קרב רכס אדסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב רכס אדסון
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
EdsonsRidge.jpg
נחת אמריקני עומד על רכס לונגה, בסמוך לגבעה 123
תאריך התחלה: 12 בספטמבר 1942
תאריך סיום: 14 בספטמבר 1942
משך הסכסוך: 3 ימים
מקום: גוודלקנל, איי שלמה
9°26′39″S 160°02′49″E / 9.44417°S 160.047°E / -9.44417; 160.047 
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפניהארוקיצ'י היאקוטאקה
הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפניקיוטאקה קווגוצ'י

חיל הנחתים האמריקניחיל הנחתים האמריקניאלכסנדר ונדגריפט
חיל הנחתים האמריקניחיל הנחתים האמריקנימריט אדסון

כוחות

6,722 חיילים[1]

12,500

אבידות

708 הרוגים,
505 פצועים[2]

100 הרוגים או נעדרים,
305 פצועים[3]

קרב רכס אדסוןאנגלית: Battle of Edson's Ridge, נודע גם בשם "קרב הרכס המדמם" ו"קרב רכס לונגה") היה קרב בין הצבא היפני הקיסרי לבעלות הברית (בעיקר נחתים אמריקנים) שהתרחש ב-12‏-14 בספטמבר 1942, והיה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך באי גוודלקנל שבאיי שלמה, והיה השני בסדרת מתקפות רחבות היקף שערכו היפנים במהלך קרב גוודלקנל.

בקרב זה הדפו הנחתים האמריקנים, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את התקפת חיילי חטיבת הרגלים ה-35, בפיקודו של מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י. הנחתים הגנו על מתחם לונגה, אזור השוכן לחופו הצפוני של גוודלקנל, המכיל בתוכו את שדה התעופה שדה הנדרסון, אותו כבשו יום לאחר נחיתתם באי. החטיבה של קווגוצ'י נשלחה לגוודלקנל כדי לכבוש בחזרה את שדה התעופה ובמטרה להדוף את כוחות בעלות הברית מהאי.

הכוח של קווגוצ'י, שמנה כ-6,000 חיילים אל מול 12,000 הנחתים שהיו מוצבים באי, ערך מתקפת לילה חזיתית על מתחם לונגה. מוקד המתקפה היה ברכס שהתנשא דרומית לשדה הנדרסון, עליו הגנו נחתים ממספר יחידות שונות, אך בעיקרם היו מגדוד הפושטים וגדוד הצנחנים של הנחתים, בפיקודו של לוטננט קולונל מריט אדסון, שעל שמו נקרא הרכס. על אף שהיפנים כמעט הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה האמריקנים, התקפתם נהדפה בסופו של דבר, תוך שהם סופגים אבידות רבות. לאחר הקרב, ולמרות התבוסה, המשיכו היפנים לשלוח תגבורות לגוודלקנל במטרה לכבוש מחדש את שדה התעופה, אך ניסיונות אלה החלו להשפיע על מבצעים אחרים של הצבא היפני הקיסרי באזור דרום האוקיינוס השקט.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס ונדגריפט את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה. ב-12 באוגוסט שינו בעלות הברית את שמו של שדדה התעופה לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי, וב-20 באוגוסט נחתו בו המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל.

כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה: את חטיבת הרגלים ה-35, בפיקודו של מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י, שחנתה בפלאו, את רגימנט הרגלים הרביעי, שחנה בפיליפינים, ואת רגימנט הרגלים ה-28, בפיקודו של קולונל קיונאו איצ'יקי, שהיה בדרכו מיפן לגואם. יחידות אלה החלו עושות דרכן לגוודלקנל, והרגימנט של איצ'יקי הגיע ראשון, כשהאלמנט הראשון של הרגימנט, שכלל 916 חיילים, נחת בטאיבו ב-18 באוגוסט.

איי שלמה: רבאול מצד ימין למעלה, גוודלקנל מצד שמאל למטה, וביניהן "החריץ" דרכו הפליגו המשחתות היפניות

מכיוון שהעריכו לא נכונה את מספרם של כוחות בעלות הברית על האי, פתחו החיילים היפנים במתקפה חזיתית על עמדות הנחתים בנחל האליגטור (Alligator Creek), מזרחית למתחם ההגנה, בשעות הבוקר המוקדמות של 21 באוגוסט. היפנים ספגו תבוסה מוחצת ואיבדו את מרבית אנשיהם. עם עלות השחר ערכו הנחתים מתקפת-נגד על החיילים היפנים ששרדו את המתקפה, וחיסלו את מרביתם. בסוף הקרב נותרו בחיים 128 חיילים מתוך 916 המקוריים של הרגימנט, ואלה שבו לטאיבו, דיווחו למפקדת הארמייה ה-17 על תבוסתם והמתינו להוראות ולתגבורת מרבאול.

ב-23 באוגוסט הגיעה חטיבתו של קווגוצ'י ללגונת טרוק, ועמדו לעלות לאוניות התובלה שתקחנה אותם לגוודלקנל. אולם בשל הנזק שהסבו מטוסי בעלות הברית לשיירה שהובילה חיילים בקרב איי שלמה המזרחיים, החליט הפיקוד העליון היפני לשלוח את קווגוצ'י ואת חייליו לרבאול, משם יפליגו לגוודלקנל על גבי משחתות זריזות במקום על אוניות התובלה האיטיות. המשחתות היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצאת לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[4] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון. מצב טקטי זה נותר על כנו למשך מספר חודשים.

תנועת כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוטננט קולונל מריט אדסון, מפקד גדוד הפושטים הראשון של חיל הנחתים

ב-28 באוגוסט עלו 600 מחייליו של קווגוצ'י על המשחתות "אסגירי", "אמגירי", "יוגירי" ו"שירקומו". בשל מחסור בדלק לא יכלו המשחתות להפליג לגוודלקנל ולשוב באותו הלילה, ולכן נאלצו להפליג מאיי שורטלנד מוקדם יותר כדי להספיק לצאת מטווח המטוסים עד בוקר המחרת. בשעה 18:05 תקפה את השיירה קבוצה של מפציצי צלילה SBD דונטלס משדה הנדרסון בהיותה 110 קילומטרים צפונית לגוודלקנל. אסגירי ספגה פגיעה ישירה ושקעה תוך זמן קצר, וליוגירי ולשירקומו נגרמו נזקים כבדים, והמשחתות הסתובבו ושבו לאיי שורטלנד.

פעילות הטוקיו אקספרס השתפרה לאחר מכן. בין ה-29 באוגוסט וה-4 בספטמבר הצליחו משחתות, סיירות קלות, וספינות משמר להנחית כ-5,000 חיילים יפנים בטאיבו, בהם כל חטיבה 35 של קווגוצ'י, גדוד אחד של הרגימנט הרביעי, ושארית הרגימנט ה-28. הפיקוד על כל הכוחות בגוודלקנל נמסר לקווגוצ'י, שהגיע לטאיבו ב-31 באוגוסט.

ב-2 בספטמבר יצאה מהאי סנטה איזבל שבצפון איי שלמה שיירה של ארבות, שעליה 1,100 חיילים מהגדוד השני של רגימנט הרגלים ה-124, בפיקודו של קולונל אקינוסוקה אוקה, בדרכה לגוודלקנל. בבוקר ה-5 בספטמבר תקפו את השיירה מטוסים משדה הנדרסון ופיזרו אותה. כ-400 חיילים נהרגו בהתקפה, ושארית הכוח הגיע לחוף וצעדה לכפר קאמימבו במהלך הימים הבאים.[5] ב-8 בספטמבר היו לקווגוצ'י כ-5,200 חיילים בטאיבו, מזרחית למתחם לונגה, ואת כוחו של אוקה מערבית לו. טרם נודע לו אודות אובדן הכוחות של אוקה, והוא חשב שכל 1,100 החיילים הגיעו לחוף, ולכן החליט קווגוצ'י לתקוף את קווי האמריקנים.[6]

במקביל להגעת הכוחות היפנים לגוודלקנל בסוף אוגוסט ובראשית ספטמבר 1942, עסק ונדגריפט בחיזוק קווי ההגנה סביב מתחם לונגה. בין ה-21 באוגוסט וה-3 בספטמבר הוא העביר שלושה גדודי נחתים — בהם גדוד הפושטים של לוטננט קולונל מריט אדסון, וגדוד הצנחנים הראשון — מטולאגי לגוודלקנל, ובכך העלה את מספר הנחתים באי ל-12,500. הפיקוד על גדוד הצנחנים הראשון, שסבל אבידות קשות בקרב טולאגי וגווטו-טנמבוגו, נמסר לאדסון.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת פשיטת טסימוקו
מפת מתחם לונגה וכיווני התקיפה של הכוח היפני: גדוד קומה תקף ממזרח, כוח אוקה תקף ממערב, וכוח קווגוצ'י תקף מדרום

ב-7 בספטמבר מסר קווגוצ'י לקציניו את פרטי המבצע, שמטרתיו היו כיבוש שדה התעופה והשמדת האויב בגוודלקנל, ושעתיד היה להיפתח בשעה 21:00 ב-12 בספטמבר. קווגוצ'י, שחשב שבאי נמצאים 2,000 נחתים לכל היותר,[7] פיצל את כוחו לשלוש קבוצות שיתקפו את מתחם לונגה בהתקפה לילית מכיוונים שונים: כוחו של אוקה יתקוף מכיוון מערב, שאריות הרגימנט ה-28, ששמו שונה לגדוד קומה, יתקוף ממערב, וגוף ההתקפה העיקרי — 2,100 חיילים בפיקודו של קווגוצ'י — יתקוף מכיוון דרום.[8]

באותה עת דיווחו ילידי האי לנחתים הימצאות כ-300 חיילים יפנים בכפר טסימבוקו (Tasimboko), השוכן 27 קילומטרים מזרחית ללונגה, ובתגובה שלח ונדגריפט את אדסון. הגל הראשון של גדוד הפושטים, שמנה 501 לוחמים, נחת בסמוך לכפר בשעה 05:20 ה-8 בספטמבר, והחלו לנוע לכיוונו בסיוע מטוסים, אך נתקלו בהתנגדות יפנית. עד השעה 11:00 נחת הגל השני, שמנה 311 לוחמים, ואדסון הצליח להתקדם לתוך הכפר. המגינים היפנים, שחשבו שנחיתה גדולה עומדת להתרחש, נסוגו לתוך הג'ונגל, תוך שהם מותירים מאחוריהם 27 הרוגים. בצד האמריקני נהרגו שני פושטים ושישה נפצעו.[7]

בטסימבוקו התברר לאדסון ולחייליו שהכפר משמש תחנת אספקה עבור החטיבה של קווגוצ'י, והם מצאו בו מצבורי אספקה, תחמושת, ציוד רפואי וארטילריה. הנחתים השמידו את כלי הנשק ואספו מסמכים וציוד אחר ושובו למתחם לונגה בשעה 17:30. מהיקף הציוד שנמצא ומהמסמכים שנאספו, וכן מדיווחי ילידי האי, התברר לוונדגריפט שמולו עומד כוח יפני המונה לכל הפחות 3,000 חיילים.[9]

אדסון וקולונל ג'רלד תומאס, קצין המבצים של ונדגריפט, צפו שהמתקפה היפנית תבוא מכיוון רכס לונגה, רכס צר באורך קילומטר השוכן בקצה הדרומי של מתחם לונגה. הרכס חלש על הגישה הדרומית למתחם לונגה, ובאותה עת לא נכלל בתחומי מתחם ההגנה, שכן ונדגריפט חשב שהמתקפה תבוא לאורך החוף הצפוני. בסופו של דבר הצליחו אדסון ותומאס לשכנע את ונדגריפט לשלוח את גדוד הפושטים ואת גדוד הצנחנים, וב-11 בספטמבר נפרסו 840 הנחתים על הרכס.

קווגוצ'י תכנן להוביל את הכוח העיקרי שלו דרך הג'ונגל בשלושה צירי התקדמות, ולתקוף את מתחם לונגה מדרום, על פני רכס לונגה. ב-9 בספטמבר יצאו חייליו של קווגוצ'י מאזור ההיערכות בסביבות טאיבו והחלו לפלס דרכם בג'ונגל הטרופי באמצעות מצ'טות וחרבות. בשל שימוש במפות שגויות וקשיי תקשורת, ובשל קשיי העבירות בג'ונגל העבות, אבד הקשר עם חלק מהיחידות וההתקדמות לרכס לונגה התעכבה. למרות זאת, הגיעו כל היחידות לאזור ההיערכות שלהן בערב ה-12 בספטמבר.

פעילות בלילה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב של הערב הלילה הראשון

האמריקנים ידעו על הכוח היפני באי ועל כוונתו לתקוף את מתחם לונגה, אך לא ידעו בדיוק את כיוון ההתקפה ואת מועדה. הרכס עליו פרס אדסון את אנשיו נמתח מדרום לצפון והיה מורכב משלוש גבעות. בקצה הדרומי של הרכס עמדה גבעה 80,[10] 550 מטרים צפונית לה עמדה גבעה 123, והקצה הצפוני של הרכס היה רמה בגובה 18 מטרים. אדסון הציב חמש פלוגות פושטים בצד המערבי של הרכס, ושלושה גדודי צנחנים בצד המזרחי. שתי פלוגות מהצד המערבי הגנו על הקו שבין הרכס לנהר לונגה, וצוותי מקלעים מאחת הפלוגות סייעו לשאר הכוחות.

בשעה 21:30 ב-12 בספטמבר הפגיזו הסיירת היפנית "סנדאי" ושלוש משחתות את מתחם לונגה, והאירו את רכס לונגה בזרקוריהן במשך 20 דקות. מעט לפני השעה 22:00 החלו התקלויות מקריות בין החיילים היפנים לנחתים האמריקנים, ובשעה 22:00 חלה המתקפה היפנית על רכס לונגה. הגדוד הראשון של קווגוצ'י תקף את קווי ההגנה שבין הרכס לנהר לונגה, ואילץ את המגינים לסגת אל הרכס. בשל קרבת הצדדים זה לזה התפתחו קרבות פנים אל פנים בין הנחתים והחיילים היפנים, והשימוש ברימונים היה נפוץ ביותר. היפנים איגפו את הרכס משני צדדיו ומכיוון דרום, אך הנחתים, בסיוע אש ארטילרית משדה הנדרסון, הצליחו להדוף את היפנים. קשיים בתקשורת והצמחייה הסבוכה גרמו לבלבול בשורות היפנים, ובסופו של דבר נעצרה המתקפה למרגלות הרכס. יחידתו של אוקה וגדוד קומה ניסו לתקוף במקביל מהמזרח ומהמערב, אך לא הספיקו להגיע לקווי הנחתים לפני עלות השחר, ונעצרו בקרבתם.

עם שחר ה-13 בספטמבר, החלו מטוסים מכוח אוויר קקטוס לסייע לנחתים על הקרקע ואילצו את היפנים לסגת אל הג'ונגל, בהותירם מאחור כ-600 הרוגים. הנחתים ספגו 263 אבידות, מהן 59 הרוגים ועשרה נעדרים.[11] קווגוצ'י הסיג את כוחותיו אל הג'ונגל והתכונן להתקפה נוספת באותו לילה.

פעילות בלילה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב בלילה השני
מפת הקרב על רכס לונגה

במהלך יום ה-13 בספטמבר עסקו הנחתים בשיפור עמדותיהם על הרכס. משנסוגו מהמישור שבין הרכס לנהר לונגה, הסיג אדסון את קו ההגנה 140 מטרים דרומית לגבעה 123, והציב באזור חמש פלוגות, שכיסו את החלק הדרומי של הרכס. לחיילים לא היה זמן רב כדי לשפר את עמדותיהם, ואף היה להם צורך בתחמושת. לפיכך שלח ונדגריפט את הגדוד השני של רגימנט הנחתים החמישי לרכס, ואף הציב בטווח ארבעה תותחי הוביצר 105 מ"מ.

בשעה 21:00, לאחר הפגזה קצרה משבע משחתות, החלה המתקפה השנייה של קווגוצ'י על רכס לונגה. קווגוצ'י שלח את הגדוד הראשון שלו למרכז החזית, ואת הגדוד השני לאגף הימני, ממערב לרכס. הגדוד השני אילץ את המגינים שבין הרכס לנהר לונגה לסגת לרכס פעם נוספת, והחיילים היפנים המשיכו לחצות את המישור לכיוון שדה הנדרסון. בשעה 03:00 פנה הגדוד השני ותקף את הרמה הצפונית של הרכס ואת גבעה 123, אך נהדף במחיר 280 אבידות, בהן מפקד הגדוד.

בינתיים נערך הגדוד הראשון להתקפה על גבעה 80, בקצה הדרומי של הרכס. הגדוד התגלה על ידי הנחתים ואש תותחי 105 מ"מ נורתה לאזור. בתגובה הסתערו על גבעה 80 שתי פלוגות עם רובים מכודנים ובחסות אש מרגמות, והצליחו להדוף את הנחתים מהרכס. לפיכך הורה אדסון על נסיגה לגבעה 123.

חיילים מהגדוד הראשון החלו לערוך מתקפות חזיתיות מדרום וממזרח על גבעה 123, אך נהדפו פעם אחר פעם על ידי הנחתים, שהקימו קו הגנה בצורת פרסה מסביב לגבעה. בחצות הורה אדסון לשתי פלוגות צנחנים לחזק את אגפו השמאלי, מזרחית לגבעה, והצנחנים טיהרו את השוחות שנתפסו זמן קצר קודם לכן על ידי חיילים יפנים. למרות זאת, ההתקפות היפניות לא חדלו, וחיילים יפנים נהרגו בעודם רצים במעלה הרכס לעבר קווי הנחתים מאש מקלעים, רימונים ומאש תותחי 105 מ"מ. בשעה 04:00 הגיע לגבעה 123 הגדוד השני של רגימנט הנחתים החמישי, וסייע למגינים להדוף שתי התקפות יפניות נוספות לפי עלות השחר.

במהלך הלילה הגיעו שלוש פלוגות מהגדוד הראשון לפאתי שדה הנדרסון, והתכוננו להתקפה. הפלוגה הראשונה נהדפה על ידי נחתי הנדסה, והשתיים האחרות המתינו לתגבורת, ומשזו לא הגיעה נסוגו חזרה דרומית לרכס לונגה עם שחר. על אף שבשעות הבוקר עוד נותרו כיסי התנגדות ספורים על הרכס, שמטוסי כוח האוויר קקטוס טיהרו תוך זמן קצר, הסתיימה למעשה ההתקפה של קווגוצ'י. עבור תפקודו במהלך הקרב עוטר אדסון בעיטור מדליית הכבוד.[12]

התקפות קומה ואוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להתקפה של קווגוצ'י על רכס לונגה, תקפו גדוד קומה וכוחו של אוקה את קווי ההגנה האמריקנים ממזרח וממערב. גדוד קומה תקף את מתחם לונגה מכיוון דרום מזרח, אזור עליו הגן הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים הראשון. התקפתו של גדוד קומה החלה בשעה 23:00 ב-13 בספטמבר, כש-400 חיילי הגדוד הסתערו על קווי האמריקנים, אך הם נהדפו פעם נוספת, תוך שרבים נהרגים.

כוחו של אוקה, שמנה כ-650 חיילים, תקף את מתחם לונגה מכיוון מערב בשעה 04:00 ב-14 בספטמבר. שתי פלוגות תקפו את קווי הנחתים בסמוך לחוף, אך נהדפו על ידי הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים החמישי. פלוגה נוספת הצליחה לכבוש גבעה באזור, אך אש ארטילרית כבדה שהסבה לה אבידות רבות אילצה אותה לסגת באותו יום. שאר היחידות מכוחו של אוקה לא הצליחו למצוא את קווי האמריקנים ולא השתתפו בקרב.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופות חיילים יפנים על רכס אדסון

בשעה 13:05 ב-14 בספטמבר הסיג קווגוצ'י את שרידי חטיבה 35 מרכס לונגה אל מעבה הג'ונגל כדי שיוכלו להתארגן לנסיגה מאורגנת. לאחר מכן הורה קווגוצ'י לחייליו לנוע לנהר מטניקאו, מרחק 10 קילומטרים מערבה על פני תוואי שטח קשה, כדי לחבור לשארית כוחו של אוקה. הצעדה החלה ב-16 בספטמבר והייתה קשה ביותר עבור החיילים התשושים והפצועים, והם החלו לנטוש את ציודם הכבד. כשהגיעו החיילים לנקודת המפגש בקוקומבונה חמישה ימים לאחר מכן, הם סבלו מתת-תזונה ומתשישות, ונשאו רק את נשקם האישי.[13] שרידי גדוד קומה נעו מערבה אחרי הכוח של קווגוצ'י, אך אבדו בג'ונגל והגיע למחנה היפני רק שלושה שבועות לאחר מכן, כמעט גוועים ברעב.

בסך הכל איבד קווגוצ'י כ-708 חיילים בהתקפה שלו על רכס לונגה, ו-505 נפצעו.[2] בנוסף מספר לא ידוע של חיילים יפנים מתו במהלך הנסיגה מערבה. 100 נחתים נהרגו ו-305 נפצעו במהלך הקרב.[3]

ב-17 בספטמבר שלח ונדגריפט שתי פלוגות מהגדוד הראשון של רגימנט הנחתים הראשון לרדוף אחר היפנים הנסוגים. הנחתים נפלו למארב שטמן המשמר המאסף של היפנים, ואחת הפלוגות רותקה למקומה בעוד השאר נסוגו. עם רדת הלילה הסתערו היפני על הפלוגה המבודדת והרגו 24 נחתים. ב-20 בספטמבר נתקל סיור מגדוד הפושטים של אדסון במספר חיילים יפנים שהשתרכו אחרי הטור של קווגוצ'י וחיסל 19 מהם.

בעוד היפנים נסוגים מערבית לנהר המטניקאו, עמלו האמריקנים על חיזוק קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה. ב-14 בספטמבר העביר ונדגריפט את הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני מטולאגי לגוודלקנל, וב-18 בספטמבר הגיעו לאי 4,157 נחתים נוספים, חלק מרגימנט הנחתים השביעי, ביחד עם ציוד ואספקה. התגבורת איפשרה לוונדגריפט לחזק את קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה, ולראשונה להקיף אותו בשלמותו. לאחר מכן החלו הנחתים לתקוף את מחנה היפנים מערבית למטניקאו.

השלכות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעה 123. התמונה צולמה מגבעה 80 הדרומית לה.

ב-15 בספטמבר נודע לגנרל היאקוטקה ברבאול אודות התבוסה של קווגוצ'י, וידע שעליו לשלוח כוחות נוספים לגוודלקנל. בשלב זה הפך האי לנקודה בעל חשיבות אסטרטגית רבה עבור שני הצדדים, והקרב עליו השפיע על משאביהם של כוחות יפנים אחרים שפעחו בזירות סמוכות, דוגמת כוחות הצבא שנלחמו בשביל קוקודה בגינאה החדשה. היאקוטאקה הורה לחייליו שם, שהיו 48 קילומטרים מיעדם — פורט מורסבי — לעצור את התקדמותם עד לסיום קרב גוודלקנל, משום שלא היה יכול להבטיח להם אספקה. ההתקפה מעולם לא התחדשה, ומאוחר יותר הדפו כוחות בעלות הברית את היפנים מגינאה החדשה.

לאחר שהובילו תגבורות נוספות לגוודלקנל, ערכו היפנים מתקפה קרקעית נוספת כנגד הקווים האמריקנים, הפעם בפיקודו של היאקוטאקה עצמו, בסוף אוקטובר 1942. בקרב שדה הנדרסון ניסו היפנים לכבוש את שדה התעופה, אך הוא הסתיים בתבוסה אף גדולה יותר מאשר בקרב רכס אדסון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
  • Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. ISBN 9780674006805.
  • Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב רכס אדסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jersey, עמוד 221
  2. ^ 2.0 2.1 Griffith, עמוד 146
  3. ^ 3.0 3.1 Jersey, עמודים 235-234
  4. ^ Griffith, עמוד 113
  5. ^ Griffith, עמוד 124
  6. ^ טולנד, עמוד 286
  7. ^ 7.0 7.1 Jersey, עמוד 222
  8. ^ Jersey, עמודים 226-224
  9. ^ Griffith, עמוד 131
  10. ^ בשל גובהה: 80 רגל (24 מטרים)
  11. ^ Shaw, עמוד 27
  12. ^ אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2011, עמוד 255
  13. ^ Griffith, עמוד 247