קרב רכס אלסנבורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב רכס אלסנבורן
מערכה: הקרב על הבליטה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Camouflaged Forest Pillbox.jpg
תאריך התחלה: 16 בדצמבר 1944
תאריך סיום: 26 בדצמבר 1944
משך הסכסוך: 11 ימים
מקום: יער הארדנים (דרום בלגיה)
50°26′47″N 6°15′51″E / 50.44638889°N 6.26416667°E / 50.44638889; 6.26416667 
תוצאה: ניצחון אמריקני
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית בעלות הברית

כוחות

דיוויזיית פאנצר אס אס ה-12
דיוויזיית פאנצרגרנדיר ה-3
דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-246
דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-12
דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-277
סה"כ 56,000 איש

אבידות

5,000 הרוגים, פצועים ונעדרים

אין הערכה מדויקת. גבוהות פי כמה מאבדות בעלות הברית. 114 כלי רכב משוריינים.

קרב רכס אלסנבורןאנגלית: Battle of Elsenborn Ridge) היה קרב חשוב, שנערך בין כוחות צבא גרמניה הנאצית לבין כוחות צבא ארצות הברית במסגרת המערכה בארדנים, במלחמת העולם השנייה, בין ה-16 ל-26 בדצמבר 1944. ארמיית הפאנצר השישית, בפיקודו של זפ דיטריך, ניסתה במשך 10 ימים לכבוש את הרכס האסטרטגי, ששלט על צירי התנועה לעיר ליאז' על נהר המז. אולם כל נסיונותיה נכשלו עקב קרב מיגננה עיקש שניהל הקורפוס האמריקני ה-5. הכישלון הגרמני לכבוש את הרכס סייע רבות לסיכולה של המתקפה הגרמנית בארדנים.

תוכנית המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על הבליטה

על ארמיית הפאנצר השישית של האס.אס בפיקוד יוזף דיטריך, הוטל המאמץ העיקרי של המתקפה הגרמנית בארדנים, באגף הימני (הצפוני). הארמייה שבפיקודו נועדה לתקוף גזרה בת כ-35 ק"מ שהשתרעה ממונשאו בצפון עד לפרצת לוסהיים בדרום, לחצות את נהר המז באזור ליאז, ולהתקדם לכיוון אנטוורפן, יעדה הסופי, תוך איבטוח האגף הימני של המבקע הגרמני. לשם ביצוע המשימה קיבלה ארמיית הפאנצר השישית, ארבע דיוויזיות פאנצר אס.אס מובחרות, כולל 2 גדודי פאנצר כבדים מצוידים בטנקים מדגם טיגר, ושש דיוויזיות חי"ר, וכן עדיפות בהקצאת תותחי-סער ומשחיתי טנקים.

לפי התוכנית הגרמנית, הדרג הראשון של מתקפת ארמיית הפאנצר השישית, שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר, נועד להבקיע את החזית האמריקנית הדלילה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-16 בדצמבר, וליצור בה פרצות, שיאפשרו לשתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס הפאנצר אס אס ה-1 להתקדם דרכן במהירות במטרה להגיע לנהר מז משני עברי העיר ליאז' ביום השלישי למתקפה. דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 נועדה לכבוש את רכס אלסנבורן - שורת גבעות מיוערות, שהשתרעו ממזרח למערב בניצב לקו החזית, ושלטה על צירי התנועה העיקריים שהובילו לאזור ליאז' - ולאחר מכן לנוע לכיוון ליאז׳ דרך מאלמדי וספא. דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 נועדה לנוע דרך פרצת לוסהיים, עמק צר וארוך ברוחב כ-8 ק"מ מצפון לרכס שניי אייפל (הרי השלג), ולהתקדם מערבה מדרום לרכס אלסנבורן במגמה לחצות את נהר מז באזור העיר אואי (Huy), מדרום לליאז׳'. קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 של דיטריך, הוחזק בעתודה לצורך ניצול ההצלחה.

הכוחות האמריקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הגזרה שהוקצתה למתקפת ארמיית הפאנצר השישית במסגרת תוכנית המתקפה הגרמנית, הגנה רק דיוויזיית חי"ר אמריקנית אחת, הדיוויזיה ה-99 מהקורפוס ה-5 של הארמייה הראשונה, שהייתה חדשה יחסית בחזית, וחסרת ניסיון קרבי. הדיוויזיה תפסה גם את עמדות הדיוויזיה ה-2 המנוסה, שנמצאה בעיצומה של מתקפה על קו זיגפריד במטרה לתפוס את הסכרים של נהר הרור (Rur/Roer). הדיוויזיה ה-99 כללה שלושה רגימנטים (חטיבות): 393, 394 ו-395.

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בדצמבר 1944, בשעה 05:30 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפתם. ההתקפה התנהלה בשלג שהגיע עד גובה הברכיים, וזרקורים הטילו אלומות אור על העננים ממעל כדי לספק תאורה מלאכותית ללוחמים. לאחר הפגזת ריכוך קצרה, הסתערו הרגלים הגרמנים על עמדות הדיוויזיה ה-99. אולם על אף שהמתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את המגנים האמריקנים, ולמרות שהכוח התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה, התקדמות הארמייה השישית ביום הראשון למתקפה הייתה איטית מאוד ומאכזבת, ולא עלתה על קילומטרים בודדים. הסיבות העיקריות לכך היו האיכות הירודה של עוצבות החי"ר הגרמניות שהשתתפו במתקפה, העובדה שלא ניתן להן סיוע צמוד של שריון (כדי למנוע שחיקה של דיוויזיות הפאנצר במהלך קרב ההבקעה), קרב המגננה העיקש שניהלו היחידות האמריקניות שהגנו על הגזרה, ופקקי תנועה גדולים, שנוצרו מאחרי החזית הגרמנית, אשר עיכבו את תנועת טורי השריון הגרמניים. הדיוויזיה ה-99 בסיוע 2 גדודים מהדיוויזיה ה-2, שנשלחו לתגבר את מערך ההגנה שלה, הצליחה להחזיק במרבית עמדותיה עד לרדת החשיכה.

דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277 השיגה התקדמות דלה ביותר מול התנגדות אמריקנית עיקשת. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12 התקדמה מספר קילומטרים לפני שנבלמה סמוך לצומת לוסהיימרגראבן, על ידי גדוד מהרגימנט ה-394, שהגן על האגף השמאלי החשוף של הדיוויזיה ה-99.

רק ביום השני למתקפה, 17 בדצמבר, בשעות הצהריים, הצליחו כוחות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277 להבקיע אל "הכפרים התאומים" קרינקלט ורוכראת (Rocherath), כ-8 ק"מ מאחרי קו החזית האמריקאי, ולתקוף אותם. לנארד ג'ראו, מפקד הקורפוס האמריקני החמישי, הבין שחיוני להחזיק בשני הכפרים, ששכנו במדרון הקדמי של "רכס אלסנבורן", כדי לא לאפשר לגרמנים לנתק את הדיוויזיות ה-99 וה-2 מעורפן, ולאפשר להן לסגת בצורה מסודרת לרכס אלסנבורן ולהתארגן להגנה עליו. במהלך שעות הבוקר הצליחה הדיוויזיה ה-2 לנתק מגע מהגרמנים בצומת וולרשייד, מצפון-מזרח לרכס אלסנבורן, וכוח שכלל רגימנט וחצי שלה נסוג דרומה לכיוון קרינקלט ורוכראת והתארגן להגנה עליהם. פקקי תנועה קשים עיכבו חלק גדול מדיוויזיית הפאנצר האס אס ה-12 מאחור, בעוד יחידות החלוץ שלה תקפו את שני הכפרים. הגרמנים איבדו מספר ניכר של כלי רכב משוריינים במהלך ניסיונות חוזרים ונישנים להשתלט על הכפרים, והסתבכו בלוחמה בשטח בנוי, שלא אפשרה להם לנצל ביעילות את עדיפותם בשריון והקלה על המגנים האמריקנים. ההתנגדות האמריקנית העיקשת אפשרה לדיוויזיה 2 לסגת במשך היום מהבליטה החשופה בה היא נמצאה, ולתפוס עמדות מגננה סביב וירצפלד, ממערב לקרינקלט ורוכראת.

המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית, 19-16 בדצמבר 1944
חיילים גרמניים נלחמים בארדנים, דצמבר 1944. החייל בקדמת התמונה חמוש ב-StG 44, רובה הסער הראשון בעולם.

ב-18 בדצמבר ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי שלהם נגד "הכפרים התאומים" בניסיון לכבוש אותם ולפתוח את הדרך לרכס אלסנבורן. רוב הכוח של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12, בסיוע עשרות משחיתי טנקים של רגימנט הנ"ט הכבד ה-560, וחיילי דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277, תקף את העמדות האמריקניות. אולם כלי הרכב המשוריינים הגרמניים התקשו לתמרן ברחובות הצרים של שני הכפרים, והחי"ר הגרמני ספג אבידות כבדות מאש מרוכזת של הארטילריה האמריקנית, שהשתמשה בפעם הראשונה במלחמה בפגזים בעלי מרעום קרבה. קבוצות קטנות של רגלים אמריקאים הצליחו לפגוע בטנקי האויב באמצעות מוקשים נגד-טנקים ומטולי בזוקה. הקרב על הכפרים ניטש ללא הכרעה עד לרדת החשיכה, כששני הצדדים סופגים אבידות כבדות. הפיקוד האמריקני ניצל את הזמן כדי לתגבר את כוחותיו באזור רכס אלסנבורן ולארגן מערך הגנה חדש לאורך הרכס ומשני עבריו. עד סוף היום תוגבר הכוח האמריקני באזור עד שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר (ה-2, ה-99, ה-9 וה-1), ואת כל הארטילריה של הקורפוס החמישי, שנפרסה מאחרי רכס אלסנבורן.

ב-19 בדצמבר הורה דיטריך לדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 לנתק מגע, ולנוע לכיוון דרום מערב לעבר בוטגנבאך, כדי לאגף משמאל את מערך ההגנה על רכס אלסנבורן ולפתוח את הדרך למאלמדי, אולם השריון הגרמני נבלם שוב על ידי הדיוויזיה ה-1 המנוסה, שהספיקה לתפוס עמדות באזור זה. הכוח האמריקני שהגן על קרינקלט ורוכראת ניצל את ההזדמנות כדי לפנות את חורבות שני הכפרים ולסגת לקו ההגנה החדש על רכס אלסנבורן. ב-20 בדצמבר חידשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 את התקפתה לעבר בוטגנבאך, ובמקביל תקפה דדיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3 (שתגברה את ארמיית הפאנצר השישית) את החלק הצפוני של רכס אלסנבורן, במאמץ לאגף אותו מימין. כל ההתקפות הגרמניות במהלך היום נהדפו באבידות כבדות לתוקפים. ארמיית הפאנצר השישית המשיכה במאמצים להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן עד ה-26 בדצמבר, אולם כל התקפותיה נהדפו. הפיקוד הגרמני הבין כבר ב-19 בחודש, שהסיכויים להשיג הבקעה בגזרה זו קלושים, ולכן היפנה את קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 מהארמייה של דיטריך דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית, שהושגה בגזרת ארמיית הפאנצר החמישית, ולתגבר את כוחותיו של מנטויפל.

הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן היה בעל השפעה מכריעה על תוצאות המתקפה הגרמנית בארדנים. הוא מנע מהגרמנים להתקדם לכיוון אנטוורפן, היעד העיקרי של המתקפה, בצירי התנועה הקצרים והנוחים ביותר, ואפשר לכוחות בעלות הברית לייצב את "הכתף הצפונית" של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בקו החזית האמריקני. אף ששני הצדדים הותשו במהלך הלחימה, הקורפוס האמריקאי החמישי ניהל קרב מגננה מופתי נגד כוחות עדיפים, תוך שהוא מרתק כוחות גרמניים חזקים (8 דיוויזיות בסך הכל), וגורם להם אבדות כבדות פי כמה מהאבדות שספגו כוחותיו במהלך הקרב[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rawson, Andrew. Battle of the Bulge 1944-1945. The History Press, 2011. p.45