קרב צפין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרב צִפין (ערבית: وقعة صفين) נערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לצבאו של גדול מתנגדיו, מועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה. זו הייתה המלחמה הראשונה בתוך האסלאם בין שתי קבוצות יריבות.

כוחות שני היריבים המרים נערכו זה מול זה בשטח סורי הנקרא צִפין בשנת 657. צבאו של עלי היה גדול מאוד אם כי לא מאומן ומלוכד דיו, לעומת צבאו של מועאויה שהיה חזק ומנוסה אך קטן בהרבה. למרות זאת נלחם צבאו של עלי בנחישות, מתוך ייאוש, בנכונות לסכן הכול מתוך ידיעה שאין לו מה להפסיד. במשך זמן רב של לחימה לא הושגה הכרעה, אם כי נראה היה שידו של עלי על העליונה.

מועאויה אובד העצות פנה ליועצו עמר אבן אל-עאץ (عمر بن العاص), שנודע בכינויו "דאהִיַת אלערב" ("הערמומי שבערבים"). אבן אל-עאץ הציע למועאויה לפקוד על חייליו לשים על רומחיהם דפי קוראן כדי לסמל את אחדות בני האסלאם. חיילי צבאו של עלי סירבו להמשיך להילחם נגד ספרי הקוראן המורמים נגדם, ובעצם להילחם באלוהיהם. על מנת להכריע את הקרב, הסכימו שני המנהיגים לגשת לבוררות ולהסכמי שביתת נשק. כל אחד שלח את יועצו על מנת לנהל משא ומתן בנושא בחירת הח'ליף. עלי שלח את יועצו הבכיר, אבו מוסא אלאשערי (ابو موسى الاشعري), ואילו מועאויה שלח את "הערמומי שבערבים". השניים נכנסו להידבר באוהל, וכשהבינו שלא יגיעו להכרעה, הציע אבן אלעאץ שכל אחד מהם יצא החוצה ויתמוך באויבו, וכך יבין ההמון המוסלמי כי אפילו היועצים הבכירים ביותר מבולבלים, לאחר שהצליחו לשנות האחד את דעתו של השני. השניים יצאו מהאוהל; אלאשערי, יועצו של עלי, צעק ראשון וקרא בשמו של מועאויה, דבר שגרם להלם בקרב עלי וצבאו. מיד אחריו קרא גם אבן עאץ בשמו של מועאויה.

בעקבות זאת ניצח מועאויה בקרב צפין, אך עלי לא הסכים לקבל עליו את הדין, ולוחמיו הסכימו איתו וקראו "לָא חֻכּם אִלָא לִלָה" (אין משפט אלא לאללה). הם טענו שעלי נכנע לבוררות בשר ודם ולא לבוררות האל, שהייתה נקבעת בהמשך הקרב. אנשים אלה פרשו ממחנהו של עלי ויסדו את הכת הדתית–אופוזיציונית הראשונה באסלאם, שכונתה ח'וארג'. הם פנו אל מזרח עיראק ובסיסם היה בנהרואן. הם השליטו אנרכיה בכל הארץ במהלך מסעי השוד והביזה שניהלו. בכך, למעשה, הפך הוויכוח הפוליטי בעניין הח'ליפות לוויכוח דתי. הח'וארג' מינו להם ח'ליף משלהם תוך השקפה שלפיה הח'ליף לא חייב להיות מצאצאי הנביא אלא רק ברמה מוסרית ודתית גבוהה. הם הכריזו כ"כופר" על כל מי שלא היה מוסלמי כרצונם ונלחמו במוסלמים-כופרים אלו מלחמת מצווה - ג'יהאד. בשנת 658 יצא עלי נגדם למלחמה וערך בהם טבח גדול, אולם לא השמיד אותם לחלוטין.

בינתיים נמשך המאבק בן עלי למועאויה. מועאויה סכסך בין עלי לבין מושל מצרים, שהיה תחת חסותו של עלי, ובכך גרם להחלפת המושל במושל חלש יותר, שלמעשה הקל את השתלטותו של מועאויה על מצרים. משהכיר עלי בטעותו, שלח את מאלכ בן חארת' אלאשתר, מפקד הצבא המוכשר שלו, להחזיר את הסדר במצרים על כנו, אך בדרכו לשם הרעילו אותו שליחי מועאויה.

בשנת 658 חדר מועאויה למצרים בעזרת עמר בן אלעאץ, ובכך חתם למעשה את גורלו של עלי כח'ליף. למעשה, הפך מועאויה לשליט העליון בחלק המערבי של עולם האסלאם דאז. בשנת 660 הוא קיבל את ה"ביעה" (שבועת אמונים) בירושלים והכריז על עצמו כח'ליף. עלי, שתכנן להילחם בו, נרצח בשנת 661 בכופה, בדרכו למסגד, בידי חַ'ארֵג'י בשם אבן מֻלגַ'ם.