קרליזם (ספרד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קרליזםבסקית: Karlismo, בספרדית: Carlismo) היא תנועה פוליטית ומסורתית, הטוענת לכתר הספרדי, אשר הוקמה על ידי דון קרלוס, רוזן מולינה מבית בורבון.

התנועה הוקמה בעקבות מחלוקת על הירושה ואי שביעות רצון נרחבת מהתנועה האלפונסינית של בית בורבון. התנועה הייתה בעוצמתה בשנות ה-30 של המאה התשע עשרה אך חוותה תחייה בעקבות תבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית–ספרד בשנת 1898, כאשר ספרד איבדה לארצות הברית את השטחים האחרונים המשמעותיים שלה מעבר לים: קובה, גואם, הפיליפינים ופוארטו ריקו. לקרליזם היה כוח רב בספרד בין 1833- 1975, סוף תקופת פרנקו. בתפקיד זה, הקרליסטים היו הגורם המרכזי למלחמות הקרליסטיות במאה ה-19, וגורם חשוב במלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים של המאה העשרים. כיום הקרליזם הוא כוח שולי.

מקור הקרליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, כל ממלכות ספרד מלבד אחת אפשרו את המלכת בנות המלך בהיעדר בנים ואחיות (העדפה גברית). הממלכה היוצאת מן הכלל, אראגון, נטתה להעדיף חצי סאליזם. הכללים המורכבים ביותר יצרו את "קוד שבעת החלקים" של סוף המאה ה-13.

ב־1 בנובמבר 1700 נסיך בורבון הצרפתי, פליפה החמישי, עלה לכס הספרדי. בבית המלוכה הצרפתי הוחל החוק הסאלי, אשר לא התיר ירושה נשית. לפיכך, סדר הירושה הספרדי המסורתי נאלץ להשתנות למערכת סאלית למחצה, שהדירה את הנשים מהכתר אלא אם כן כל הזכרים במוצא האגנאטי מפיליפ, בכל ענף כלשהו, ​​נכחדו. שינוי זה אולץ ככל הנראה על ידי לחץ חיצוני להימנע מכל איחוד אישי אפשרי של כתר ספרד עם מלוכה זרה כמו צרפת. (מלחמת הירושה הספרדית (1701–1714) פרצה כדי למנוע מספרד וצרפת לאחד את שתי הממלכות תחת אותו המלך.) אף שממשלת ספרד עשתה כמה ניסיונות לחזור לחוקים המסורתיים, כמו בצו 1789, מאת קרלוס הרביעי מספרד, שאלת הירושה הפכה לדחופה רק כאשר פרננדו השביעי מצא את עצמו חולה, ללא שום צאצא, בשנת 1830, אך עם אשה בהריון. הוא החליט בשנת 1830 להוציא את צו 1789 להבטחת הכתר לילד שטרם נולד, גם אם היא נקבה. החוק הציב את הילדה, הנסיכה איזבלה השנייה, לפני אחיו של פרנדדו, דון קרלוס, שעד אז היה היורש.

בני גילו רבים (החל מאחיו של המלך ובענפי צוערי בורבון) ראו את הירושה המשתנה כלא חוקית בענפים שונים. הם היוו את הבסיס למפלגה הקרליסטית, שהכירה רק בחוק הירושה החצי-סאלי שהעניק לדון קרלוס עדיפות על בתו של פרננדו, איזבלה השנייה לעתיד.

סדר זמן היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

13 במאי 1713: פליפה החמישי, הראשון מהבורבונים הספרדיים, יחד עם הקורטס, הפרלמנט של ספרד, משנה את סדר הירושה לכתר הספרדי מזה שתואר בשבעת החוקים. כאשר הכלל הקודם כלל העדפה גברית, החוק החדש של פיליפ הנהיג חוק חצי-סאלי, לפיו הצטרפות של נקבה או צאצאיה אפשרית רק בעקבות הכחדתם של כל הזכרים השושלתיים מפיליפ החמישי.

1789: בתקופת שלטונו של קרלוס הרביעי, הקורטס מאשרים את הפיכת מערכת הירושה לסדר הירושה המסורתי של שבעת החוקים. עם זאת, החוק לא הוכרז, בין היתר בגלל מחאה של ענפי הצוערים של בית בורבון (הענף הסיציליאני וענף הפרמזן), שראו בכך כמפחיתים את זכויותיהם התורשתיות.

1812: חוקה ספרדית חדשה משנה ​​את חוקי הירושה בהתאם לשבעת החוקים.

31 במרץ 1830: פרננדו השביעי, באותו זמן ללא צאצא ואשתו הרביעית בהריון, מפרסם את הסנקציה הפרגמטית משנת 1830 אשר מאשרת את חוק 1789, ובכך מחזיר את סדר הירושה שלפני פיליפה.

10 באוקטובר 1830: איזבלה השנייה נולדה לפרננדו השביעי. לאחר כמה תככים בבית משפט, הסנקציה הפרגמטית אושרה סופית בשנת 1832. אחיו של פרדיננד, דון קרלוס, עד אז היורש החזק, מרגיש שנשדד מזכויותיו ועוזב לפורטוגל.

המצב הפוליטי בספרד אחרי מות פרננדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו במדינות רבות באירופה, לאחר הכיבוש הנפוליאוני, המעמד הפוליטי הספרדי חולק בין ה"אבסולוטיסטים", תומכי השלטון המלך, והליברלים, שהושפעו מרעיונות המהפכה הצרפתית. המלחמה הארוכה לעצמאות ספרד מהאימפריה הצרפתית הותירה אחריה מספר גדול של לוחמי גרילה מנוסים וצבא גדול במיוחד -לרוב ליברלים נאמנים. ההצלחה הגדולה של המרד בשנת 1808 נגד נפוליאון הותירה גם אמונה רחבה, אם לא מלאה, בתוקף זכות המרד, עם השפעות ארוכות טווח על הפוליטיקה של ספרד ואמריקה הספרדית. שלטונו של פרננדו השביעי לא הצליח להתגבר על השסע הפוליטי או ליצור מוסדות יציבים. מה שנקרא הטריאניום הליברלי (1820–1823) החזיר מחדש את חוקת 1812 לאחר מהפכה צבאית, אך אחריה עשור מבשר הרעות (1823–1833), עשר שנות שלטון מוחלט על ידי המלך, שהותיר אחריו זיכרונות מרים של רדיפה בשני הצדדים.

בשלטון שתי הקבוצות חילקו את עצמן לענפים מתונים ורדיקליים: הענף הרדיקלי של האבסולוטיסטים (או המלוכנים), המכונה האפוסטיליקוס, ראה את היורש החזק, דון קרלוס, כראשו הטבעי, מכיוון שהיה אדוק מאוד, ובמיוחד לאחר 1820, אנטי-ליברלי ידוע.

שנותיו האחרונות של המלך פרננדו ראו שינויים פוליטיים בשל הצרות סביב ירושתו. באוקטובר 1832 הקים המלך ממשלה מלכותית מתונה בפיקודו של פרנסיסקו סי ברמודז', שכמעט הצליח לרסן את המפלגה האפוסטולית ובאמצעות חנינה להשיג תמיכה ליברלית בזכותה של איזבלה לירוש את שלטונה של אמה, מריה כריסטינה משתי הסיציליות. ולו כדי להיפטר מדון קרלוס, הליברלים קיבלו את הנסיכה החדשה של אסטוריאס.

יתר על כן, השנים הראשונות של שנות ה-30 של המאה התשע עשרה הושפעו מכישלון בית בורבון הצרפתי, שמשמעותו סיום שלטון בורבון בצרפת, וממלחמת האזרחים בפורטוגל בין מפלגות בורבוניות וליברליות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת מלחמות הקרליסטים, שבמהלכם המפלגה ניסתה להשיג את השלטון בעיקר באמצעים צבאיים, היא גם קרליזם קלאסי, מכיוון שהמלחמות - או האיום שבהן - הציבו את הקרליזם במרכז הבמה של ההיסטוריה הפוליטית של ספרד, וכמכונן קרליזם פיתח את הצורה התרבותית והסוציולוגית שהוא ישמר במשך יותר ממאה שנים.

נקודות השיא ההיסטוריות של עידן זה הן:

מלחמת הקרליסטים הראשונה (1833–1840) - מלחמת אזרחים בספרד בין השנים 1833 ל-1840, בין פלגים על הירושה של כס המלוכה. הפלגים הלוחמים היו: תומכי יורשת העצר, איזבלה השנייה, שנתמכה על ידי מריה כריסטינה, לבין אלה של אחיו של המלך המנוח קרלוס דה בורבון (או קרלוס החמישי). מטרת הקרליסטים הייתה החזרה למלוכה אבסולוטיסטית. פורטוגל, צרפת ובריטניה תמכו ביורשת העצר, ושלחו כוחות מתנדבים ואף סדירים להתעמת עם צבא הקרליסטים.

מלחמת הקרליסטים השנייה (1847–1849) - הייתה התקוממות קטלאנית- גאליסית קטנה, המורדים ניסו לשים את קרלוס השישי על כס המלוכה. בגאליסיה המרד היה בקנה מידה קטן יותר. המלחמה נלחמה לכאורה כדי להקל על נישואיה של איזבלה השנייה עם קרליסט, קרלוס דה בורבון (או קרלוס השישי), אך איזבלה השנייה נישאה במקום זאת לפרנסיסקו דה בורבון.

מהפכת 1860 ותוצאותיה - באותה שנה ניסה רוזן מונטמלין לתפוס את השלטון באמצעות מהפכה צבאית. הוא נחת בסנט קרלס דה לה רפיטה (טרגונה), אך נעצר במהירות, ונאלץ לוותר על זכויותיו. הפורענות הזו, התנהגותו לאחר השחרור, והעובדה כי הבא לכתר היה אחיו הליברלי, הביאה את הקרליזם אל סף הכחדה. הקרליזם ניצל רק בגלל אמו החורגת, מריה תרזה מברגנזה, נסיכת ביירה.

מלחמת האזרחים בספרד-נחשבת למלחמה קרליסטית נוספת, היות שבספרד שלטה אז רפובליקה, ופרנקו ושאר חברי התנועה הפשיסטית היו רויאליסטים. הוכחה לכך היא שעוד בחייו, קבע פרנקו עם חואן קרלוס שלאחר מותו של הראשון יוכתר השני למלך ספרד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרליזם בוויקישיתוף