קרב קרסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב קרסי
מלחמה: מלחמת מאה השנים
Battle of crecy froissart.jpg
תאריך: 26 באוגוסט 1346
קרב לפני: קרב בלנשטק
קרב אחרי: המצור על קאלה
מקום: בסמוך לקרסי-אן-פונטייה, צפון מערב צרפת
50°15′25″N 1°54′14″E / 50.257°N 1.904°E / 50.257; 1.904 
תוצאה: ניצחון אנגלי מכריע
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

אומדנים מודרניים:
~ 14,000:[1]
2,500 אבירים
5,000 קשתים
3,000 פרשים קלים
3,500 נושאי רומח
5 ריבודקנים

אומדנים מודרניים:
20,000-30,000:[2][3][4]
מתוכם 10,000-12,000 פרשים כבדים
2,000-6,000 שכירי חרב גנואזים
כוח רגלים לא ידוע

מקורות בני הזמן:
72,000-132,000[5]ISBN 0-19-820 503-1[3][6]
12,000-100,000 אבירים
2,000-20,000 קשתים
12,000-100,000 רגלים

אבידות

אומדנים מודרניים:
100-300 הרוגים

מקורות בני הזמן:
3-300 הרוגים[7]

אומדנים מודרניים:
1,542-4,000 אבירים ופרשים כבדים הרוגים
אין נתונים מדויקים ביחס לאבידות שכירי החרב וחיל הרגלים הצרפתי.

מקורות בני הזמן:
16,200-30,000 הרוגים ושבויים[7][8]

קרב קרסי הוא הקרב היבשתי הגדול הראשון, שנערך במסגרת מלחמת מאה השנים. הצבא האנגלי, שפלש לצרפת בקיץ שנת 1346, צעד מאזור פריס צפונה לכיוון תעלת למאנש, כשצבא צרפתי עדיף מנהל אחריו מרדף צמוד. סמוך לכפר קרסי, מצפון לשפך נהר הסום, עצרו האנגלים את נסיגתם ונערכו לקרב הכרעה. הצרפתים לא המתינו להגעת כל כוחותיהם לשדה הקרב לפני שפתחו במתקפה. האנגלים, שנערכו להגנה בשטח שולט, והסתייעו בגשם שירד במהלך הקרב ובשורת טעויות קשות שביצע הפיקוד הצרפתי, הצליחו להדוף התקפות חוזרות ונשנות של הפרשים הכבדים הצרפתיים, תוך שהם גורמים להם אבדות כבדות. הקשתים האנגליים, שהשתמשו בקשת ארוכה, מילאו תפקיד מרכזי בשבירת הסתערויות הפרשים הצרפתים. לאחר רדת החשיכה נאלצו שרידי הצבא הצרפתי לסגת משדה הקרב. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הצבא האנגלי על כוח צרפתי עדיף בהרבה, ניצחון שאיפשר לאנגלים לצור על נמל קאלה ולכבוש אותו ללא הפרעה שנה לאחר מכן. התבוסה הצרפתית בקרב, ביחד עם התבוסה בקרב פואטייה (1356), עשור לאחר מכן, החלישו מאוד את צרפת, ואפשרו לאנגלים להשתלט על חלק ניכר משטחה בשלבים הראשונים של מלחמת מאה השנים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת מאה השנים פרצה בשנת 1337 בגלל סוגיות הקשורות בבעלות של הכתר האנגלי על שטחים בצרפת. סיבה מידית יותר לפרוץ המלחמה היית סוגיית ירושת הכתר הצרפתי, שהמלך האנגלי אדוארד השלישי טען לזכותו עליו.

בעשר השנים הראשונות של המלחמה לא התרחשו התנגשויות בקנה מידה גדול ביבשה בין הצבאות היריבים, והמערכה הצבאית התמקדה בעיקר בים ובעימותים מקומיים מוגבלים, בעיקר באזור ברטאן. על אף שסבל מקשיים פיננסיים הצליח אדווארד השלישי לאסוף בקיץ 1346 צבא לא גדול, אך איכותי, ולנחות עימו בנורמנדי ליד העיר סנט ואסט לה הוג (st Vaast-la-Hougue), כ-30 קילומטר דרומית-מזרחית לשרבורג, בצפון-מערב צרפת, ב-12 ביולי 1346. לנחיתה קדמה מערכת של הטעייה, שנועדה לשכנע את הצרפתים, שהצבא האנגלי עומד לנחות בגסקון, בדרום צרפת, ולחבור לכוח האנגלי שהחזיק באזור זה, ולכן הנחיתה בוצעה ללא התנגדות.

בנוסף לצבא שנחת בנורמנדי, פעלו על אדמת צרפת עוד שני צבאות אנגליים, אחד בברטאן והשני בגסקון. צבא שלישי איים על גבולה הצפוני של צרפת וחנה בפלנדריה. אדוארד השלישי תכנן מתקפה רב זרועית על צרפת כדי לאלץ את הצרפתים לחלק את כוחותיהם, אך מלך צרפת פיליפ השישי הבין שהצבא האנגלי שנחת בחצי האי נורמנדי מהווה את האיום העיקרי על צרפת, והתייצב עם עיקר צבאו נגד הצבא הפולש. פעילות דיפלומטית ענפה של פיליפ השישי הבטיחה את תמיכתם של דוכס בראבנט ושל יוהאן, מלך בוהמיה, איש סודו ובעל בריתו הוותיק, שלא רק הבטיח סיוע צבאי ופיננסי, אלא אף השתתף באופן אישי במערכה נגד האנגלים. פיליפ הכין גם את ציו להדיפת הפלישה האנגלית, אך פיזר אותו לאורך החופים, כך שהוא לא היה חזק דיו למנוע את הנחיתה.

הצבא האנגלי כבש בסערה את העיר קן (26 ביולי), ובראשית אוגוסט החל להתקדם מזרחה לעבר פריז לאורך הגדה הדרומית של נהר הסן, תוך שהוא מחריב ובוזז את האזורים בנתיב צעדתו. מלך צרפת, שעדיין לא הספיק לאסוף צבא חזק דיו להתמודד עם הצבא האנגלי, נסוג לכיוון מזרח, תוך שהוא הורס בדרכו את הגשרים על הסן, כדי למנוע מהאנגלים לחצות את הנהר. ב-12 באוגוסט הגיע הצבא האנגלי עד למרחק כ-30 ק"מ מפריס, אך מצבו הלך והחמיר, משום שהתגבורות שזרמו לעזרת הצבא הצרפתי מכל עבר חיזקו את כוחו, והעניקו לו עדיפות מספרית גדולה על הכוח האנגלי.

אדוארד השלישי הבין שהגיע הזמן לפנות לאחור, ולנוע לכיוון צפון-מערב במטרה להגיע לחוף הים סמוך לשפך נהר הסום (שם היה אמור להמתין לו צי אנגלי נושא אספקה ותגבורות), או לחבור לבעלי בריתו בפלאנדריה. ב-14 בחודש הצליח צבאו לחצות את הסן בפואסי, לאחר שהקים גשר זמני על הנהר, תוך שימוש ביסודות של הגשר הקבוע, שנהרס על ידי הצרפתים, והחל לנוע צפונה לכיוון אמיין. הצרפתים, שהבינו שהצבא האנגלי מתכוון להגיע לפלאנדריה, החלו לנהל מרדף אחריו, במטרה לנתק את דרכו צפונה, ללכוד אותו כשגבו אל הים ולהשמיד אותו. הם נקטו בטקטיקה של אדמה חרוכה כדי להרעיב את הצבא האנגלי הנסוג, ובמקביל הרסו את כל הגשרים והמעברים על נהר סום, כדי ללכוד את האנגלים מדרום לנהר. מספר ניסיונות של הצבא האנגלי לחצות את הנהר נכשלו, לאחר שנתקלו בהתנגדות צרפתית עזה, ומצבו הפך נואש יותר ויותר. ב-24 באוגוסט הצליחו האנגלים לבסוף לחצות את הסום במרחק קצר משפך הנהר לים, לאחר שאיתרו מעבר בו ניתן היה לחצות אותו בשעות השפל, והביסו כוח צרפתי שניסה למנוע מהם לצלוח את הנהר. הצבא האנגלי, שנמלט באופן זמני מהמלכודת הצרפתית, החל לנוע צפונה לכיוון תעלת למאנש ופלאנדריה, אולם הצבא הצרפתי, שהתרכז סמוך לעיר אבוויל (Abbeville), ונע בדרכים טובות יותר, נמצא במרחק של פחות מיום צעידה אחריו. המלך האנגלי, שהבין שצבאו לא יוכל להתחמק מהמרדף הצרפתי, החליט לעצור את נסיגת צבאו, ולבחור מקום מתאים לניהול קרב הכרעה נגד הצבא הצרפתי הרודף.

הצבאות היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הפיקוד בשני הצבאות היה דומה. המלך היה המפקד העליון. להלכה קונסטבל היה הקצין המקצועי הבכיר ביותר בצבא, שני רק למלך בדרגתו. עם זאת, הקונסטבל האנגלי בדרך כלל לא פיקד על כוחות צבא ובהיעדרו של המלך אחד האריסטוקרטים הבכירים נטל לעצמו את תפקיד המפקד הבכיר בשטח. בניגוד לכך, הקונסטבל הצרפתי נהנה משכר גבוה מאוד והיה בידיו כוח ממשי. מלבדם היו כמה קצינים מקצועים נוספים.

הצבאות של שני הצדדים הורכבו משני יסודות עיקריים: חיל הפרשים וחיל הרגלים. לצרפתים היו פרשים כבדים רבים יותר וחימושם היה טוב יותר, אך לא היה הבדל עקרוני ביניהם. הפרשים עטו שריון שרשראות שחוזק לעיתים בלוחות פלדה. שריון זה יכול היה לבלום מכות שיסוף של חרב, אך לא היה עמיד בפני נעיצה חזקה של חנית או חץ שנורה מטווח קצר. סוסי האבירים היו מוגנים בבד עבה, אך הוא סיפק להם הגנה מועטה מפני חיצים.

חיל הרגלים של שני הצדדים היה מגוון באיכותו. חיל הרגלים האנגלי היה קטן בהרבה, אך הרבה יותר איכותי והורכב מאיכרים חופשיים (יוֹמֶנים yomen) שעברו הכשרה צבאית טובה שכלי נשקם העיקרי היה קשת ארוכה ושכירי חרב ולשים שהיו חמושים ברמחים, סכינים וקשתות אחרות. חיל הרגלים הצרפתי הורכב משני יסודות דומים: איכרים שגויסו לצבא, אך אימונם היה דל וחימושם עלוב. לצדם שירתו לפי הערכות מודרניות כ-6,000 שכירי חרב איטלקיים, רובם מרפובליקת ג'נובה, שכלי נשקם העיקרי היה קשת מוצלבת.

הצבא האנגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד השלישי, מלך אנגליה פיקד על הצבא האנגלי בקרב. הוא צבר ניסיון רב בקרבות רבים במלחמות שניהל. סייעו לו אצילים רבים רמי דרג, בהם בנו בן ה-16. שדרת הפיקוד האנגלית הייתה מאוחדת והייתה לה מטרה מוגדרת. הצבא האגלי בימי הביניים הורכב משלושה יסודות עיקריים. אריסטוקרטים רמי דרג שהיו חייבים לשרת את המלך תקופת זמן מוגבלת (לרב 40 יום) והיו חייבים להביא יחד איתם כמות מוגדרת מראש של אנשי צבא. יסוד אחר היו לוחמים שקיבלו שכר קבוע וחיו מאדמותיו של המלך, בתקופת הקרב חלק ניכר מהצבא האנגלי הגיע מקבוצה זו. שכירי חרב הן מאנגליה עצמה והן מחו"ל השלימו את מקורות הגיוס הפוטנציאליים של הצבא האגלי.

גודל הצבא האנגלי איננו ידוע במדויק כי המסמך שפירט את הרכב הצבא ואת שכרו אבד, אך חוקרים מודרניים מעריכים, שהצבא האנגלי מנה בין 9,000-10,000[9] לפי ההערכות הממעיטות, עד 20,000[10] חיילים, כשמרבית המחקרים מקבלים את המספר 15,000[11][12] חיילים. היה זה הצבא האנגלי הגדול ביותר שפלש ליבשת אירופה בתקופת ימי הביניים. יתרה מכך, צבא השדה האנגלי היה אף גדול יותר, מכיוון שהאנגלים החזיקו כוחות צבא גם במקומות נוספים כגון אירלנד, בריטאני, ופלנדריה. עם זאת, הצבא האנגלי שנחת בנורמנדי נפל במספרו מהצבא הצרפתי, שהיה אחד הגדולים באירופה של ימי הביניים.

ייתכן שקרב קרסי היה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בתותחים בקרב בשדה פתוח בתולדות אירופה. תותח מסוג ריבלאדקווין מוזכר על ידי כרוניקה אנגלית שמזכירה קיומן של תותחים אלה בצבא האנגלי ואילו הכרוניקה של וליאני מזכירה את השימוש בתותחים כאלה בשדה הקרב, אך מדובר, ככל הנראה, בעדות מיד שנייה. כך או כך, גם אם השתמשו בתותחים פרימיטיביים בקרב, השפעתם על מהלך הקרב ותוצאותיו הייתה שולית.

הצבא האנגלי חולק לשלוש חטיבות גדולות. החטיבה הקדמית, בפיקודו של אדוארד, הנסיך השחור, יורש העצר האנגלי, כללה 850 - 1,000 אבירים, 820 עד 2,000-3,000 קשתים וכ-500 עד 1,000 נושאי רומח ולשים. עזרו לו בניהול הכח שהיה ברשותו שני מפקדים מנוסים הרוזן מאוקספורד והרוזן מוורוויק, המרשל של הצבא האנגלי ועוד כמה לוחמים מנוסים. מאחורי החלוץ של הנסיך השחור עמדה חטיבה נוספת בפיקודם של הרוזן נורת'האמפטון, הקונסטבל של הצבא האנגלי, והרוזן מארונדל. בחטיבתם היו 720 - 1,000 אבירים, 500 - 3,000 קשתים ומספר לא ידוע של נושאי רומח. המלך פיקד על המרכז ובחטיבתו היו 700 - 900 אבירים ו-950 עד 2,000 קשתים[13].

בקרב עצמו האבירים ירדו מסוסיהם ונלחמו בתור חיל רגלים כבד. מיקום הקשתים, שהביאו את הניצחון לאנגלים, בקרב איננו ודאי. ייתכן שעמדו באגפי חיל הרגלים וייתכן שעמדו בטווח בין חטיבות החי"ר. המערך כולו היה הגנתי מאוד והצבא האנגלי המתין להסתערות הצרפתים.

הצבא הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך פיליפ השישי היה המפקד העליון של הצבא הצרפתי. פיליפ ניהל מספר מערכות, בהן אחת נגד אדוארד עצמו בתחילת המלחמה והצליח להביסו ללא קרב, אך ניסיונו הצבאי היה דל. לכן, הסתמך פיליפ על עזרת יועציו. אחיו הצעיר, שארל השני, רוזן אלנסון, היה בעל ניסיון קרבי מסוים ואף הצליח לכבוש עיר מבוצרת מידי האנגלים בשנת 1330. עם זאת, ניסיונו הצבאי היה מוגבל וייתכן שהצלחותיו הקודמות גרמו לו, מצד אחד, להעריך יותר מדי את יכולותיו ומהצד השני להמעיט ביכולותיהם של האנגלים. כמו כן, נוכח יוהאן, מלך בוהמיה, שנחשב לאחד הלוחמים האמיצים בתקופתו. היה לו ניסיון עשיר בקרבות, אך בעת זו היה כבר קשיש ועיוור כמעט לחלוטין וקרבותיו האחרונים היו שנים רבות לפני הקרב. יתרה מכך, אף פעם לא לחם יוהאן נגד צבא שמרבית חייליו היו חמושים בקשתות.

מקורות הגיוס של הצבא הצרפתי בימי הביניים היו דומות לאלה של האנגלי. גיוס פאודלי מהסוג הישן לתקופת שירות מוגבלת בזמן די התמוטט עוד לפני תקופת שלטונו של פיליפ השישי. בתקופתו עיירות חקלאיות וכפרים אגררים היו חייבים להתגייס לשורות הצבא ואילו ערים וקהילות עשירות שילמו מס שבעזרתו מימן המלך את שכירי החרב. בתקופת שלטונו האצולה שגויסה לצבא קיבלה תשלום עבור שירותיה וכך כמעט שלא היו מקרים בהם חסרו חיילים בצבא המלכותי. עם זאת הצבא גויס רק בעתות מלחמה ולא עבר אימון כלשהו. מצופה היה מהאריסטוקרטים ללמוד את מלאכת המלאכה בעצמם וגם השכירים הגיעו עם ידע מקצועי, אך הצבא חסר בדרך כלל יכולת שיתוף פעולה בין חלקיו השונים בגלל העדר אימון מתאים.

הצבא הצרפתי היה גדול מאוד ולפי דיווחו של ריצ'רד מווינקלי, אחד הלבלרים של אדוארד השלישי, כלל 12,000 פרשים וכמה עשרות אלפי רגלים רגלים. ייתכן שעד 6,000 קשתים גנואזים היו זמינים בקרב[14]

גם הצבא הצרפתי חולק לשלוש שדרות. החלוץ הורכב מ-300 אבירים גרמנים בפיקודו של יוהאן, מלך בוהמיה, בעל בריתו של המלך הצרפתי. במרכז עמדה עלית הצבא הצרפתי שהורכבה מאבירים רבים, בהם אריסטוקרטים רמי דרג רבים. שארל השני, הרוזן מאלנסון, פיקד על המרכז. המלך פיקד על השדרה השלישית שכללה את שאר הפרשים. הקשתים הוצבו לפני המערך כדי לסוכך עליו מהקשתים האנגלים. מיקום הרגלים איננו ודאי, אך סביר שהוצבו ביחידות משלהם באגפי השדרות[15]. סך הכל כלל הצבא הצרפתי בין 20,000 - 25,000 לוחמים, מהם כמה אלפי רגלים. רגלים נוספים רבים היו זמינים לצבא הצרפתי, אך פיליפ השישי בחר להתעלם מקיומם, כי ערכם הצבאי היה נמוך מדי לדעתו[15].

קרב קרסי (26.8.1346)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב והערכות הצבאות היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב ופריסת הכוחות בתחילת הקרב; מקרא:מרובע מלא - חיל רגלים, מרובע עם אלכסון - פרשים, נקודות - קשתים

המלך אדוארד בחר את שדה הקרב בתבונה. צבאו הנחות נערך להגנה על רכס נמוך בין הכפרים קרסי (Crécy-en-Ponthieu) וואדיקור (Wadicourt), ממערב לדרך הראשית שהובילה לחופי התעלה ובמקביל לה. אגפו השמאלי נשען על שטח מיוער וביצתי ואילו אגפו הימני נשען על נהר Maye ויער קרסי, כדי למנוע מהצרפתים לאגף אותו. לפני החזית של הצבא האנגלי נחפרו מספר רב של תעלות ובורות קטנים, שלא ניתן היה להבחין בהם מרחוק, במטרה לשבור את רגלי הסוסים של הפרשים הכבדים של האויב, ולהאט/לשבש את ההסתערות שלהם על הקו האנגלי.

אין בידינו פרטים מדויקים ביחס להערכות הצבא האנגלי בשדה הקרב, אך רוב החוקרים המודרניים מעריכים, שהחטיבה תחת פיקודו של יורש העצר האנגלי אדוארד מוודסטוק, הנסיך השחור, הוצבה באגף הימני, סמוך לכפר קרסי. החטיבה תחת פיקוד ויליאם בוהון, רוזן נורת'המפטון, הוצבה באגף האנגלי השמאלי, ואילו החטיבה בפיקודו האישי של המלך אדוארד, שימשה ככוח עתודה, והוצבה מאחרי מרכז הקו האנגלי, סמוך לטחנת רוח שניצבה על פסגת הרכס. כל אחת משלוש החטיבות כללה קשתים, פרשים כבדים (שלחמו רגלית, בפקודתו של המלך) ונושאי רומח. לדעת מרבית החוקרים המודרניים, הקשתים נערכו בתבנית של תריזים/ראשי חץ, שבלטו מעבר לקו החזית האנגלי, בין שתי החטיבות שהוצבו בחזית המערך האנגלי, ובשני האגפים שלהן, שם מוקמו גם התותחים האנגליים, וכן בשני האגפים של חטיבת העתודה. הערכות זו אפשרה להם להמטיר חיצים מהאגף על כל כוח, שינסה לתקוף את החזית האנגלית. שיירת המטען האנגלית, שנערכה בתבנית של מרובע קרונות מטען, מוקמה מאחורי קו הרכס, יחד עם סוסי הפרשים, שנשלחו לאחור.

כוח החלוץ הצרפתי הגיע לשדה הקרב רק בשעת הצהריים, כאשר עיקר הצבא הצרפתי עדיין נמצא בדרכו מאבוויל צפונה. כוח זה כלל את שכירי החרב הגנואזים, ופרשים כבדים תחת פיקוד שרל השני, רוזן אלנסון (אחיו של מלך צרפת), כולל כוח פרשים בפיקוד יוהאן מלוקסמבורג, מלך בוהמיה העיוור. הדיוויזיה הצרפתית השנייה, שכללה אף היא מספר רב של אצילים ופרשים כבדים, הייתה תחת פיקוד רודולף, דוכס לורן, ולואי השני, רוזן בלואה, ואילו המלך פיליפ פיקד על כוח המאסף. לא ברור מה היה מספרם של חיילי הרגלים, שנכללו בצבא הצרפתי (בנוסף לשכירי החרב מגנואה). נראה שהם הוצבו באגפים של הצבא הצרפתי, ולא מילאו תפקיד משמעותי במהלך הקרב.

חלק מהמפקדים הצרפתיים המנוסים יותר, ומפקדי שכירי החרב הגנואזים, יעצו לפיליפ מלך צרפת לא לתקוף באופן מיידי את מערך ההגנה האנגלי, אלא להמתין למחרת בבוקר, כדי לאפשר לכל כוחותיו להגיע לשדה הקרב, לנוח ולאגור כוח לפני פתיחת הקרב. הם אמרו לו, בין השאר, שחיילי הרגלים ושכירי החרב מותשים, לאחר שצעדו כ-25 ק"מ במהלך היום. אולם מרבית האצילים הבכירים, שפיקדו על הצבא הצרפתי, היו להוטים לתקוף מיד ולהשמיד את הצבא האנגלי, כנקמה על החורבן וההרס הרב שהוא הותיר בנתיב פלישתו לצרפת, ועל ההשפלה שהוא גרם לכבודה של צרפת. הם היו משוכנעים שהצבא האנגלי המותש, לא יוכל לעמוד מול הסתערות הפרשים הכבדים הצרפתיים, שעלו במספרם פי כמה על הפרשים הכבדים האנגלים. המלך פיליפ השישי חסר הביטחון וחסר הניסיון הקרבי לא עמד בלחצם, ואישר לבסוף לפתוח במתקפה, אל אף שנותרו רק כארבע שעות עד לרדת החשיכה. בהיעדרו של הקונסטבל של צרפת, ראול השני רוזן או (Eu), שנפל בשבי האנגלים בכיבוש קן, לא היה לצרפתים איש צבא מנוסה, שיכול היה לאזן את הלחצים שהופעלו על מלך צרפת, ולהכין תוכנית מתקפה מסודרת.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נפתח בעימות בין הקשתים של הצדדים היריבים. הקשתים הגנואזים ששכרו הצרפתים, שהיו מצוידים בקשת מוצלבת, התקדמו עד למרחק 150–200 מטר מקו החזית האנגלי, במטרה להסב אבדות לקשתים האנגליים שנצבו מולם, לגרום לפרצות בשורותיהם, ובכך להכשיר את הקרקע להסתערות הפרשים הכבדים. לרוע מזלם של הקשתים הגנואזים, שלא התכוננו מראש לקרב באותו יום, הם השאירו את המגינים הגדולים שלהם (שנועדו להינעץ בקרקע לפני הקשתים, ולהגן עליהם בפרק הזמן הארוך יחסית שנדרש להם כדי לדרוך מחדש את נשקם) בשיירת המטען, שעדיין נמצאה בדרכה לשדה הקרב. בנוסף לכך, גשם חזק שירד בראשית הקרב הרטיב את המיתרים של הקשתות שלהם, ופגע קשות ביעילותם. הקשתים האנגלים, לעומתם, יכלו להסיר את מיתרי הקשתות כשהחל הגשם ולכסות אותם, וכך שמרו אותם יבשים. הקשתים האנגליים היו חמושים בקשת האנגלית הארוכה, שכושר החדירה של החצים שנורו ממנה לא השתווה אמנם לזה של החצים שנורו מקשת מוצלבת, אך קצב הירי שלה היה גבוה פי כמה (12-10 חיצים בדקה). הגשם, שפגע בטווח הירי היעיל של הקשתות המוצלבות, גרם לכך שמטח החצים הראשון שירו הקשתים הגנואזים כמעט לא גרם לאבדות בקרב הקשתים האנגליים, בעוד שהאחרונים המטירו מטחי חיצים רבים על הקשתים הגנואזים הבלתי מוגנים, וגרמו להם אבדות כבדות. תוך זמן קצר נשברו שכירי החרב הגנואזים ופתחו במנוסה מבוהלת, כדי לצאת מטווח הירי של הקשתים האנגלים.

האצילים הצרפתיים, שבזו מלכתחילה לשכירי החרב הגנואזים ותעבו אותם, ראו במנוסתם משדה הקרב בגידה, פרי קשר עם האנגלים. מפקד כוח החלוץ הצרפתי, שרל השני רוזן אלנסון (או לפי מקורות אחרים, המלך פיליפ עצמו), זעם כל כך על התנהגותם, עד שהורה לפרשים הכבדים שבפיקודו להשמיד אותם. הפרשים הצרפתיים הסתערו קדימה, תוך שהם דורסים וטובחים בדרכם את המון שכירי החרב הנמלטים (שנלכדו בין הצבאות היריבים, ורובם נהרגו), ולאחר מכן המשיכו להסתער במעלה הרכס לעבר החזית האנגלית. כתוצאה מההתנגשות עם שכירי החרב הנמלטים, ומהקרקע הבוצית (בעקבות הגשם), הסתערות הדרג הראשון של הפרשים הכבדים הצרפתים, שלא הייתה מסודרת מלכתחילה, הואטה והשתבשה לחלוטין עוד לפני שהגיעה ליעדה.

הקשתים האנגליים ידעו, שחיציהם אינם יכולים לחדור את השריון של האבירים הצרפתיים אלא מטווח קצר של כמה עשרות מטרים, ולכן כיוונו אותם בעיקר אל הסוסים של הפרשים, שלא היו ממוגנים היטב. מטר החצים שלהם בלם/הניס את מרבית הפרשים לפני שהגיעו לקווים האנגליים, ופגע ברבים מהם. הבורות שנחפרו לפני החזית האנגלית פגעו ברגלי חלק מהסוסים של הפרשים, שהצליחו להגיע למרחק קצר מעמדות הקשתים האנגליים, והאטו את הסתערותם לקצב הליכה. קומץ הפרשים, שהצליחו בכל זאת להגיע עד לשורות האנגליות הקדמיות, היו טרף קל לנושאי הרומח והפרשים הכבדים האנגליים, שהוצבו מאחורי הקשתים. הם הופלו מסוסיהם וחוסלו על הקרקע. אחד מהם היה הרוזן מאלנסון, שנהרג כנראה בשלבים המוקדמים של הקרב.

הצרפתים תקפו שוב ושוב. גלי הפרשים הצרפתים התנפצו בזה אחרי זה על העמדות האנגליות, מרביתם נפגעו מהחצים האנגלים ולא הגיע בכלל לעמדות האנגליות. ההתקפה האחרונה, ה-15 במספר של הפרשים הצרפתים נערכה בחשכה גמורה. בסוף היום המלך הצרפתי הצליח לאסוף רק 60 אבירים ורצה לתקוף עם קומץ זה את האנגלים, אך בסוף חזר בו ונסוג עם שארית צבאו. האנגלים שלא יכלו לדעת את גודל ניצחונם, נשארו בעלי השדה.

האבדות האנגליות היו קלות מאוד ואילו הצרפתים איבדו לפחות 10,000 לוחמים, בהם אבירים רבים ואריסטוקרטים בכירים.

סיבות הניצחון והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשת הארוכה הייתה אחת הסיבות הטקטיות העיקריות לניצחון האנגלי, אך אפילו יותר מהחימוש האנגלי, חוסר המשמעת של הצבא הצרפתי הייתה בעוכריו. הניצחון בקרב אפשר לצבא האנגלי לצור על קאלה, עיר הנמל הגדולה והחשובה בצפון מערב צרפת, ללא הפרעה מצד כוחות חילוץ צרפתיים, ושנה לאחר הקרב נפלה העיר לידיהם.

מלבד אבדן היוקרה כתוצאה מהתבוסה בקרב, ספגה צרפת מכה קשה עקב מותם של אצילים ואריסטוקרטים בכירים רבים, בהם בני משפחתו של המלך ובעלי בריתו, במהלך הקרב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברברה טוכמן, ראי רחוק – ספר כללי העוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ונותן רקע לקרב ולמלחמה כולה
  • כתריאל בן אריה, מלחמת מאה השנים, לביא, 1990
  • כתריאל בן אריה, קרבות מופת, לביא, 1994
  • Sumption, Jonathan, The Hundred Years War vol I: Trial by Battle, University of Pennsylvania Press, September 1999,
  • Andew Ayton & Philip Preston (editors), The battle of Cre'cy
  • Christopher Rothero, The armies of Cre'cy and Poitiers, Osprey, 1981
  • Alfred Higgins Burne, Crecy war, 1955

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ayton, "The English Army at Crécy" in Ayton & Preston (2005), p. 189; Rogers (2000), p. 423
  2. ^ Ayton, "The Battle of Crécy: Context and Significance" in Ayton & Preston (2005), p. 18
  3. ^ 3.0 3.1 Schnerb, "The French Army before and after 1346" in Ayton & Preston (2005), p. 269
  4. ^ Sumption (1990), p. 526
  5. ^ Geoffrey (eds. & trans.), Martin (1995). Knighton's Chronicle, 1337-1396. Oxford: Clarendon Press. p. 63.
  6. ^ Devries (1996), p. 164
  7. ^ 7.0 7.1 Devries (1996), p. 174
  8. ^ Froissart, Jean. The Chronicles of Froissart, John Bourcher [Lord Berners], tr., G.C. Macaulay, ed. (London : Macmillan, 1908), pp. 99-107
  9. ^ Christopher Rothero, The armies of Cre'cy and Poitiers, Osprey, 1981 p 7
  10. ^ Jonathan Sumpton vol 1 p490
  11. ^ Andew Ayton&Philip Preston, The battle of Cre'cy, p15
  12. ^ Burne, crecy war p138
  13. ^ המספרים הגבוהים לפיChristopher Rothero, The armies of Cre'cy and Poitiers, Osprey, 1981 p 7 המספרים הנמוכים לפי Andew Ayton&Philip Preston, The battle of Cre'cy p 168
  14. ^ Christopher Rothero, The armies of Cre'cy and Poitiers, Osprey, 1981 p 8
  15. ^ 15.0 15.1 Jonathan Sumption, the hundred years war vol I, p526