קרב שוויבה (1915)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב שוויבה
מערכה: הזירה המזרח-תיכונית / המערכה במסופוטמיה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
מפת דרום מסופותמיה ואזור בו התחולל קרב שוויבה
מפת דרום מסופותמיה ואזור בו התחולל קרב שוויבה
תאריך התחלה: 12 באפריל 1915
תאריך סיום: 14 באפריל 1915
משך הסכסוך: 3 ימים
קרב לפני: קרב אל-קורנה
קרב אחרי: קרב עמארה
מקום: שוויבה (אנ') (בקרבת בצרה)
30°24′00″N 47°38′00″E / 30.4°N 47.633333°E / 30.4; 47.633333 
עילה: כיבוש בצרה וניתוק הכוחות הבריטים
תוצאה: ניצחון בריטי והדיפת הטורקים
הצדדים הלוחמים

מדינות ההסכמה:
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית

מעצמות המרכז:
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית

מפקדים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת צ'ארלס מליס (אנ')

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית סולימאן אסקרי (אנ')

כוחות

כ-7,000

כ-4,000 חיילים סדירים
כ-14,000 לוחמים מקומיים

אבדות

כ-1,600 פצועים וחללים

כ-2,400 פצועים וחללים

מקלענים הודים בקרב שוויבה

קרב שוויבה (Shaibah, Shu'aiba) היה התקפת נגד של הצבא העות'מאני, שנערכה באפריל 1915 בקרבת העיירה שוויבה (אנ'), כנגד כוחות בריטים שהגנו על העיר בצרה במהלך המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של הבריטים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שלטו העות'מאנים במסופוטמיה מזה כ-400 שנה. שלטון זה היה רופף והשלטון המרכזי באיסטנבול התבסס על נציגים מקומיים להם הוענקה סמכות בתמורה לשתוף פעולה.

מנגד שלטו הבריטים במתקני הפקה וייצור נפט בפרס דרך חברת הנפט האנגלו-איראנית וראו במפרץ הפרסי גזרה אסטרגית בו יש לשמור את מתקני היצור וקווי ההולכה בכל מחיר.

עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1914, התייצבו הבריטים והטורקים משני עברי המתרס ומשום כך מיהרו הבריטים לשלוח כוחות להגן על מתקני הנפט בנמל הנפט באבאדאן. הטורקים, לעומתם, ייחסו חשיבות נמוכה למסופוטמיה ולכן דיללו את כוחותיהם בגזרה זו לטובת תגבור כוחותיהם במערכה על סיני וארץ ישראל ומערכה בקווקז.

קרבות מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה במסופוטמיה החלה ב-6 בנובמבר 1946 כשכוחות בריטיים פלשו לעיירה פאו שבשפך נהר הפרת והתקדמו משם לכוון צפון מערבה לאורך הנהרות פרת וחידקל. בהמשך אותו חודש כבשו הכוחות הבריטים את העיר בצרה במהלך קרב בצרה. במהלך דצמבר כבשו הבריטים, בקרב אל-קורנה גם את העיירה אל קורנה (אנ') עקב מיקומה האסטרטגי על מפגש הנהרות פרת וחידקל.

פעולות אלו חיזקו את אחיזתה של בריטניה באזור שאט אל ערב והבטיחו את אספקת הנפט מפרס דרך עיר הנפט אבאדאן.

מטרות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד הטורקי שאף לעצור את התקדמות הבריטים לתוככי מסופוטמיה וראה בעיר בצרה נקודת מפתח לסיכול פעילותם של הבריטים. לשם כך החל לטוות תוכנית להתקפת נגד לכיבוש בצרה וסילוק הבריטים מהאזור.

זירת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיירה שוויבה נמצאת כ-10 ק"מ מדרום מערב לבצרה. לאחר שהבריטים איבטחו את צידה המזרחי והצפוני של בצרה הפך צידה הדרום מערבי ל"בטן הרכה" של העיר וזאת על אף שביצות חצצו בין שוויבה לבצרה.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיירה שוויבה התבצרו כ-7,000 חיילים בריטים בפיקודו של מייג'ור גנרל צארלס מליס. חיילים אלו הקימו מערך של תעלות וגדרות תיל. רובם של חיילים אלו השתייכו ליחידות של הדיוויזיה ה-6 של "פונה" בפיקודו של מייג'ור גנרל צ'ארלס טאונסהנד (אנ').

הצבא העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות צמצום הכוחות בגזרת מסופוטמיה הצליח הפיקוד הטורקי להציב למשימה זו רק כ-4,000 חיילים סדירים בפיקודו של לוטננט קולונל סולימאן אסקרי. לכן פנה הפיקוד לעזרתם של שבטים ערבים וכורדים שהעמידו לרשות הצבא הטורקי כ-14,000 לוחמים. הכח הטורקי תוגבר בסוללות תותחים.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

12 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב החל לפנות בוקר בהפגזה מסיבית על ביצורי הבריטים כשלקראת ערב החלו חיילי הרגלים לזחול לכוון המאחזים הבריטים אך נהדפו בירי בריטי ונסוגו לאחור.

13 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך היום הבחינו הבריטים בניסיון של כוחות טורקים לאגף את שוויבה ולהתקדם לכוון בצרה. המפקד הבריטי, מילס, שלח 2 רגימנטים[1] לתקוף את הכוחות הטורקים אך אלו נהדפו. מילס מיהר לתגבר את הכח בתוקף בעוד שני רגימנטים[2] וכן בסוללות ארטילריה. עיקר המאמץ היה כנגד לוחמי השבטים הערבים ובסוף היום פוזרו כוחות אלו ורבים מהם נשבו.

14 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמץ הבריטי הופנה כעת לכוחות הטורקים הסדירים. חילופי האש נמשכו כל היום ללא תפנית לצד כלשהו. בשעות אחר הצהריים הובילו חיילי הרגלים הבריטים של רגימנט "דורסט" מתקפת כידונים על העמדות הטורקיות כשהחיילים ההודים בעקבותיהם. לאחר קרב פנים אל פנים נטשו הטורקים את עמדותיהם ונסוגו כ-120 ק"מ צפון מערבה לכוון אל-כות. בגלל תשישות הכוחות הבריטים ומחסור בתחמושת ובמים הם לא נערכו למרדף אחר הנסוגים.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עם נסיגת הטורקים אובטח האגף הדרום מערבי של בצרה ולא עשה עוד ניסיון לתקוף את העיר.
  • תבוסת השבטים הערבים והכורדים הביאו לכך שהם לא פעלו יותר כנגד הבריטים.
  • נפגעים:
    • בצד הבריטי: כ-1,600 פצועים וחללים.
    • בצד הטורקי: כ-2,400 פצועים וחללים. מפקד הכח סולימאן אסקרי, שהאשים את עצמו בתבוסת כוחותיו, התאבד.
  • הקצין הבריטי מייג'ור ג'ורג' ווילר (אנ'), שנהרג בזמן שהוביל את אנשיו ב-2 ימי הקרבות הראשונים, זכה על אומץ ליבו בצלב ויקטוריה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charles Townsend, Desert Hell, The British Invasion of Mesopotamia (Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, 2010).
  • A.J. Barker, The First Iraq War, 1914-1918, Britain's Mesopotamian Campaign,(Enigma, New York, 2009; originally published in 1967 as The Bastard War(US)/The Neglected War(UK)).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רגימנט רמחי "האריאנה" ה-7 ורגימנט רובאי "וולסלי" ה-104
  2. ^ רגימנט הרגלים "דורסט" ה-2 ורגימנט הרגלים "פונג'אב" ה-24