קריסטל איסטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קריסטל יסטמן)
קריסטל איסטמן
Crystal Eastman
לידה 25 ביוני 1881
מרלבורו, מסצ'וסטס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 ביולי 1928 (בגיל 47)
אירי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין וודלואן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
בן או בת זוג וולטר פולר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה היכל התהילה הלאומי לנשים (2000) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קריסטל קתרין איסטמן (באנגלית: Crystal Eastman‏; 25 ביוני 1881 – 8 ביולי 1928) הייתה עורכת דין אמריקאית, פמיניסטית, סוציאליסטית ועיתונאית. היא חקרה את סוגיית תאונות העבודה וניסחה את החוק הראשון בארצות הברית שעסק בפיצויים לנפגעי תאונות עבודה. איסטמן זכורה גם כאחת ממנהיגות המאבק על זכות הבחירה לנשים וכשותפה מייסדת ועורכת שותפה עם אחיה, מקס איסטמן, של המגזין "המשחרר" (The Liberator) שעסק באמנות ופוליטיקה מתוך תפיסת עולם רדיקלית. איסטמן הייתה גם שותפה מייסדת של ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות, וב-1920 הייתה אחת ממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות שפועל עד היום. בשנת 2000 היא נכנסה להיכל התהילה לנשים בסנקה פולס, ניו יורק.

ראשית דרכה [עריכת קוד מקור | עריכה]

קריסטל קתרין איסטמן נולדה במרלבורו, מסצ'וסטס, ב-25 ביוני 1881, השלישית מבין ארבעה ילדים, בתם של סמואל אליהו איסטמן ואניס ברטה פורד. בשנת 1883 המשפחה עברה לקננדאיגווה, ניו יורק (Canandaigua New York) שם שימש אביה ככומר. בשנת 1886, בעקבות מחלה כרונית, שמקורה בשירותו של סמואל איסטמן במלחמת האזרחים, הוא התמוטט ונאלץ להתפטר מתפקידו ככומר. משאבי המשפחה הידלדלו ואילצו את אניס איסטמן לפרנס את המשפחה. היא עבדה כמורה בבתי הספר המקומיים ונתנה הרצאות בימי ראשון בערב. אניס איסטמן החלה לקבל הצעות להטיף בתפילות של יום ראשון בכנסיות מקומיות. אניס איסטמן הייתה אחת מהכמרות הפרוטסטנטיות הראשונות שהוסמכו בארצות הברית והייתה למנהיגת קהילה מהזרם הרפורמטיבי.[1] שמה של אניס איסטמן הלך לפנייה והיא דרשה בקהילות שונות ובאירועים אזוריים וארציים. קריסטל איסטמן ראתה באימה מודל לחיקוי וכמי סללה את דרכה לעשייה פמיניסטית.[2] כמה שנים מאוחר יותר, סמואל איסטמן התחזק ופתח חנות קטנה לסייע בפרנסת המשפחה.[2]

המשפחה גרה בחלק ממדינת ניו יורק הידוע בהיסטוריה האמריקאית כאזור בו הייתה התעוררות דתית פרוטסטנית רפורמטיבית במאה ה-19, שהובילה בין היתר, שבהשראת עקרונות דתיים התושבים התנגדו לעבדות, היו פעילים בתנועה לביטול העבדות והאמינו בשוויון בין נשים לגברים.

איסטמן סיימה את מכללת ואסר, פוקיפסי ניו יורק ב-1903 והמשיכה ללימוד תואר שני בסציולוגיה (תחום חדש יחסית בתקופתה) באוניברסיטת קולומביה. בגלל מצבה הכלכלי של המשפחה, מקס איסטמן לאלץ להמתין שנה לפני שהתחיל ללמוד בוויליאנס קולג'. במהלך לימודיה בקולומביה איסטמן הושפעה מהכלכלן ג'ון בייטס קלארק ומהסוציולוג פרנקלין הנרי גידינגס. בסיום הלימודים היא חזרה לבית הוריה ולימדה שנתיים אנגלית והיסטוריה בבית ספר תיכון ואחיה יצא ללימודים. איסטמן החליטה ללמוד משפטים, אולם לא יכלה לעשות זאת באוניברסיטת קולומביה מאחר שבית הספר למשפטים לא קיבל נשים אלא רק שני עשורים מאוחר יותר.[2] את לימודי המשפטים עשתה באוניברסיטת ניו יורק וסיימה שנייה במחזור של שנת 1907.[3]

איסטמן ואחיה מקס הושפעו מהתפיסות הרפורמטביות והיו קרובים ושותפים לעשייה.[4] הם גרו יחד במשך מספר שנים בגריניץ' וילג' ביחד עם פעילים רדיקלים,[5] בבית התיישבות (Settlement House) שהיה אחד הבתים של תנועת ההתיישבות שהיו פעילים ברחבי ארצות הברית בתקופה הזו.[2] הקבוצה כללה את אידה ראו, עורכת ודין ואמנית, אינז מילולהנד, עורכת דין ופעילת לזכויות עובדים ונשים, פלויד דל, עיתונאי וסופר ודוריס סטיבנס, עורכת דין ופעילה למען זכויות נשים.[6] איסטמן לקחה חלק במפגשים של קבוצת Heterodoxy,[7] שהייתה קבוצת נשים שדנו בנושאים הקשורים לזכויות נשים, פוליטיקה, פילוסופיה ומיניות.[8]

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאונות עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסטמן החלה לעבוד אצל פול קלוג, עובד סוציאלי ועורך כתב העת Charities and the Commons שהיה הביטאון של עובדים סוציאליים ותנועת ההתיישבות האמריקאית.[9] קולג הזמין אותה לחקור תאונות עבודה עבור "סקר פיטסבורג" שהיה מחקר סוציולוגי חלוצי שנערך בעיר פיטסבורג בפנסילבניה[10] (בתחילת המאה העשרים פיטסבורג הייתה עיר תעשייתית אופיינית בארצות הברית). זה היה המחקר על הראשון על מקרי מוות ופציעות במקומות עבודה. הדו"ח שכתבה: "תאונות עבודה והחוק" עורר סערה בחוגי האקדמיה והרווחה ולבסוף הוביל לחקיקה.[2] ב-1909, צ'ארלס יוז, מושל מדינת ניו יורק, מינה את איסטמן להיות חלק מוועדה שעסקה באחריות מעבידים. היא הייתה האישה הראשונה שמונתה לוועדה וניסחה את טיוטת החוק בנושא פיצויים בגין תאונות עבודה של מדינת ניו יורק.[11] היא המשיכה לפעול למען בטיחות ובריאות תעסוקתית, בזמן שעבדה כעורכת דין חוקרת בוועדה לקשרים תעשייתיים בתקופת נשיאותו של וודרו וילסון. המלצותיה שימשו בסיס לתוכנית לפיצויי עובדים, שהייתה הראשונה מסוגה.[7]

שוויון זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1910 איסטמן נישאה, לחברה הוותיק, לג'יי וואלאס בנדיקט, והזוג עבר למילווקי. שם היא ניהלה את הקמפיין בזכות משאל על זכות ההצבעה לנשים בוויסקונסין. הקמפיין לא הצליח וב- 1913 איסטמן חזרה לניו-יורק. הנישואין הסתיימו בגירושים בשנת 1915 וכהצהרה על עצמאותה הכלכלית והאישית, איסטמן סירבה לקבל מזונות, וטענה שלקבל כסף מבעלה לשעבר יהיה לבגוד בעצמה הן כאישה והן כפמיניסטית.[2]

כישלון הקמפיין בוויסקונסין הוביל את איסטמן למסקנה שצריך להתמקד במאבק לזכות הבחירה לנשים ברמה הארצית ולא ברמה המדינתית. בשנת 1913 כשחזרה לחוף המזרחי, איסטמן, אליס פול, לוסי ברנס, ואחרות הקימו את הקונגרס האמריקאי למען זכות ההצבעה לנשים,[7] שבמסגרת אחד מכינוסיו נולדה מפלגת הנשים הלאומית. באותה השנה נסעה איסטמן לבודפשט לכינוס השביעי של הברית הבינלאומית למען זכויות הנשים לבחור ולהיבחר. היא הביאה איתה מהכנס טקטיקות לפעילות, כגון הפגנות המוניות ומשמרות מחאה.[2] במקביל לפעילות למען זכות הבחירה, איסטמן ואמה גולדמן פעלו להרחבת השימוש באמצעי מניעה, ליגליזציה של זנות ושמירה על חופש הביטוי בימי מלחמה.[12][2]

אחרי שאושר התיקון ה-19 ונשים קבלו זכות הצבעה ב-1920, איסטמן, פול, ושתי נשים נוספות כתבו את הנוסח הראשוני לתיקון לשוויון זכויות שהוצג לראשונה בשנת 1923. היא הייתה אחת מהסוציאליסטים היחידים, באותה התקופה, שתמכו בתיקון ואף הזהירה שחקיקת מגן למען נשים תוביל לאפליה נגד נשים.[12]

פציפיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריסטל איסטמן התנגדה לאלימות והייתה אחת המייסדות של ליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, איסטמן הייתה מעורבת מספר ארגונים והתארגנויות שהתנגדו למלחמה.[13] איסטמן, רוג'ר נאש בולדווין, ליליאן וואלד וג'יין אדמס הקימו את האיגוד האמריקני נגד המיליטריזם (American Union Against Militarism) כדי לנסות ולמנוע את המעורבות של ארצות הברית במלחמה באירופה. הארגון הפעיל לובי אצל הנשיא וילסון, יועציו ובקונגרס. בנוסף הם קראו להפסיק את מכירת הנשק שמתדלקת את המלחמה, לבטל את גיוס החובה ולסיים "אימפריאליזם" אמריקאי ברחבי העולם.[2] איסטמן מונתה למנכ"לית האיגוד האמריקני נגד מיליטריזם, ב-1915 ובאמצע 1917 בולדווין החליף אותה בשל בעיות בריאות שסבלה מהן.

כמו כן, איסטמן הייתה אחת המייסדות של מפלגת נשים לשלום ביחד עם ג'יין אדמס, ליליאן וואלד ואחרות[14] ושימשה כנשיאה של הסניף בניו-יורק. מטרת המפלגה הייתה לסייע בסיום המלחמה. בשנת 1921, המפלגה הפכה לארגון בינלאומי ששינה את שמו לליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות.[15] האיגוד האמריקני נגד המיליטריזם ומפלגת נשים לשלום פעלו מתוך הגישה האינטרנציונליסטית.[13]

איסטמן, בשיתוף עם רוג'ר בולדווין ונורמן תומאס פתחו גם את לשכת החירויות האזרחית (National Civil Liberties Bureau) על מנת להגן על סרבני מצפון, או במילותיה שלה: "כדי לשמר על משהו כאן, שיהיה שווה לחזור שהמלחמה הנוראה תסתיים."[2] הלשכה גדלה להיות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שבולדווין עומד בראשו ואיסטמן שימשה כעורכת הדין הראשית של הארגון.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס איסטמן היה העורך של הירחון שלו The Masses (ההמונים) מאוגוסט 1912 שכלל כתבות, שירה ואומנות והיה רקדיקלי לתקופותו. מקס איסטמן נאלץ לסגור את הירחון בעקבות צנזורה ממשלתית בשנת 1917, ובמרץ 1918 האחים איסטמן ייסדו את הירחון The Liberator (המשחרר) שעסק בפוליטיקה, אמנות וספרות. הם ערכו את המגזין עד ב-1922[16] כשהעיתון עבר לאחריותה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית.[17]

ב-1916 איסטמן נישאה לוולטר פולר, עורך בריטי ופעיל אנטי-מלחמתי.[18] לזוג היו שני ילדים, ג'פרי ואניס. איסטמן ופולר התנגדו למלחמה עד סופה. הוא עבד כעורך האחראי של העיתון פרימן  (האדם החופשי) עד 1922, כשחזר לאנגליה.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה, איסטמן ארגנה את הקונגרס הפמיניסטי הראשון בארצות הברית בשנת 1919 בו קראה לנשים להילחם על החרות שלהן.[19]

במהלך תקופת הפחד האדום הראשונה, בין השנים 1919–1921, איסטמן וחבריה נכללו ברשימות השחורות של התובע הכללי של ארצות הברית דאז, אלכסנדר מיטשל פאלמר ובמהלך פשיטות פאלמר הם הם נעצרו וחלקם גורשו. הם תוארו כ"אדומים " וכאיום על אמריקה" ועל כן הנאומים שלהם הוקלטו וכתבי העת נאסרו להפצה, כולל The Liberator.[12]

ב -1922, משלא מצאה עבודה בארצות הברית מפני שנכללה ברשימה השחורה, עזבו איסטמן ופולר את ארצות הברית ללונדון. היא עבדה שם בכמה עיתונים והשתתפה בקמפיין למען זכות הבחירה לנשים. ואף על פי שעבדה והייתה פעילה פוליטית, איסטמן תיארה את חמש השנים בהן חייה בלונדון כאפלים בחייה. היא סיפרה לחברים ובני משפחה שהיא חשה נבגדת על ידי ארצה ואיבדה כל רצון להילחם.[2]

בשנת 1927, פולר נפטר משבץ, וכעבור זמן קצר, איסטמן חזר לניו יורק כדי לחפש עבודה אך בריאותה כבר הייתה רופפת אז. עשרה חודשים לאחר שובה לארצות הברית, ב-8 ביולי 1928, קריסטל איסטמן נפטרה מדלקת כליות.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריסטל איסטמן נחשבת לאחת המנהיגות הנשכחות של ארצות הברית. על אף שעמדה מאוחרי חקיקה חלוצית, הקימה ארגונים פמניסיטיים וזכויות אדם, היא נעלמה מהיסטוריה במשך חמישים שנה. בשנות השבעים והשמונים עלה שמה שוב כאשר הקונגרס חזר לדון בתיקון שוויון זכויות. השילוב בין תפיסותיה הפמיניסטיות והתווית "קומוניסטית" שהודבקה לה הובילו לכך שפעילותה פורצת הדרך בתחומים רבים הושכחה במשך חמישה עשורים.[12][20]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קריסטל איסטמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ida Harper Husted, “A Woman Minister Who Presides Over a Large Eastern Church.”
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Crystal Eastman - Vassar College Encyclopedia - Vassar College, vcencyclopedia.vassar.edu (באנגלית)
  3. ^ "Crystal Eastman". Vassar College: Innovators. אורכב מ-המקור ב-2011-05-08. נבדק ב-18 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Crystal Eastman". National Women's History Museum. נבדק ב-18 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Robert E. Humphrey, Children of Fantasy: The First Rebels of Greenwich Village (New York: John Wiley and Sons, 1978)
  6. ^ Max Eastman, Love and Revolution: My Journey Through an Epoch, (New York: Random House, 1964): 79–81.
  7. ^ 1 2 3 "Crystal Eastman: Feminist, Civil Libertarian, Pacifist". ThoughtCo. נבדק ב-2017-08-23.
  8. ^ "The Underground Greenwich Village Feminist Club of the Early 20th Century". ThoughtCo. נבדק ב-2017-08-23.
  9. ^ Social Welfare and Visual Politics: The Story of Survey Graphic, newdeal.feri.org (ארכיון)
  10. ^ "Labor Center: Crystal Eastman". Indiana University of Pennsylvania. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2010. נבדק ב-18 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Crystal Eastman". Spartacus Educational. נבדק ב-2017-08-24.
  12. ^ 1 2 3 4 Crystal Eastman - New World Encyclopedia, www.newworldencyclopedia.org (באנגלית)
  13. ^ 1 2 John Fabian Witt, Crystal Eastman and the Internationalist Beginnings of American Civil Liberties, Internationalism & Civil Liberties, 2004
  14. ^ "Women and Peace: The Legacy". Ms. Magazine. אורכב מ-המקור ב-2016-10-16. נבדק ב-18 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "Woman's Peace Party". Spartacus Educational. נבדק ב-2017-08-30.
  16. ^ G. Peter Winnington, Walter Fuller: The Man Who Had Ideas, p.307
  17. ^ Sandra E. Adickes, To Be Young Was Very Heaven: Women in New York Before the First World War, St. Martin's Griffin, 2000, עמ' 242
  18. ^ G. Peter Winnington, Walter Fuller: The Man Who Had Ideas.
  19. ^ Neil A Hamilton, American Social Leaders and Activists, Facts on File, 2002, (American Biographies (Library, עמ' 126
  20. ^ G. J. Barker-Benfield , Catherine Clinton, Portraits of American Women: From Settlement to the Present, Oxford University, 1998, עמ' 405
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קריסטל_איסטמן&oldid=38035256"