קרייתיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קריתים)
מפת הנחלות השבטים. נחלת ראובן צבועה בזהוב בצידה הימני של המפה

קִרְיָתַיִם או קריתןמואבית: 𐤒𐤓𐤉𐤕𐤍[1]) היא עיר בעבר הירדן, באזור מידבא. שמה מופיע בספר יהושע, פרק י"ג, פסוק י"חנחלת שבט ראובן) ובמצבת מישע.[1]

במצבת מישע מוזכרת קריתן, היא קריתים, כאחת הערים שבנה המלך מישע (הניקוד לא במקור ונועד להקלת הקריאה):[2]

וָאֵבֶן אֶת בַּעַל מְעֹן וָאַעַשׂ בָּה האשוח. וָאֵבֶן אֶת קִרְיָתֵן.

בתיאור נחלת שבט ראובן בספר יהושע מוזכרת קריתים:

טו וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי-רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם. טז וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל וְכָל-הַמִּישֹׁר עַל-מֵידְבָא. יז חֶשְׁבּוֹן וְכָל-עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר דִּיבֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. יח וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת. יט וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק. כ וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת. כא וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת-נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כב וְאֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל-חַלְלֵיהֶם. כג וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחוֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן.

יהושע יג ט"ו-כ"ג

אוסביוס מזהה אותה עם הכפר קריתה ממערב למידבא, ומזרחה לעיר נמצאים חמי קלירוהי. שמה של קריתים נשמר בשמה של ח'רבת אל־קוריה השוכנת כ־10 ק"מ מערבית למידבא.[3][2] יש הסוברים כי ניתן לזהות את העיר עם קריות המוזכרת בספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוקים כ"גכ"ד ומזוהה עם ג'לול הממוקמת מזרחית למידבא. סקר ארכאולוגי שנערך באזור מלמד כי האזור בסביבות קריתים היה חשוב בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת.[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 KAI 181 שורה 10
  2. ^ 1 2 שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 385
  3. ^ שמואל אחיטוב, מקרא לישראל: יהושע, ירושלים, מאגנס, 1995, עמ' 219
  4. ^ גרשון גליל, עולם התנ"ך: יהושע, תל אביב, דוידזון עתי, 1994, עמ' 132