קריעה (סיפור קצר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קריעה הוא סיפור קצר מאת ברכה סרי. הסיפור מתאר את ליל כלולותיה של ילדה כבת 11, בקהילה היהודית בתימן, הנישאת במצוות אביה לאלמן מבוגר. הילדה אינה מוכנה כלל לרצונו של בעלה לבעול אותה, והסיפור מציג את מחשבותיה ואת מחשבותיו, במה שהיא רואה כאונס והוא רואה כבעילת מצווה. הסיפור זכה לשבחים רבים, אך הקים על סרי רבים ובודד אותה מהקהל אליו פנתה והקהילה התימנית והמזרחית החרימה אותה.

על כתיבת הסיפור ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הסיפור כתבה סרי בביתה בראש העין. היא חששה להראותו שמא לא יובן, אך דיקנית הסטודנטים ב"בצלאל", שושנה אלינגס, קראה אותו והבינה, והפעילה הפמיניסטית מרשה פרידמן קראה והתפעלה.[1] הסיפור, שהוא ראשית עיסוקה האמנותי והספרותי של סרי, התפרסם בשנת 1980 בגיליון הראשון של כתב העת "נגה", תחת שם העט "פועה מרי-דור", ובשנת 1994 נכלל באנתולוגיה "הקול האחר: סיפורת נשים עברית" שבעריכת לילי רתוק.

ברכה סרי אמרה על סיפורה:

ב'קריעה' ניסיתי לתאר את צידה האפל של תרבות המזרח. בארץ חושבים שחזרה לשורשים זה התרפקות על מיתוסים חגיגיים. אבל תרבות המזרח היא לא רק מימונה ומלוואח, שלום שבזי וטכסי חתונה מפוארים. יש בה גם אונס אכזרי והשפלה, פאסיביות ורגשי נחיתות. ילדות רבות נמכרו לגברים וחיו את חייהן כמשרתות עלובות. אווירה של דיכוי שררה בבתים כאלה, ומן הסתם השפיעה גם על הגברים ועל חינוך הילדים.[2]

הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתחיל בתיאור של המספר כיצד רואה הילדה את מסירתה־מכירתה מאביה לבעלה:

היא שמעה את המנעול הכבד חורק והמפתח המגושם מסתובב מאחוריה ומפריד בינה ובין נעוריה, בינה ובין החופש. אביה הבוגד סובב את המפתח מאחוריה ונעל אותה עם האדון הזר. בזה סיים את חלקו במכירה. שלשל לכיסו את דמיה, ארב לה ולא הרפה ממנה עד שעזר לחיה לצוד את טרפה.[3]

לילדה אין מושג מה מצפה לה בליל הכלולות, ובינה לבין בעלה מתנהל מאבק ארוך סביב רצונו לבעול אותה. מחשבותיה של הילדה לאחר שהבינה שהובסה הן: "אוי לי גופי קרוע. קרע כסותי. קרע מסתרי. חשף בושותי. למה לי חיים. זכר חילל כבודי. חשף ערוותי. למה זה קרה לי בחיי. מוות. המיתוני. מיד. אל אראה בחרפתי."[3] במחשבותיו של הבעל, לאחר שמסר את ההוכחה להצלחתו במימוש נישואיו, האירוע הסתיים בהפי אנד: "ישתבח השם. בזכות התורה ובזכות אבות, זכיתי לאשה שלישית כשרה וצנועה. בסייעתא דשמיא גברתי על מנאצי. גבר בעמיו. לא עובר בטל. עוד כוחי במותני."[3]

הילדה נרדמת וחולמת שהיא מוצגת עירומה בפני הציבור, ובעלה, בעזרת אמה ואביה, בודקת את כשרותה, ולאחר מכן ננעצים בה איברי המין של כל הגברים שסביבה ועיני הנשים דוקרות אותה כמחטים, "והיה כאב מחטי העיניים של הנקבות גובר על מדקרות הזכרים". ובהמשך החלום "חסה עליה עין השמש ושילחה בעיני הנשים קרניה ועיקרה עיניהן. והוסיפו העיניים ושוטטו בחלל העולם ומארובות הנשים נשקפו תהומות חשכה. ויקדה השמש ושרפה את מטילי הזכרים".[3]

לקראת סוף הסיפור מתוארת כניעתה המוחלטת של הילדה־הכלה:

נתעברה לו. בלא טרוניה ובלא טינה. בלא חמדה ובלא ריגשה נשאה זרעו בקרבה. עבדה אותו. בנאמנות ללא ליאות. ניקתה. כיבסה. מרקה. טחנה. דלתה מים. אפתה. בישלה. שמשה אותו ושמשה מיטתו. כנועה, אשה למופת. סיפקה משאלות אמו וילדיו. נקיה. חרוצה. מסורה. צנועה. וכשרה. צייתנית. אשת חיל.[3]

המשפחה עולה לארץ ישראל, והסיפור מסתיים בתיאור לידת הבן בניתוח קיסרי בבית חולים ישראלי. טיפול הצוות הרפואי בה מזכיר לה את ליל הקריעה. עקב הזכרונות שעלו בה לאחר הלידה היא "קרעה צינורות ושברה מכשירים ושפכה נוזלים. והאחיות הצמידוה למיטתה וקשרוה והרחיקו מיטתה מן החדר. ואחות בלבן מלמלה כמבינה: מסכנה, הלם של אחר לידה."[3]

שם הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל אליאור הסבירה את משמעותו הכפולה של שם הסיפור:

כותרת הסיפור, "קריעה", קשורה הן לקריעת בגד כסימן לאבלות על המת, כשהיא זו שהפכה למתה־חיה, הן לקריעת הבתולים באונס של ילדה תמה וצנועה, שלא הייתה מודעת כלל למשמעותה של בעילת מצווה בליל כלולולתיה.[4]

גם שירה סתיו התייחסה לריבוי המשמעויות של שם הסיפור:

הקריעה מבית האב ה"בוגד" היא קריעה מן הילדות והתמימות. בהמשך היא תתפרש גם כקריעת הגוף הנשי, ההופך קורבן לאלימות וחדיר לחומר הגברי המשתלט עליו מתוכו, וגם כקריעת הנפש מן הגוף.[5]

עיבוד למחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרי עיבדה את סיפורה למחזה, שהוצג ב-1984 בתיאטרון הקריאה של בית אריאלה בתל אביב בהגשתה של סיגלית ערוסי.[6] גברים תימנים חתמו על עצומה נגד ההצגה ושלחו אותה לנשיא המדינה, והפגינו נגד ההצגה.[1] בשנת 1987 אמיר אוריין עיבד, ביים ואף גילם את תפקיד המטפל במחזה שהוצג בתיאטרון "החדר", בהשתתפות השחקניות סמדר לומנץ, מיכל כרמל ומירב משולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברכה סרי, "קריעה", בתוך: לילי רתוק (עורכת), הקול האחר: סיפורת נשים עברית, הספריה החדשה, 1994, עמ' 35–50. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, הוצאת כרמל, 2018, עמ' 176–180.
  • חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, 2006, עמ' 127–128.
  • מתי שמואלוף, "מאבק חברתי ולרבותי והתקבלות יצירתה המוקדמת של ברכה סרי", בתוך: הנרייט דהאן כלב (עורכת), בסוד ברכה: יצירתה של ברכה סרי, הוצאת כרמל, 2013, עמ' 186–229.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, 2006, עמ' 127–128.
  2. ^ תגובות על 'קריעה': לוי־תנאי, שושנה דמארי, תעסה־גלזר, כותרת ראשית, 11 באפריל 1984
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 ברכה סרי, "קריעה"
  4. ^ רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, הוצאת כרמל, 2018, עמ' 179.
  5. ^ שירה סתיו, ‏"קריעה": ברכה סרי והסדר האינססטואלי, תיאוריה וביקורת 48, קיץ 2017, עמ' 64
  6. ^ יעקב העליון, פסטיוואל בסימן שאלה, מעריב, 18 במרץ 1984