קרב קולם

קרב קולם
תאריכי הסכסוך 29 באוגוסט 1813 – 30 באוגוסט 1813 (יומיים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום Chlumec עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 50°42′46″N 13°57′25″E / 50.712835°N 13.957036°E / 50.712835; 13.957036
תוצאה ניצחון הקואליציה
הצדדים הלוחמים

האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) ממלכת פרוסיה

מפקדים

האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית קרל פון שוורצנברג
האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית הירונימוס פון קולורדו
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית מיכאיל ברקלאי דה טולי
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית אלכסנדר איבנוביץ' אוסטרמן-טולסטוי
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) פרידריך פון קלייסט

כוחות

60,000

32,000–37,000

אבדות

11,000–12,300

13,000–25,000
82 תותחים

מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הקרב על קולם נערך ליד העיירה קולם (בגרמנית: Kulm, בצ'כית: Chlumec) והכפר Přestanov בצפון בוהמיה. הקרב התרחש ב-2930 באוגוסט 1813, במהלך מלחמת הקואליציה השישית. קורפוס צרפתי בפיקודו של גנרל דומיניק ונדאם תקף את הקורפוס הרוסי של אלכסנדר איבנוביץ' אוסטרמן-טולסטוי ב-29 באוגוסט. למחרת, הקורפוס הפרוסי של פרידריך פון קלייסט פגע בוונדאם מאחור בזמן שתגבורת רוסית ואוסטרית תקפה את החזית והאגף השמאלי הצרפתיים. ונדאם הובס עם אובדן של 13,000 איש ו-82 תותחים.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הניצחון הצרפתי בדרזדן, ונדאם רדף אחרי בעלות הברית הנסוגות. נפוליאון שלח את המרשלים לורנט דה גביו סן-סיר ואוגוסט דה מרמון לתמוך בקורפוס של ונדאם. ונדאם התקדם בראש, בעוד שהקורפוסים של סן-סיר ומרמון התקדמו בעקבותיו. ונדאם השיג את כוחותיו של אלכסנדר איבנוביץ' אוסטרמן-טולסטוי ליד העיירה קולם, שמונה קילומטרים צפונית-מערבית לאוסיג (אוסטי נד לבם, כיום בצ'כיה).

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסתערות הקירסירים בקולם

ב-29 באוגוסט תקף ונדאם, עם 34,000 חיילים ו-84 תותחים לרשותו, יחידות רוסיות שיצרו משמר עורף לצבא הקואליציה הנסוג, בכוח של 14,700 איש, בפיקודו של הגנרל הרוסי אוסטרמן-טולסטוי. המצב היה מסוכן מאוד עבור בעלות הברית; אם ונדאם ינצח בקרב, הצרפתים יעברו את המעברים בהרים, וצבא הקואליציה הנסוג עלול להילכד על ידי נפוליאון. עם זאת, אוסטרמן-טולסטוי גייס את כל חייליו להגנה נוקשה, ועד מהרה נהדפו חייליו של ונדאם. מצבו של ונדאם השתנה למחרת. קורפוס פרוסי בפיקודו של פרידריך פון קלייסט תקף את המשמר האחורי של ונדאם. קלייסט קיבל אז עזרה מהתקפה משולבת של רוסיה ואוסטריה בחזיתו, בפיקודם של הגנרלים אוסטרמן-טולסטוי ופון קולורדו-מנספלד. בניסיון להדוף התקפות בו-זמנית על החלק הקדמי והאחורי שלו, ונדאם הורה לכוחותיו ליצור ריבועים. הכוחות הצרפתיים חסרי הניסיון לא הצליחו להדוף את בעלות הברית, ועד מהרה נסוגו משדה הקרב, עם אבדות כבדות, כולל ונדאם עצמו כשבוי מלחמה.

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצרפתים איבדו 25,000 איש מהכוח הרודף שכלל 34,000, כולל ונדאם, וכמעט כל הארטילריה שלו, 82 מתוך 84 תותחיו, נתפסו. בעלות הברית איבדו כ-11,000 חיילים הרוגים או פצועים.[2]

בקורפוס של ונדאם היו שני רגימנטים פולניים של אולאנים, חלק מדיוויזיות פרשים בפיקודו של הגנרל ז'אן קורבינאו. גדודים אלו שימשו את ונדאם כדי להתגונן מפני התקפות של פרשי האויב. גדוד אחד, בפיקודו של קולונל מקסימיליאן פרדרו (אחיו של המחזאי אלכסנדר פרדרו), הותקף לאחר שנסוג למעבר ההרים ונכנע. הגדוד השני של האולאנים, בפיקודו של הרוזן תומאש לוביאנסקי, נסוג בהצלחה.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שתבוסתו של המרשל מקדונלד בקצבך חפפה לניצחונו של נפוליאון בדרזדן, הצלחת הקואליציה בקולם שללה בסופו של דבר את ניצחונו, בהתחשב בכך שחייליו מעולם לא מחצו לחלוטין את האויב. לפיכך, על ידי ניצחון בקרב זה, הצליחו אוסטרמן-טולסטוי וחייליו לקנות זמן נחוץ עבור צבאות הקואליציה להתארגן מחדש לאחר קרב דרזדן עבור קרב ורטנבורג ולאחר מכן להתארגן לקרב לייפציג.

עלבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אנקדוטה צרפתית, לאחר הקרב הובא ונדאם אל אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה והואשם בהיותו שודד ובוזז. הוא השיב, "אני לא גזלן ולא שודד, אבל בכל מקרה, בני דורי וההיסטוריה שלי לא יענישו אותי על שרצחתי את אבי". הצהרה זו רמזה ככל הנראה על האמונה הרווחת שאלכסנדר הראשון היה מעורב ברצח אביו, הקיסר פאבל הראשון.[3]

שדה הקרב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב בנוי ברובו. יש אנדרטה גדולה ובראשה אריה ליד מלון נפוליאון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב קולם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Clodfelter 2008, p. 178.
  2. ^ Leggiere 2015, p. 9.
  3. ^ Marbot 2011, p. 375.