קרון שינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרון שינה בסין

קרון שינה הוא קרון רכבת המשמש לשינה. במדינות בהן המרחבים גדולים והנסיעה ברכבת אורכת זמן רב, ולפעמים אף מספר רב של ימים, קרונות השינה נמצאים מכורח המציאות. במדינות אחרות כמו בריטניה וגרמניה הנסיעה אומנם לא אורכת יותר ממספר שעות, אך הרכבות הליליות הפועלות במסגרת של תחבורה לילית, מציעות קרונות שינה לרווחת הנוסעים. הנוחות של קרונות שינה משתנה מקצה לקצה בכל מדינה. בעוד שבהודו למשל קרונות השינה מוזנחים בצורה יוצאת דופן, קרונות השינה במדינות מתפתחות כמו ארצות הברית למשל נוחים במיוחד, ומציעים שירותי לינה ברמה גבוהה. למרות זאת, גם במדינות עניות ניתן להשיג קרונות שינה מפוארים, אך מחירם יהיה גבוה מהרגיל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון השינה הראשון והמקורי המוצג כיום במינסוטה
קרון שינה פתוח מהסוג שהיה בשימוש בארצות הברית באמצע המאה העשרים

ככל הנראה הדוגמה המוקדמת ביותר לקרון שינה (או כרכרת שינה, כפי שכונה אז) הייתה ברכבת שנסעה בין לונדון ובירמינגהם ובקו בין לונדון ללנקשייר, שבאנגליה. הקרון הועמד לרשות נוסעי המחלקה הראשונה והחל לפעול בשנת 1838.[1]

כעשרים שנה לאחר מכן החלו קרונות השינה לפעול גם בארצות הברית, קרונות השינה שהיו שם דמו יותר לקרונות רגילים רק שאת המושבים הצפופים החליפו כורסאות מרווחות ומפוארות.

האיש שבסופו של דבר הפך את עסק קרונות השינה לרווחי ופופולרי בארצות הברית היה ג'ורג' פולמן, שהתחיל בבניית קרון שינה מפנק (בשם פיוניר) בשנת 1865. חברת פולמן, שנוסדה כחברת המכוניות של ארמון פולמן בשנת 1867, הייתה בבעלותה וייצרה את רוב המכוניות הישנות בארצות הברית עד אמצע המאה העשרים, החברה הייתה מייצרת גם את הקרונות לרכבות הנוסעים המנוהלות על ידי חברות הרכבות השונות; היו גם כמה קרונות שינה שהופעלו על ידי פולמן אך הם היו נתונות בבעלות חברות הרכבות. במהלך שנות השיא של רכבת הנוסעים האמריקאית, קרונות השינה שהיו נצרכים במיוחד בקווים הארוכים הפכו במהירות לפופולרים ורווחיים.[2][3]

בשנים הבאות ובעיקר בשנות התשעים החלו קרונות השינה לפעול גם בשאר מדינות העולם כמו הודו, סין, יפן וגרמניה. במדינות אלו קרונות השינה תרמו רבות לנוחות הנסיעה וגרמו להפעלת יותר ויותר רכבות למרחקים ארוכים ורכבות בינלאומיות.

קרונות שינה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון שינה מודרני טיפוסי בממלכה המאוחדת
קרון שינה מפואר ביפן הכולל גם חדר טרקלין קטן
מעבר צר בקרון שינה ברוסיה

כיום קרונות השינה נפוצים בכל העולם ואפילו במדינות אשר שטחן לא גדול כל כך. במסגרת הנסיעה בקרונות השינה מספקות חברות הרכבות בדרך כלל גם ארוחת ערב שברכבות טיולים עשויה להיות חלק נכבד מהחוייה.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה נפוצים מאוד קרונות השינה ובקווי רכבת רבים פועלים קרונות אלו. הקווים המרכזיים שבהם פועלים קרונות שינה הם קו מוסקבה-ברלין, קו פריז-ברלין ושאר הקווים החוצים את היבשת ממזרח למערב. קרונות שינה אפשר למצוא גם ברכבות ליליות למרחקים לא ארוכים אך הן לא נפוצות כל כך.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם באסיה פועלים קרונות שינה, אך מכיוון שאסיה היא היבשת הגדולה ביותר בכדור הארץ וההבדלים בין מדינה למדינה הם עצומים, קשה להגדיר אותה כמקשה אחת. בסין והודו קרונות השינה נמצאים כמעט בכל רכבת, ביפן ובקוריאה קרונות שינה פועלים רק בקווים בודדים ואילו במדינות קטנות כמו ישראל, טאיוואן, סינגפור וגאורגיה לא פועלים כלל קרונות שינה מפאת קוטנם. כמו כן, במדינות נחשלות או בעלות שלטון דיקטטורי אין קרונות שינה.

אוטובוס שינה ("Sleeping Bus") – חלופה לקרון שינה. מצוי למשל בוייטנאם, בשל צורתה המאורכת של המדינה. השימוש בו נפוץ בקרב התיירים והמקומיים כאחד. באוטובוסים אלה שלושה טורים של מיטות קומותיים צרות וקטנות, לרוב עם כרית קטנה ושמיכה לכל מיטה, בייחוד אם הנסיעה נמשכת לאורך הלילה. באלו המיועדים לנסיעות של 14–15 שעות קיים תא שירותים. ישנם קווים המיועדים לפחות מ-10 שעות בהם לא קיים תא שירותים, אך לרוב הם יעצרו בדרך במקומות בהם ניתן להתפנות. בכניסה לאוטובוס הנוסעים מקבלים מהנהג שקית עבור נעליהם ומתבקשים להסירן. חלק מהחברות מפעילות האוטובוסים מציידות את הנוסעים גם בבקבוק מים ובשקית חטיפים קטנה.

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות היחידות באפריקה שבהן פועלים קרונות שינה הן מצרים ודרום אפריקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרון שינה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lambert, Anthony J. (1983), Travel in the Twenties and Thirties
  2. ^ "Firsts". Springfield 375. 31 בינואר 2011. אורכב מ-המקור ב-March 14, 2012. בדיקה אחרונה ב-23 במאי 2013. 
  3. ^ Bianculli, Anthony J. (2002). Trains and Technology: the American Railroad in the Nineteenth Century. Vol. 2, Cars.. Newark, Del. [u.a.]: University of Delaware Press. עמ' 52. ISBN 0-87413-730-6.