר הטנסי. הוא ריכז את שני גייסות הרגלים שלו באזור צ'טנוגה, והסתמך על כוחות פרשים על מנת לאבטח את אגפיו, אשר השתרעו מצפון אלבמה מערבה לו, ועד נוקסוויל מצפון מזרח לו.[7]

ממשלת הקונפדרציה החליטה לנסות מהלך אסטרטגי לשינוי מהלך המלחמה בזירה המערבית על ידי שליחת תגבורות מזירת המזרח בווירג'יניה — לוטננט ג'נרל ג'יימס לונגסטריט עם שתי דיוויזיות מתוך הגייס הראשון של ארמיית צפון וירג'יניה — בנוסף לתגבורות מאזור מיסיסיפי. קרב צ'יקמוגה היה הפעם הראשונה בו הניעה ממשלת הקונפדרציה כוחות גדולים מזירה לזירה על מנת לזכות בעליונות מספרית נקודתית ולהשיג הכרעה במערכה. בראג היה כעת מרוצה יותר מן המשאבים שלרשותו, וחיפש הזדמנות להכות בצבא האיחוד ברגע שכוחותיו יגיעו לעוצמה הנדרשת.[8]

"נהר המוות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה והקרב נקראים על שם נחל צ'יקמוגה המערבי. בהיסטוריה העממית נאמר שמקור השם צ'יקמוגה הוא מילה בשפת צ'רוקי שמשמעה "נהר המוות". פיטר קוזנס, מחבר אחד הספרים החשובים על הקרב, אומר שזהו "תרגום חופשי".[9] גלן טאקר מציע את התרגומים "מים עומדים" (שפת צ'רוקי התחתונה), "ארץ טובה" (שפת שבט הצ'יקסאו (אנ')), ו"נהר המוות" (דיאלקט של צ'ירוקי מהארץ העליונה). טאקר טוען שמקור השם "נהר המוות" מגיע לא מפעילות מלחמתית קדומה, אלא מכיוון שבמקום נדבקו בני שבט הצ'ירוקי באבעבועות שחורות.[10]

תמרונים ראשונים במערכת צ'יקמוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המערכה של האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות ראשונות במערכת צ'יקמוגה, 15 באוגוסט–8 בספטמבר 1863.
  הקונפדרציה
  האיחוד
מערכת צ'יקמוגה, תנועות: 15–30 באוגוסט 1863.

רוזקרנס היה נתקל באתגרים לוגיסטיים משמעותיים אם היה מחליט להתקדם דרומה. רמת קמברלנד אשר הפרידה בין הצבאות השתרעה לאורך כ-50 קילומטר, והייתה ארץ צחיחה סלעית ומבותרת, אשר הציעה אפשרויות מרעה מועטות. אם בראג היה תוקף אותו במהלך התנועה, היה נאלץ רוזקרנס להילחם עם גבו אל ההרים ועם קווי אספקה דלילים. עם זאת, רוזקרנס לא היה יכול להשאר במקומו, מכיוון שהיה נתון בלחץ עצום מצד וושינגטון לחדש את המתקפה בו זמנית עם התקדמותו של ברנסייד במזרח טנסי. בתחילת אוגוסט היה האלק, המפקד העליון, כה מתוסכל מחוסר התקדמותו של רוזקרנס, עד שהורה לו לנוע קדימה במיידי, ולדווח על יומית על תנועתו של כל גייס עד אשר יצלח את נהר טנסי. רוזקרנס זעם על הנימה "הפזיזה, היהירה, והזדונית" בפקודתו של האלק, והתעקש כי תנועה לפני 17 באוגוסט היא מרשם לאסון.[11]

רוזקרנס ידע כי יהיה לו קשה לקבל אספקה סדירה מבסיסו במהלך התנועה וצליחת נהר טנסי, ולכן חשב שזה הכרחי לצבור מספיק אספקה ועגלות משא לפני תחילת התנועה, כדי להיות בילתי תלוי בקווי האספקה במהלכה. הגנרלים הכפופים לו תמכו בקו מחשבה זה ויעצו לעכב את תחילת המבצע, כולם חוץ מבריגדיר ג'נרל ג'יימס גרפילד, ראש המטה, פוליטיקאי אשר היה מודע לחשיבות תמיכה פומבית בסדר העדיפויות של ממשל לינקולן.[12]

תוכנית ההתקדמות של כוחות האיחוד הייתה לחצות את רמת קמברלנד אל עבר עמק נהר טנסי, לעצור לתקופה קצרה על מנת לצבור אספקה, ואחר כך לצלוח את הנהר עצמו. צליחה תחת אש של הנהר הרחב הייתה בילתי אפשרית, ולכן הגה רוזקרנס תוכנית הטעיה אשר תסיט את תשומת ליבו של בראג אל מאמץ צליחה מזויף במעלה הזרם מצ'טנוגה, בעוד עיקר הצבא צולח את הנהר במורד הזרם. לאחר הצליחה התוכנית הייתה להתקדם בחזית רחבה אל השטח ההררי אשר מעבר לנהר, לאיים על ולאגף את צ'טנוגה, תוך ניתוק קווי האספקה של בראג. גייס XXI בפיקוד מייג'ור ג'נרל תומאס קריטנדן יתקדם אל העיר ממערב, גייס XIV בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'ורג' ה' תומאס יחצה את הר לוקאאוט כ-32 קילומטר מדרום לעיר, בעוד גייס XX בפיקוד אלכסנדר מק'קוק יתקדם עוד דרומה ומזרחה אל עבר מסילת הברזל אשר נשאה את קו האספקה של בראג מאטלנטה. ביצוע נכון של תוכנית זו אמור היה לגרום לבראג לסגת מצ'טנוגה או להילכד בה ללא אספקה.[13]

צליחת נהר טנסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזקרנס פקד על צבאו לנוע ב-16 באוגוסט. תנאי הדרך הקשים גרמו לכך שחלף שבוע עד שהיגיעו הכוחת אל עמק נהר טנסי. הכוחות חנו בעוד יחידות ההנדסה ערכו הכנות לצליחת הנהר. באותו זמן, הפעיל רוזקרנס תוכנית הטעיה. קולונל ג'ון וילדר (אנ') עם בריגדת הרגלים הרכובים שלו מן הגייס ה-XIV התמקם על גדת הנהר מצפון לצ'טנוגה. חייליו חבטו בחביות, ניסרו קרשים, ושילחו גיזרי עץ במורד הזרם, על מנת לגרום לחיילי הקונפדרציה לחשוב שבנית אסדות הצליחה מתבצעת מצפון לעיר. בנוסף, יחידת ארטילריה בפיקוד קפטן אלי לילי (אנ') התמקמה מול העיר בסטרינגר'ס רידג' (Stringer's Ridge) והפגיזה אותה במשך שבועיים. פעולת הטעיה זו, הידועה לעיתים כקרב צ'טנוגה השני, הייתה מוצלחת. היא גרמה לבראג להאמין שצליחת הנהר על ידי האיחוד תערך מצפון לעיר, ביחד עם כוחותיו של ברנסייד מארמיית אוהיו אשר התקדמו מנוקסוויל לעבר צ'טנוגה. בפועל, צלחו כוחותיו של רוזקרנס את הנהר מדרום ומערב לעיר, במורד הזרם, כמעט ללא הפרעה.[14]

צליחת הנהר הראשונה התבצעה ב-29 באוגוסט על ידי גייס XX, בקייפרטונ'ס פרי, כשבעה קילומטר מסטיבנסון, אלבמה (אנ'). בנקודה זו החלה בנייתו של גשר צף באורך 380 מטר. הצליחה השנייה נערכה יום למחרת, על ידי חלק מגייס XIV, בשלמאונד, טנסי, והשלישית מיד אחר כך, על ידי גייס XXI. אתר הצליחה הרביעי היה במיזוג נהר באטל קריק אל נהר הטנסי, ב-31 באוגוסט, שם צלחה יתרת גייס XIV. ללא גשרים קבועים ארמיית הקאמברלנד הייתה מתקשה להבטיח זרם אספקה קבוע ואמין. לכן נבנה גשר נוסף בברידג'פורט על ידי הבריגדה של פיליפ שרידן (אנ'), אשר גישרה 820 מטר בשלושה ימים. כמעט כל צבאו של רוזקרנס צלח בהצלחה את הנהר עד 4 בספטמבר, מלבד גייס העתודה אשר נותר לאבטח את מסילות הברזל. אל מולם ניצב שטח הררי מסוכן כמו זה שממנו באו.[15]

הפיקוד העליון של הקונפדרציה היה מודאג מהתפתחות זו, ונקט צעדים על מנת לתגבר את ארמיית טנסי. גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון השאיל שתי דיוויזיות מוחלשות (כ-9,000 איש) ממיסיסיפי, בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'ון ברקינרידג' (אנ') ומייג'ור ג'נרל ויליאם ווקר (אנ'), אשר הגיעו לזירה ב-4 בספטמבר. גנרל רוברט א' לי מפקד צבא צפון וירג'יניה שלח גייס בפיקוד לוטננט ג'נרל ג'יימס לונגסטריט. רק חמש בריגדות (כ-5,000 איש) מן הגייס של לונגסטריט הצליחו להגיע בזמן אל היום השני של קרב צ'יקמוגה, ב-20 בספטמבר.[16]

אל תוך ג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת צ'יקמוגה, תנועות: 10–12 בספטמבר 1863.

שלושת גייסות הרגלים של רוזקרנס התקדמו בשלושה נתיבים שונים, על פני שלוש הדרכים היחידות שהיו מתאימות לתנועה כזו. באגף ימין, גייס XX של מק'קוק נע דרום מערבה אל עבר ואלי הד (אנ'), אלבמה. במרכז, גייס XIV של תומאס חצה את גבול טנסי–ג'ורג'יה אל עבר טרנטון (אנ'), ג'ורג'יה. באגף שמאל, גייס XXI של קריטנדן התקדם היישר אל צ'טנוגה מסביב להר לוקאאוט. ב-8 בספטמבר, לאחר שנודע על כך שכוחותיו של רוזקרנס צלחו את נהר טנסי ומאיימים לאגף אותו ולסכן את עורפו, נסוג בראג מצ'טנוגה ונע עם צבאו דרומה לאורך דרך לפאייט אל עבר לאפייט (אנ'), ג'ורג'יה. רוזקרנס שלח טלגרף אל המפקד העליון האלק: "צ'טנוגה נפלה לידנו ללא מאבק, ומזרח טנסי חופשי." עם זאת, גייסותיו של רוזקרנס היו פרושים לרוחב כ-65 קילומטר של שטח הררי, שבו מספר מועט של מעברי הרים, ומספר מועט עוד יותר של דרכים לרוחב הגיזרה, מה שמנע למעשה מן הגייסות שלו כל יכולת לסייע זה לזה. בראג היה מודע לפרישת כוחותיו של רוזקראנס, ותכנן לתקוף עם כל צבאו את אחד מגייסותיו המבודדים.

רוזקרנס היה משוכנע שצבאו של בראג מיואש ובורח אל עבר דלטון (אנ'), רומא (אנ'), או אטלנטה, ג'ורג'יה. בפועל, ארמיית טנסי של בראג חנתה בלאפייט (אנ'), כ-32 קילומטר מצ'טנוגה, וחיכתה להזדמנות לנצל את פרישת כוחותיו של רוזקרנס. חיילי קונפדרציה אשר התחזו לעריקים הוסיפו לרושם זה בספקם דיסאיפורמציה לכוחותיו של רוזקרנס. תומאס, מפקד גייס XIV, הזהיר בחומרה את רוזקרנס לבל ירדוף אחרי כוחותיו של בראג, מכיוון שארמיית הקאמברלנד פרושה רחב מדי, עם קווי אספקה דלילים ומאוימים. רוזקרנס, אשר צהל בעקבות ההצלחה בלכידת צ'טנוגה, דחה את עצתו. הוא הורה למק'קוק באגף ימין, לעבור את הר לוקאאוט, ולהשתמש בפרשים שלו על מנת לפשוט על קו האספקה בעורפו של בראג, מסילת הרכבת ברסאקה, ג'ורג'יה. על קריטנדן, באגף שמאל, הוטל לכבוש את צ'טנוגה ואז לפנות דרומה ולרדוף אחר בראג. על תומאס, במרכז, הוטל להמשיך בהתקדמות אל עבר לאפייט.

דייוויס קרוס רואודס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת צ'קמוגה, קרב דייוויס קרוס רואדס, 11 בספטמבר 1863.

בגיזרה המרכזית התקדם גייס XIV של תומאס, לאורך הדרך מערבה אל לאפייט. לאחר שחצה את הר ראקון, הגיע תומאס אל מעבר סטיבנס, אשר בו חצתה הדרך את רכס הר לוקאאוט, אשר השתרע מדרום לצפון. ממזרח לרכס שכנה ביקעה רחבה – מק'למור'ס קוב – אשר ממנה יצאו שני נהרות אשר זרמו צפונה, אל עבר צ'טנוגה, כאשר ביניהם רכס מישיונרי רידג'. ממזרח לבקעה השתרע רכס פידג'ן מדרום לצפון, ומעבר לו העיירה לאפייט.

הדיוויזיה המובילה של תומאס, בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'יימס נאגלי (אנ'), התכוונה לחצות את בקעת מק'למור'ס קוב אל עבר מעבר דאג (Dug Gap) ברכס פידג'ן על מנת להגיע אל לאפייט. נאגלי היה כ-12 שעות לפני הדיוויזיה של בריגדיר ג'נרל אבשלום ביירד (אנ'), התגבורת הקרובה ביותר. בראג זיהה היזדמנות ללכוד את נאגלי על ידי התקפה מצפון מזרח, ובכך ללכוד את נאגלי בחלק הדרומי של הביקעה שהיה ללא מוצא. בבוקר 10 בספטמבר הוא הורה לדיוויזיה של מייג'ור ג'נרל תומאס הינדמן (אנ') מתוך הכוח של לוטננט ג'נרל ליאונידס פולק לצעוד כ-20 קילומטר דרום מערבה ולתקוף את אגף שמאל של נאגלי. בנוסף, הוא הורה למפקד גייס היל – ד'ה' היל (אנ') – לשלוחת את הדיוויזיה של קליבורן (אנ') מתוך לאפייט אל מעבר דאג על מנת לתקוף את נאגלי חזיתית. בראג דאג לתאם בין שתי ההתקפות, בתקווה להשמיד את הדיוויזיה של נאגלי כול עוד היא מנותקת מן הכוח העיקרי של תומאס.

נאגלי נכנס לבקעה עם כ-4,600 חיילים, נתקל בתחילה בסיירים ומשמר קידמי של הקונפדרציה, אולם המשיך קדימה עד דייוויס קרוס רואדס, צומת בצד המזרחי של הבקעה, לפני המעלה אל מעבר דאג. כאשר למד נאגלי על כוחות גדולים של הקונפדרציה המתקדמים אל אגפו השמאלי, תפס עמדות הגנתיות בפתחה הצפוני של הבקעה, ונשאר שם עד 3 לפנות בוקר ב-11 בספטמבר. היל טען שהוראותיו של בראג הגיעו אליו באיחור וסיפק שלל תירוצים מדוע אינו יכול להתקדם ולתקוף את נאגלי דרך מעבר דאג – קליבורן חולה ומעבר דאג חסום בעצים כרותים. הינדמן, אשר ביצע בזריזות את הוראותיו של בראג והגיע למרחק של כ-6 קילומטר מנאגלי, החל להפגין זהירות כאשר הבין שהיל לא יוכל לתקוף בזמן, והורה לאנשיו לעצור. בראג תיגבר את כוחותיו של הינדמן בעוד שתי דיוויזיות מן הגייס של באקנר, וכאשר אלה הגיעו אל הינדמן ב-5 אחר הצוהריים ב-10 בספטמבר, מנו כוחות הקונפדרציה פי שלושה חיילים מאשר כוחו של נאגלי, ולמרות זאת בוששו לתקוף.

בראג זעם כאשר למד שהוראותיו לא בוצעו והזדמנות פז אבדה. הוא פקד על הינדמן לתקוף בכל זאת מוקדם בבוקר 11 בספטמבר. קליבורן, מן הגייס של היל, הצליח בסופו של דבר לפנות את מעבר דאג החסום, אולם כאשר החל להתקדם שמע את תותחיו של הינדמן מן העמק למטה, והבין שאחר אל הקרב. בנוסף לזאת, בשעה זו, הדיוויזיה של ביירד כבר צימצמה את הפער והגיעה אל נאגלי, אשר הסיג את כוחותיו אל עמדות הגנה ממזרח לצומת. לאחר מכן נסוגו שתי דיוויזיות האיחוד בחזרה אל עבר הכוח העיקרי במעבר סטיבנס. אנשיו של הינדמן זינבו במשמר האחורי של הדיוויזיה הנסוגה של ביירד, אולם לא הצליחו למנוע את הנסיגה המוצלחת של כוחות האיחוד.

תמרונים אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטחנת לי וגורדון – Lee & Gordon's Mills

הקרב הקצר בדייוויס קרוס רואודס, אשר בו חלק מצבאו נמלט בקושי ממלכודת של הקונפדרציה, גרם לרוזקרנס להבין את המצב המסוכן שבו נמצא צבאו ולשנות את תוכניותיו. הוא זנח את כוונתו לרדוף אחר צבאו של בראג, והחל לרכז את כוחותיו המפוזרים.

ב-12 בספטמבר הוא הורה לגייס של מק'קוק, אשר היה הרחק בדרום הגיזרה, לנוע לצפון מזרח ולחבור אל הגייס של תומאס במעבר סטיבנס. לקח להודעה יום שלם להגיע אל מק'קוק בעיירה אלפיין (אנ'), ולאחר מכן צעד הגייס של מק'קוק כ-90 קילומטר בשלושה ימים עד שחבר אל תומאס.

הגייס של קריטנדן, אשר היה באזור רינגולד, מצפון וממזרח מעבר לחזית כוחות הקונפדרציה, החל נסוג מערבה אל עבר לי אנד גורדון מילס (אנ'). כוחות הפרשים של הקונפדרציה זיהו את תנועת הכוחות הנסוגים, ובראג זיהה שוב הזדמנות להכות בכוח מבודד של האיחוד בעודו נהנה מעדיפות מספרית. הוא הורה ללוטננט ג'נרל לאונידס פולק להתקיף את הדיוויזיה המובילה של קריטנדן עם הגייס שלו וגייס נוסף, בבוקר 13 בספטמבר. אולם גם כאן, כוחותיו של בראג התארגנו באיטיות ופיספסו את ההזדמנות. כל הגייס של קריטנדן חצה את החזית מערבה והתרכז באזור לי אנד גורדון מילס.

במהלך ארבעת הימים הבאים המשיכו שני הצבאות במאמצים לשיפור עמדותיהם. ב-17 בספטמבר הגיע מק'קוק אל מעבר סטיבנס וחבר אל תומאס. שלושת הגייסות של צבא האיחוד היו כעת הרבה פחות פגיעים לתבוסה מהתקפה על כול אחד מהם בנפרד. באותו זמן, ב-15 בספטמבר, במועצת מלחמה שערך בראג, הוחלט שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לתקוף צפונה אל עבר צ'טנוגה, ולהכריח את רוזקרנס להילחם. בראג תכנן לתקוף את אגף שמאל של רוזקרנס, ולאגף אותו מצפון. אגף ימין של רוזקרנס היה באותו זמן בסכנת דחיקה אל עבר בקעת מק'למור'ס קוב, החסומה לתמרון מדרום, עם גבם אל הר לוקאאוט.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפתח דרגות (גבוהה לנמוכה): גנרל, ל"ג - לוטננט ג'נרל, מ"ג - מייג'ור ג'נרל, ב"ג - בריגדיר ג'נרל.

האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמיית הקמברלנד בפיקודו של מ"ג ויליאם רוזקרנס (William Rosecrans) מנתה בתחילת המערכה כ-60,000 איש, והייתה מאורגנת באופן הבא[17]:

  • גייס XIV בפיקוד מ"ג ג'ורג' הנרי תומאס (George H. Thomas), אשר מנה 22,781 חייל, ובו ארבע דיוויזיות בפיקוד: ב"ג אבשלום ביירד (אנ'), ב"ג ג'יימס נאגלי (אנ'), ב"ג ג'ון ברנן (אנ'), ב"ג ג'וסף ריינולדס (אנ').
  • גייס XX בפיקוד מ"ג אלכסנדר מ' מק'קוק (Alexander McDowell McCook), אשר מנה 13,156 חייל, ובו שלוש דיוויזיות בפיקוד: ב"ג ג'פרסון ק' דייוויס (אנ'), ב"ג ריצ'רד ג'ונסון (אנ'), מ"ג פיליפ שרידן (אנ').
  • גייס XXI בפיקוד מ"ג תומאס ל' קריטנדן (Thomas L. Crittenden), אשר מנה 14,660 חייל, ובו שלוש דיוויזיות בפיקוד: ב"ג תומאס ג' ווד (אנ'), מ"ג ג'ון מ' פאלמר (אנ'), ב"ג הורציו ואן קליב (אנ').
  • גייס עתודה בפיקוד מ"ג גורדון גריינג'ר, אשר מנה 7,372 חייל, ובו דיוויזיה בפיקוד ב"ג ג'יימס ב' סטידמן (אנ'), ובריגדה בפיקוד קולונל דניאל מק'קוק (אנ').
  • גייס פרשים בפיקוד ב"ג רוברט ב' מיטצ'ל (Robert B. Mitchell), אשר מנה 12,281 חייל, ובו שתי דיוויזיות בפיקוד ב"ג ג'ורג' קרוק (אנ'), וקולונל אדוארד מק'קוק (אנ').

הקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמיית טנסי בפיקודו של גנרל ברקסטון בראג (Braxton Bragg) מנתה כ-65,000 חיילים, והייתה מאורגנת באופן הבא[18]:

  • אגף ימין, בפיקוד ל"ג ליאונידס פולק (Leonidas Polk), ובו:
    • דיוויזיה בפיקוד מ"ג בנג'מין צ'יטהם (אנ');
    • הגייס של היל, בפיקוד ל"ג ד'ה' היל (אנ'), ובו שתי דיוויזיות בפיקוד: מ"ג פטריק קליבורן (אנ'), מ"ג ג'ון ברקינרידג' (אנ');
    • גייס עתודה בפיקוד מ"ג ויליאם ווקר (אנ'), ובו שתי דיוויזיות בפיקוד: ב"ג סטייטס רייטס גיסט (אנ'), ב"ג סנט ג'ון ר' לידל (אנ').
  • אגף שמאל, בפיקוד ל"ג ג'יימס לונגסטריט, ובו:
    • דיוויזיה בפיקוד מ"ג תומאס הינדמן (אנ');
    • הגייס של באקנר, בפיקוד מ"ג סימון באקנר (אנ'), ובו שלוש דיוויזיות בפיקוד: מ"ג אלכסנדר סטוארט (אנ'), ב"ג ויליאם פרסטון (אנ'), ב"ג בושרוד ג'ונסון (אנ');
    • הגייס של לונגסטריט, בפיקוד מ"ג ג'ון בל הוד (אנ'), ובו שתי דיוויזיות, אחת בפיקוד לאפייט מק'לוז (אנ'), והשנייה של הוד עצמו.
  • גייס הפרשים של וילר, בפיקוד מ"ג ג'וזף וילר (אנ'), ובו שתי דיוויזיות בפיקוד: ב"ג ג'ון וורטון (אנ'), ב"ג ויליאם מרטין (אנ').
  • גייס הפרשים של פורסט, בפיקוד ב"ג נייתן ב' פורסט, ובו שתי דיוויזיות בפיקוד: ב"ג פרנק ארמסטרונג (אנ'), ב"ג ג'ון פגרם (אנ').

ארמית טנסי חולקה לשני אגפים בליל 19 בספטמבר, בסוף היום הראשון לקרב, עם הגעתו של לונגסטריט מוירג'יניה. קודם לכן דיווחו מפקדי הגייסות ישירות לבראג.

מהלך הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת צ'יקמוגה, תמרונים אחרונים לפני הקרב, 18 בספטמבר 1863.

ב־17 בספטמבר, לאחר צעדה מאומצת, חבר גייס XX של מיג'ור ג'נרל מק'קוק אל גייס XIV של מיג'ור ג'נרל תומאס באזור בקעת מק'למור. שני הגייסות המשיכו בתנועה צפונה לאורך הגדה המערבית של נחל צ'יקמוגה, על מנת לחבור אל גייס XXI של מיג'ור ג'נרל קריטנדן באזור לי אנד גורדון מיל.

18 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזנקרנס חשש ממתקפה באגף שמאל שלו ומאיגוף מצפון, אשר היה עלול לנתק אותו מצ'טנוגה. לכן הורה לגייס של תומאס לתפוס עמדות חדשות משמאל לגייס של קריטנדן, באגף הצפוני של הזירה. בזמן שהגייס של תומאס היה בתנועה, הורה בראג למרבית צבאו לצלוח את נחל צ'יקמוגה במורד הזרם מעמדות צבא הצפון, ולפתוח במתקפה על האגף הצפוני של רוזקרנס. בראג האמין שיוכל כך להביס את הגייס המבודד של קריטנדן, ואז לדחוק את כוחות הצפון הנותרים דרומה אל עבר בקעת מק'למור, הרחק מצ'טנוגה.

עד סוף היום הצליחה הדיוויזיה של בריגדיר ג'נרל בושרוד ג'ונסון מן הקונפדרציה לתפוס את גשר ריד, לחצות את נחל צ'יקמוגה, ולהתקדם דרומה אל עבר דרך לאפייט. דיוויזיה מן הגייס של מיג'ור ג'נרל ויליאם ווקר ניסתה לתפוס את גשר אלכסנדר, מדרום לגשר ריד, אולם נבלמה על ידי כוח האש העודף של הבריגדה של קולונל ג'ון וילדר (אנ'), אשר הייתה חמושה ברובי ספנסר ניטעני מחסנית (Spencer repeating rifle). ווקר מצא לבסוף נקודת חציה לא מוגנת כמייל צפונה מן הגשר, ווילדר שחשש מאיום על אגפו השמאלי, נסוג לעמדות הגנה ממזרח לדרך לאפייט. דרומה משם, בגשר ת'דפורד, הצליח הגייס של מיג'ור ג'נרל סימון באקנר לצלוח את הנחל עם בריגדה אחת בלבד. עוד דרומה משם, ניצב הגייס של פולק ממזרח לנחל, אל מול עיקר כוחו של קריטנדן, באזור לי אנד גורדון מיל. יחידות הצפון מהגייס של קריטנדן אשר הגנו על גשרים אלו ניהלו קרב נסיגה והשהיה אל מול כוחות עודפים, ובסוף היום התבססו להגנה בגבעות המיוערות ממערב לנחל. כוחות הקונפדרציה בגיזרה הצפונית חנו בלילה ממערב לנחל, וללא ידיעתם, צעד הגייס של תומאס במהלך הלילה צפונה וחלף בעורפו של הגייס של קריטנדן, עד אשר תפס עמדות הגנה באגף השמאלי של חזית כוחות הצפון.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום הראשון: 19 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקרקע בין נחל צ'יקמוגה לבין דרך לאפייט התאפיינה בגבעות נמוכות, והייתה מיוערת כמעט כולה. במעבה היער, לא יכול היה אף מפקד מעל דרגת בריגדיר לראות את כל פקודיו בבת אחת, וגם בריגדיר לעיתים לא יכול היה לראות אלא את החיילים הסמוכים אליו ולעיתים את האויב. צ'יקמוגה יהיה באמת "קרב החייל הפשוט", אולם יבחן גם את יכולותיהם של הקצינים בכל רמות הפיקוד בדרכים בהן לא התנסו בעבר. סיבוך נוסף היה כי הצבאות נלחמו בקרב תנועה תוך כדי שינוי עמדותיהם שלהם... כל גנרל היה חייב לנהל את הקרב תוך שינוי עמדותיו לכיוון צפון, אל עבר אויב אשר את מיקומו ידע אך באופן מעורפל. הזדמנויות מוזרות ונפלאות יבצבצו מעבר לעלווה, לגפנים ועשן הרובים, ילכדו לרגע ויעלמו אל תוך ערפל הקרב אשר היתל בלוחמים משני הצדדים. בדיעבד, השגת ניצחון לכל אחד מן הצדדים תראה כמשימה פשוטה בהתבוננות על מפה מסודרת בה מצוינות מיקומן של היחידות. אולם, בגבעות המיוערות ואפופות העשן של צ'יקמוגה, דבר לא היה פשוט." (תרגום חופשי).

Six Armies in Tennessee, Steven E. Woodworth‏[19]

תוכנית הפעולה של בראג ב-19 בספטמבר הייתה שצבאו ישלים את חציית נחל צ'יקמוגה המערבי ויחל בתנועה דרומה אל עבר לי אנד גורדון מיל, שם, הוא האמין, נמצא אגף שמאל של ארמיית הקאמברלנד. צבא הקופדרציה יוכל אז לדחוק את הצבא הפדרלי אל עבר בקעת מק'למור, הרחק מצ'טנוגה וקווי האספקה שלהם אל נאשוויל. כאשר התוכנית נהגתה, אכן היה אגף שמאל של הצפון באזור לי אנד גורדון מיל. אולם, לפנות בוקר ב-19 בספטמבר חלף גייס XIV של ג'ורג תומאס בעורפו של גייס XXI, והאריך את קו החזית של הצבא הפדרלי צפונה מעבר לעמדותיו של צבא הקונפדרציה.

לאחר עלות השחר שלח תומאס דיוויזיה אחת מזרחה, בחיפוש אחר בריגדה של הקונפדרציה, בעקבות ידיעות שגויות על יחידה מבודדת של הקונפדרציה ממערב לנחל צ'יקמוגה. הדיוויזיה נתקלה ביחידות פרשים של הקונפדרציה אשר הגנו על האגף האחורי של צבאו של בראג. הקרב שהתלקח במקום שאב לתוכו את שני הצבאות. במהלך היום שלחו שני המפקדים עוד ועוד כוחות אל הזירה. האבידות היו כבדות, אולם אף אחד מן הצדדים לא זכה ביתרון משמעותי במאבק שהתחולל בשטח הסבוך ובשדות הקטנים ממערב לנחל. עם רדת החשיכה שכך הקרב והצבאות נפרדו, אולם שני הצדדים החלו להתכונן ללחימה שתפרוץ שוב עם שחר.[20]

היום השני: 20 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפות של פולק באגף ימין, בבוקר 20 בספטמבר.
ההתקפה של לונגסטריט באגף שמאל, בצוהרי 20 בספטמבר.
ההגנה על הורסשו רידג' ונסיגת כוחות הצפון, אחרי הצהריים וערב 20 בספטמבר.

במהלך הלילה חיזק רוזקרנס את עמדותיו על ידי בניית מתרסים עשויים מגזעי עץ, והתכונן לקרב הגנה מתואם למחרת היום. באותן שעות תכנן בראג התקפה מתואמת ומדורגת, אשר תחל באגף ימין של הקונפדרציה, ותדחוק בשלבים את צבא הצפון דרומה. מטרתו הייתה להרחיק את צבא הצפון מדרכי הנסיגה אל עבר צ'טנוגה – דרך רוזוויל ומעבר מק'פארלנד, שתי הדרכים היחידות שחצו את מישיונרי רידג' לכיוון צפון מערב. במהלך הלילה הגיע הגייס של לוטננט ג'נרל ג'יימס לונגסטריט לתגבר את צבאו של בראג. הגעתו אפשרה לבראג לחלק את חמשת גייסות הרגלים שלו לשני אגפים. אגף שמאל בפיקוד לונגסטריט עם שש דיוויזיות, ואגף ימין בפיקוד פולק עם חמש דיוויזיות. על הגייס של ד'ה' היל, אשר היה כפוף לפולק, הוטלה המשימה לפתוח במתקפה עם שחר בבוקר 20 בספטמבר. אולם, עבודת מטה לקויה גרמה לכך שהפקודה לא הגיעה אל היל, והוא למד על תפקידו החשוב בקרב רק בשעות הבוקר המוקדמות. חוסר יוזמה מצידו גרם לכך שההתקפה נדחתה לשעות הבוקר המאוחרות.[21]

כאשר החלה סוף סוף ההתקפה של היל באגף ימין, באיחור של ארבע שעות, חדרה אחת הדיוויזיות שלו כמה מאות מטרים אל עורף אגף שמאל של הצפון, אך נהדפה בידי תגבורות שהוחשו למקום. בכל המקומות האחרים תקפו חיילי הקונפדרציה ללא הצלחה את קווי ההגנה הנחושים של תומאס. אחת מן הדיוויזיות של לונגסטריט, אשר תקפה מעט אחרי ההתקפה של היל, לא הצליחה גם היא לפרוץ את קווי ההגנה של הקונפדרציה.

מעט מדרום לדרך ברוד'רטון, שלוש דיוויזיות של ג'ון בל הוד, מן האגף השמאלי של לונגסטריט היו ערוכות במבנה טורי, והמתינו עד 11:00 לפני שפתחו בהתקפה. למרבה מזלם, הן תקפו בגיזרה צרה שהייתה נטושה באופן זמני על יד כוחות הצפון, ופרצו את קווי ההגנה של הצפון.

הפער בקווי ההגנה של הצפון היה תוצאה של סדרה מורכבת של אירועים שהתפתחה כול אותו הבוקר. עוד לפני שהחלה התקפת הקונפדרציה באגף שמאל של צבא הצפון, ביקש תומאס תגבורות. לנוכח ההתקפה באגף שמאל, גם תומאס וגם רוזקרנס הורו ליחידות מצבא הצפון מאגף ימין והמרכז לנוע צפונה לתגבור אגף שמאל. כתוצאה מתנועות אלה האמין רוזקרנס כי נוצר פער בקווי ההגנה שלו באזור המרכז-ימין, והורה לבריגדיר ג'נרל תומאס ווד לנוע צפונה על מנת לסגור אותו. למעשה, לא היה פער כלל בקווי ההגנה, עד אשר תנועתו של ווד צפונה יצרה אותו. מק'קוק התכונן אומנם לתפוס את העמדה שפינה ווד, אולם ההתקפה של הגייס של הוד הקדימה אותו ופרצה את קווי הצפון, מפצלת את כוחות הצפון לשניים.

כאשר פרצו חייליו של לונגסטריט דרך הפער אל תוך דרייר פילד, יחידות הצפון משני צידי הפריצה החלו להתפורר ולברוח לאחור. רוזקרנס, מק'קוק וקריטנדן נסו כולם משדה הקרב. שתי בריגדות של הצפון, ומספר יחידות קטנות נוספות, הצליחו להתכנס מצפון מערב לפירצה, על גבעה מיוערת שנקראה הורסשו רידג' או סנודגראס היל. תומאס, אשר המשיך להגן על אגף שמאל, היה מפקד הגייס היחידי שנותר בזירה. תומאס ארגן את כוחות הצפון הנותרים להגנה, בהתבסס על השטח השולט של הורסשו רידג' ועמדות ההגנה החזקות של הגייס שלו בסמוך לה. כוחותיו של לונגסטריט המשיכו בהתקפות נמרצות על כוחות הצפון אולם לא הצליחו לכבוש את קווי ההגנה שלהם. ברגע מכריע בשעות אחר הצהריים הגיע דיוויזיה מגייס העתודה של מייג'ור גנרל גורדון גריינג'ר לתגבור כוחות הצפון בהורסשו רידג' ותרמה לעמידת כוחות הצפון. מנהיגותו של תומאס ונחישות יחידות הצפון הנותרות מנעו תבוסה מוחלטת בקרב. לבסוף, לאחר רדת החשיכה, קיבל תומאס הודעה מרוזקרנס לסגת משדה הקרב אל מעבר למישיונרי רידג', מערבה לכיוון צ'טנוגה. בחסות החשיכה הצליח תומאס לאסוף את מרבית היחידות הנותרות מצבא הקמברלנד ולסגת אל עבר דרך רוזוויל. יום לאחר מכן הגיעו כל יחידות צבא קמברלנד אל צ'טנוגה.[22]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הקרב היו קטלניות במידה שווה לשני הצבאות, באופן יחסי לגודלם: אבדות האיחוד היו 16,170 חיילים (1,657 הרוגים, 9,756 פצועים, ו-4,757 שבויים ונעדרים), בעוד אבדות הקונפדרציה היו 18,454 חיילים (2,312 הרוגים, 14,674 פצועים, ו-1,468 שבויים ונעדרים). היה זה הקרב עם מספר האבדות הגדול ביותר בזירה המערבית של המלחמה, שני רק לקרב גטיסבורג במלחמה כולה.[23]

תגובות והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נראה לי כי רוח הקרב המפורסמת של חייל הדרום לא נראתה עוד אחרי צ'יקמוגה... הוא נלחם בנחישות עד הרגע האחרון, אולם, אחרי צ'יקמוגה, עם מרירות היאוש וללא ההתלהבות שמעניקה התקווה. 'ניצחון עקר' זה חתם את גורלה של הקונפדרציה." (תרגום חופשי).

לוטננט ג'נרל ד'ה' היל, צבא הקונפדרציה[24]

אף על פי שטכנית צבא הקונפדרציה ניצח, בהניסו את צבא האיחוד משדה הקרב, בראג לא השיג את מטרותיו: להשמיד את צבאו של רוזקרנס ולהחזיר לקונפדרציה את השליטה במזרח טנסי. במקום זאת, צבא הקונפדרציה ספג אבידות אשר לא יכול היה להרשות לעצמו, בעוד צבא האיחוד, אשר מאחוריו עתודות כוח אדם גדולות, הצליח להשלים את החסר תוך זמן קצר.

עמידתו האיתנה של מיג'ור ג'נרל ג'ורג' תומאס, והתעקשותו להחזיק בעמדותיו אף על פי שמפקדו ועמיתיו ברחו משדה הקרב הקנתה לו את הכינוי "הצוק מצ'יקמוגה". לעומת זאת, רוזקרנס, אשר נס משדה הקרב תוך איבוד עשתונות, וכן מפקדי הגייסות מק'קוק וקריטנדן אשר ברחו גם הם, הודחו מתפקידיהם וסיימו כך את הקריירה הצבאית שלהם.

גם בראג ולונגסטריט, המנצחים בקרב, לא זכו לתהילה בעקבותיו. בראג ספג ביקורת רבה על תפקודו בקרב, ועל חידלונו בעריכת מרדף מיידי אחר כוחות הצפון הנסוגים, מה שיכול היה להסב להם נזק רב. האבידות הרבות בקרב העיבו על הניצחון, ורבים ראו בו ניצחון עקר.[25]

המשך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחותיו של בראג הטילו מצור על כוחות הצפון אשר התבצרו בצ'טנוגה. עם זאת, פיקוד הקונפדרציה דילל את כוחותיו של בראג ושלח את הגייס של לונגסטריט למערכת נוקסוויל, שם נחל מפלה מידי מייג'ור ג'נרל אמברוז ברנסייד (Ambrose Burnside). סכסוכים בין בראג לפקודיו ומחסור באספקה גרמו למוראל ירוד בקרב חייליו של בראג. עקב כך, המצור על צ'טנוגה הסב נזק וסבל לארמיית הקמברלנד אולם לא הצליח להכריעה.

קרב צ'יקמוגה זיעזע את הממשלה הפדרלית בוושינגטון והכריח אותה לנטוש את מדיניותה הרת האסון של פיזור הכוחות בזירת המערב. ג'ורג' תומאס מונה למפקד ארמיית הקמברלנד במקום רוזקרנס. מיג'ור ג'נרל יוליסס גרנט קיבל סמכויות חדשות בזירת המערב, ותגבורות משמעותיות מן הזירות בווירג'יניה ומיסיסיפי הופנו אל צ'טנוגה. גרנט, אשר סיים כשלושה חודשים קודם לכן את מערכת ויקסבורג המוצלחת, ארגן מחדש את כוחות הצפון ופרץ את המצור על צ'טנוגה. לאחר מכן, בשני קרבות, קרב הר לוקאאוט ב-23 בנובמבר, וקרב מישיונרי רידג' ב-25 בנובמבר, הביסו כוחות הצפון בהנהגתו את ארמיית טנסי של בראג, ופתחו את השער אל לב הדרום. מיג'ור ג'נרל ויליאם ט' שרמן המשיך את המתקפה מספר חודשים אחר כך, והוביל את מערכת אטלנטה עד לכיבוש העיר, בירת ג'ורג'יה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Arnold, James. Chickamauga 1863: The river of death (Campaign). Osprey Publishing, 1992. ISBN 978-1855322639
  • Broadwater, Robert P. General George H. Thomas : a biography of the Union’s “Rock of Chickamauga”. McFarland & Company, Inc., Publishers, 2009. ISBN 978-0-7864-3856-3
  • Cozzens, Peter. This Terrible Sound: The Battle of Chickamauga. Urbana: University of Illinois Press, 1992. ISBN 978-0-252-01703-2
  • Editors of Time-Life Books. Echoes of Glory: Illustrated Atlas of the Civil War. Alexandria, VA: Time-Life Books, 1992. ISBN 0-8094-8858-2
  • Eicher, David J. The Longest Night: A Military History of the Civil War. New York: Simon & Schuster, 2001. ISBN 0-684-84944-5
  • Esposito, Vincent J. West Point Atlas of American Wars. New York: Frederick A. Praeger, 1959. קרב צ'יקמוגה, באתר OCLC (באנגלית). The collection of maps (without explanatory text) is available online at the West Point website
  • Foote, Shelby, The Civil War: A Narrative. Vol. 2, Fredericksburg to Meridian. New York: Random House, 1958. ISBN 0-394-49517-9
  • Kennedy, Frances H., ed. The Civil War Battlefield Guide. 2nd ed. Boston: Houghton Mifflin Co., 1998. ISBN 0-395-74012-6
  • Lamers, William M. The Edge of Glory: A Biography of General William S. Rosecrans, U.S.A. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1961. ISBN 0-8071-2396-X
  • McPherson, James M. ed. The Atlas Of The Civil War. Running Press; First edition, 2005. ISBN 978-0762423569
  • McPherson, James M. Battle Cry of Freedom: The Civil War Era. Oxford History of the United States. New York: Oxford University Press, 1988. ISBN 0-19-503863-0
  • Tucker, Glenn. Chickamauga: Bloody Battle in the West. Dayton, OH: Morningside House, 1972. ISBN 0-89029-015-6. First published 1961 by Bobbs-Merrill Co
  • Woodworth, Steven E. Six Armies in Tennessee: The Chickamauga and Chattanooga Campaigns. Lincoln: University of Nebraska Press, 1998. ISBN 0-8032-9813-7

זיכרונות ומקורות ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת משרד הביטחון, 1979

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב צ'יקמוגה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Eicher, p. 590
  2. ^ McPherson (1988), pp. 669-670
  3. ^ Cozzens, pp. 21-23, 139; Eicher, p. 577; Woodworth, pp. 12-13; Lamers, p. 293; Kennedy, p. 226
  4. ^ Cozzens, pp. 87-89; Tucker, pp. 81-82
  5. ^ Cozzens, pp. 156-58
  6. ^ Cozzens, p. 155
  7. ^ Woodworth, p. 53; Lamers, p. 138; Cozzens, pp. 163-65
  8. ^ McPherson (1988), p. 671
  9. ^ Cozzens, p. 90.
  10. ^ Tucker, p. 122
  11. ^ Esposito, text for map 109; Lamers, pp. 293, 296, 298; Woodworth, pp. 48, 52
  12. ^ Woodworth, p. 48; Lamers, p. 294; Tucker, pp. 50-51
  13. ^ Eicher, p. 577; Lamers, pp. 301-2
  14. ^ Esposito, map 109; Kennedy, p. 226
  15. ^ Eicher, pp. 577-78; Woodworth, pp. 58-59; Esposito, map 110
  16. ^ Cozzens, pp. 149-52; Woodworth, p. 65; Eicher, p. 578
  17. ^ Arnold, pp. 12-13
  18. ^ Arnold, p. 24-25
  19. ^ Woodworth, pp. 86-87
  20. ^ Foote, Ch. 7, Sec. 4; Kennedy, p. 230; McPherson (1988), p. 672
  21. ^ Kennedy, p. 230
  22. ^ Foote, Ch. 7, Sec. 5; Kennedy, p. 231
  23. ^ Kennedy, p. 231; Eicher, p. 590.
  24. ^ Lamers, p. 361
  25. ^ McPherson (1988), p. 674