קרל אוגוסט ויטפוגל
 | |
| קרל אוגוסט ויטפוגל, פורטרט משנת 1926. צייר: לאיוש טיהאני | |
| לידה |
6 בספטמבר 1896 Woltersdorf, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
25 במאי 1988 (בגיל 91) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
גרמניה, ארצות הברית |
| השכלה | |
| תארים |
דוקטור לפילוסופיה |
| מפלגה |
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית של גרמניה, המפלגה הקומוניסטית של גרמניה |
| בן או בת זוג |
Esther Schiff Goldfrank |
  | |
קרל אוגוסט ויטפוגל (בגרמנית: Karl August Wittfogel; 6 בספטמבר 1896 – 25 במאי 1988) היה היסטוריון, סינולוג וגאוגרף פוליטי גרמני־אמריקאי. בראשית דרכו נמנה עם חוג האינטלקטואלים המרקסיסטים של אסכולת פרנקפורט, אך לאחר גלותו בארצות הברית הפך למבקר חריף של המרקסיזם ושל המשטרים הקומוניסטיים. ויטפוגל נודע במיוחד בזכות ספרו דספוטיזם מזרחי (Oriental Despotism, 1957), שבו פיתח את תאוריית דספוטיזם הידראולי (אנ') תפיסה חדשנית הקושרת בין ניהול מערכות מים גדולות לבין התהוות משטרים ריכוזיים ועריצים. הגותו שילבה גאוגרפיה, סוציולוגיה ופילוסופיה פוליטית, והשפעתה ניכרת בחקר ההיסטוריה של סין, מצרים ומסופוטמיה, כמו גם במחקרים מודרניים הבוחנים את תפקיד המדינה, ושליטתה במשאבי טבע, ובתהליכי פיתוח כלכלי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטפוגל נולד בעיר וולטרסדורף שבמדינת הנובר בגרמניה ב־1896. אביו היה כומר לותרני, מורה בבית ספר. בשנות ה־20 היה ויטפוגל פעיל במפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), ושייך לחוג האינטלקטואלים המרקסיסטים סביב אסכולת פרנקפורט, לצד הוגים כוולטר בנימין – מאנשי הרוח היהודים־גרמנים הבולטים של המאה ה־20, וממקורביו של גרשום שלום. במקביל לעיסוקו הפוליטי פיתח ויטפוגל קריירה אקדמית מרשימה. הוא למד באוניברסיטאות לייפציג, ברלין ופרנקפורט, ופרסם מאמרים בנושאי פילוסופיה, היסטוריה וכלכלה.[1]
בשנות העשרים עסק ויטפוגל גם בכתיבה דרמטית ובביקורת אמנות. הוא חיבר שורה של מחזות בעלי גוון קומוניסטי ואקספרסיוניסטי, ובהם "הנכה", שהוצג לראשונה בשנת 1920 בתיאטרון הפרולטרי של ארווין פיסקטור בברלין. מחזות נוספים שכתב, ובהם "חיילים אדומים", "האדם שיש לו רעיון", "האם", "הפליט" ו"גורד השחקים", יצאו לאור בהוצאת מאליק. על אף שהוזמן לשמש כמפיק בתיאטרון המהפכני "פולקסבינה", העדיף להקדיש את זמנו ללימודים אקדמיים.[2]
בשנות ה־30 הראשונות חי ויטפוגל עם אשתו השנייה אולגה בסין. במקביל פרסם ויטפוגל מאמרים בעלי גוון הגליאני על אסתטיקה וספרות בכתב העת די לינקסקורבה (אנ') – Die Linkskurve ביטאון אגודת הסופרים הפרולטריים־מהפכניים – ואף נמנה עם מערכת כתב העת מאפריל 1930.[3] גישתו השמרנית לאמנות הציבה אותו לצד ג'רג' לוקאץ', בניגוד לאופיים הניסיוני של מחזותיו המוקדמים. ויטפוגל היה מעורב בוויכוחים הספרותיים של זמנו, ובראשם הדיון על יחסי מודרניזם וקומוניזם, שהגיע לשיאו בהתקפה הסובייטית על זרם האקספרסיוניזם בשנות ה־30.[4]
לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון נאסר ויטפוגל ב־1933 במחנה ריכוז ליכטנבורג. באותו זמן כבר היה ויטפוגל היסטוריון מומחה בעל שם עולמי בחקר המזרח הרחוק. אחד מחבריו, העיתונאי האמריקני ה.ר. ניקרבוקֶר (H.R. Knickerbocker), פנה לג'ון פינליי (John Finley), נשיא האגודה הגאוגרפית האמריקנית (אנ') (AGS), בבקשה שיפנה במכתב להרמן גרינג. אך הנהלת החברה, אף שהציעה קודם לויטפוגל חברות, סירבה לסייע "לקומוניסט מוצהר". לבסוף שוחרר ויטפוגל הודות למאמציהם של יריבו, הגנרל והגאוגרף הפוליטי קארל האוסהופר, וההיסטוריון הבריטי ריצ'רד הנרי טוני. לאחר שחרורו יצא לגלות, תחילה באירופה ולאחר מכן ב־1939 היגר לארצות הברית, שם שימש כמרצה באוניברסיטאות שונות, בהן אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. הוא חי ופעל בארצות הברית עד מותו בניו יורק ב־1988. פחות משני עשורים לאחר שיצא מגרמניה, בעת מסע הציד המקרתיסטי, הפך ויטפוגל מגולה קומוניסט לשותף רצוי של הממסד האמריקאי השמרני. שמו נקשר בעיקר בשתי פרשות: עדותו בפני ועדת הסנאט ב־1951, שבה הפליל את אוון לטימור (Owen Lattimore; מאוניברסיטת ג’ונס הופקינס) ואת מ.י. פינלי (M. I. Finley; מאוניברסיטת רוטג'רס) כמבטאים אדוקים של אידאולוגיה קומוניסטית, ופרסום ספרו דספוטיזם מזרחי (Oriental Despotism) בשנת 1957, שבו פיתח את תאוריית "החברות ההידראוליות", וטען כי מהפכות סין וברית המועצות מייצגות למעשה חזרה לצורת שלטון אסיאתית ריכוזית טרום־קפיטליסטית.[5]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטפוגל נישא לראשונה לרוז שלזינגר (Rose Schlesinger) בשנת 1921. היא הייתה הספרנית של מכון פרנקפורט. הזוג התגרש בסוף שנות העשרים. מיד לאחר גירושיהם נישא ויטפוגל לרוסיה אולגה לאנג (Olga (Joffe) Lang), סוציולוגית ועורכת שעבדה יחד עם ויטפוגל על מחקרים ותרגומים של סופרים סינים. הזוג חי בסין בשנים 1930–1933. לימים פרסמה לאנג מונוגרפיה על המשפחה הסינית וכן ביוגרפיה של הסופר האנרכיסט בה ג'ין.[6] הם התגרשו ב-1939. אשתו השלישית הייתה האנתרופולוגית אסתר שיף גולדפרנק (אנ'), Esther Schiff Goldfrank (אנ'), שנישאה לו ב-1940, חוקרת עמי הפואבלו וסופרת מחקרים על ארגונם החברתי וטקסיהם; גולדפרנק נולדה למשפחת Schiff (רקע יהודי)[7][8][9] אין במקורות הארכיוניים והעיתונאיים העיקריים שנבדקו אזכור ברור לצאצאים של ויטפוגל. אם יימצא מקור מהימן שיציין ילדים או צאצאים, יש להוסיפו לערך.
משנתו האקדמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משנתו האקדמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטפוגל נחשב לאחד החוקרים הראשונים שניסו לגשר בין גאוגרפיה, סוציולוגיה והיסטוריה במסגרת תאורטית אחת. כתלמיד לשעבר של אסכולת פרנקפורט, הושפע ממסורת התאוריה הביקורתית – הגישה שעסקה בניתוח יחסי כוח, אידאולוגיה ומבנים חברתיים. אך ביקש להעניק לה בסיס אמפירי ומערכתי יותר. כתיבתו משלבת בין תפיסות מרקסיסטיות מוקדמות לבין ניתוחים מוסדיים של כוח ושליטה, והוא ראה במבנה המדינה תוצר של יחסי גומלין בין תנאי סביבה, טכנולוגיה וארגון חברתי.[10][11] במרכז הגותו עומדת שאלת הדרך שבה משאבי טבע – ובראשם המים – מעצבים את יחסי הכוח בחברה ואת התפתחות המוסדות הפוליטיים.[12]
דספוטיזם הידראולי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטפוגל פיתח את מה שכינה "תאוריית החברה ההידראולית", שאותה הציג לראשונה במאמר משנת 1929 על ההיסטוריה של סין.[13] הוא טען כי בחברות חקלאיות שתלויות במערכות השקיה גדולות ומורכבות, נדרשת סמכות מרכזית לניהול מפעלי המים. כתוצאה מכך מתפתחת נטייה למשטרים ריכוזיים ולעיתים עריצים. לטענתו, במדינות מזרחיות קדומות – דוגמת מצרים, מסופוטמיה, הודו וסין – עיצב ניהול מערכות השקיה רחבות היקף את יסודות המבנה החברתי־פוליטי. שליטה מרכזית על מקורות המים חייבה יצירת מנגנון ביורוקרטי וסמכותי, אשר הפך בהדרגה לבסיסו של משטר סמכותני, ולעיתים עריץ. מערכת זו, על פי ויטפוגל, לא אפשרה את התפתחותן של חברות אזרחיות אוטונומיות או של קפיטליזם, כפי שקרה באירופה.[14]
ויטפוגל ראה בתיאוריה זו המשך ישיר למסורת המרקסיסטית אך גם חידוש מהותי בה: במקום להעמיד את יחסי המעמדות בלבד במרכז ההסבר ההיסטורי, הוא הציע כי יחסי האדם עם סביבתו הפיזית – ובעיקר עם המים – הם שמעצבים את המבנים הכלכליים והפוליטיים לאורך זמן. במובן זה הציע גשר בין ההיסטוריה הכלכלית לבין הגאוגרפיה התרבותית, והשפיע על חוקרים מאוחרים, שבחנו כיצד טכנולוגיה וניהול סביבתי מעצבים מוסדות של שליטה וכוח.[15]
תאוריה זו עוררה עניין רב בחקר ההיסטוריה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, והשפיעה במיוחד על מחקרים בהיסטוריה הסינית ובהיסטוריה של המזרח התיכון.[16] הוא הדגים את טענתו באמצעות דוגמאות מההיסטוריה של מצרים העתיקה, בבל, סין ותרבויות נוספות.
ביקורת על המרקסיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד שבצעירותו היה מרקסיסט ואף חבר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, בארצות הברית הפך ויטפוגל למבקר חריף של המרקסיזם ושל ברית המועצות. כמו שנאמר, הספר יצא בימי המקארתיזם, כטיעון נגד הקומוניזם. ויטפוגל טען שהמשטר הסובייטי גילם צורה של "דספוטיזם אוריינטלי" (אנ'), המתאפיין בשליטה טוטאלית של המדינה בכל תחומי החיים.[17] ב"דספוטיזם מזרחי" (1957) טען ויטפוגל כי עיקרון זה אינו מוגבל לעבר הרחוק בלבד, אלא יכול להופיע מחדש גם בעת החדשה. הוא ראה במשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים, ובמיוחד בברית המועצות ובסין המאואיסטית, וריאציות מודרניות של "הדגם ההידראולי" הקדום: ריכוז כוח בידי המדינה באמצעות שליטה מוחלטת על אמצעי הייצור והמשאבים, תוך דיכוי יזמות חופשית והתארגנות חברתית עצמאית.[18]
השפעה ובקורת.
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו "Oriental Despotism" עורר עניין רב במחקר ההיסטורי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי, והשפיע על מחקרי ההיסטוריה של סין, המזרח התיכון ואמריקה הפרה־קולומביאנית, במיוחד אימפריית האינקה. עם זאת, חוקרים רבים ביקרו את התאוריה בטענה שהיא פשטנית מדי ומתקשה להסביר מורכבות היסטורית ותרבותית.
ויטפוגל טען כי במרכזי ציוויליזציה על גדות נהרות – כגון מצרים ומסופוטמיה – התפתחה תלות עמוקה בניהול מקורות מים והשקיה בקנה מידה גדול. תפקיד זה יצר צורך בארגון מרכזי ובמנגנוני ביורוקרטיה רחבים, שהיו הבסיס לריכוז סמכות פוליטית ולדגם שלטוני ריכוזי־עריץ ("דספוטיזם הידראולי").[19] מחקרים על אקולוגיה תרבותית של עמק הנילוס מדגישים את דרישות התיאום והניהול שהנילוס הציב בפני החברה החקלאית, ומספקים בסיס אמפירי לטענה שניהול מים מרכזי תרם לחיזוק סמכויות מרכזיות.[16] נקודת המוצא התאורטית של ויטפוגל מתיישבת עם גישות ה"אקולוגיה התרבותית" (אנ') של חוקרים כמו ג'וליאן סטיוארד, שלפיה תנאי סביבה וטכנולוגיה משפיעים על מבני ארגון חברתיים־פוליטיים.[20][21] עם זאת, הספרות המחקרית המודרנית ממשיכה לדון במידה שבה הקשר בין השקיה לבין היווצרות מדינה הוא סיבתי ורב־גורמי, ותולה אותו גם במשתנים תרבותיים ופוליטיים נוספים.<[22]
מבקריו טענו כי המודל של "דספוטיזם הידראולי" לוקה בדטרמיניזם יתר, מאחר שהוא מייחס כמעט כל התפתחות פוליטית או חברתית לשליטה על משק המים. ההיסטוריון ג'וזף נידהאם, למשל, הצביע על כך שבסין התקיימה ביורוקרטיה מורכבת עוד לפני הקמת מערכות ההשקיה הגדולות, ולכן קשה לטעון שהשליטה במים הייתה הסיבה הבלעדית ליצירתה.[23]
בסה"כ, חוקרים הצביעו על כך שבאזורים רבים התקיימו מערכות השקיה מורכבות גם ללא ריכוזיות מדינית, בעוד שבאזורים אחרים התפתחו משטרים ריכוזיים דווקא ללא תלות במים. בכך ביקשו להראות כי הקשר שויטפוגל הציע איננו אוניברסלי. אחרים הדגישו כי משטרים ריכוזיים צמחו גם באזורים שלא נשענו על חקלאות השקיה, בעוד שבחברות הידראוליות מסוימות התקיימו מסגרות שלטוניות מבוזרות יותר.[24][5]
עם זאת, מחקרו של ויטפוגל נחשב לחלוצי בניסיון לשלב גאוגרפיה, סוציולוגיה ופוליטיקה להבנת תהליכים היסטוריים, והשפעתו ניכרת גם על מחקרים מאוחרים. חוקרי מים בני זמננו המשיכו לעסוק ישירות בתאוריית ה"חברה ההידראולית" של ויטפוגל, ולעיתים קרובות ציינו את תרומתו כנקודת מוצא לדיון על יחסי גומלין בין מים, כוח ומדינה. מאמר סקירה מרכזי בתחום, Hydraulic Bureaucracies and the Hydraulic Mission: Flows of Water, Flows of Power (2009),[25] מתייחס במפורש לויטפוגל כחלוץ תפיסת ה"דספוטיזם ההידראולי" ומבקש לבחון כיצד רעיונותיו מתממשים גם במערכות מודרניות של ניהול מים. המאמר נכתב במשותף על ידי François Molle, Peter P. Mollinga ו-Philippus Wester – חוקרים משלוש אוניברסיטאות שונות באירופה: במונפלייה (צרפת), בבון (גרמניה) ובוואגנינגן (אנ') (הולנד) – שהתמחו בניהול משאבי מים בדרום־מזרח אסיה, בדרום אסיה ובאזור המקונג. המאמר מצביע על כך שפרויקטים גדולים של השקיה ותשתיות מים אינם רק תהליכים טכנולוגיים־הנדסיים, אלא גם משפיעים על מנגנוני כוח במדינה. הקמת מערכות השקיה רחבות מגבירה את הצורך בארגונים ביורוקרטיים מרכזיים, יוצרת ערוצי השפעה פוליטית ואחרת על־ידי מדיניות, אינטרסים מקצועיים והיררכיות מוסדיות. על בסיס מקרי מבחן מקמבודיה, הודו ואזורים נוספים באסיה, המחברים מציעים קריאה ביקורתית: הם דוחים את הפשטנות של "הדספוטיזם ההידראולי", אך מאשרים כי שליטה במים נותרה תנאי יסוד להבנת מבני כוח מדיניים גם בעולם המודרני. הם מביאים דוגמאות ממדינות דרום־מזרח אסיה שהתבססו על ניהול מערכות השקיה ותעלות מים – כגון קמבודיה, תאילנד, ווייטנאם, אשר כונו במחקר "מדינות השקיה" או "מדינות תעלות", כמו גם על דוגמאות מהודו, איראן, וארצות נוספות.
מחקריו של ויטפוגל השפיעו גם על מחקרי תרבויות אמריקה הפרה קולביאנית, למשל בהקשר לתרבות הטיוואנאקו, שקדמו לאינקה, באגן אגם טיטיקאקה.[21] גם מבקריו הכירו בכך שתרומתו המרכזית הייתה הצבת שאלת התלות של החברה במשאבי מים במרכז הדיון על התפתחות מדינות מוקדמות.
בסיכום, תרומתו העיקרית של ויטפוגל היא הצבת שאלת התלות האקולוגית בבסיס הבנת המדינה והשליטה. בהקשר זה, הגאוגרף-היסטוריון ניל סמית (אנ') טוען שרוב ההתנגדות לויטפוגל לא הייתה עניינית, ונבעה מהעיסוק בעברו המרכסיסטי, והפיכתו לכותב אנטי מרכסיסטי, למרות שגישתו הבסיסית נותרה מרכסיסטית... סמית מציע "לגאול" את ויטפוגל מהדימוי הפשטני של מרכסיסט, ולהבין אותו כחלוץ של גישה אינטרדיסציפלינרית להבנת מבנה המדינה.[5]
ספריו המרכזיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Die Wirtschaft des alten China (1931)
- History and Society: An Introduction to Historical Materialism (1936)
- Oriental Despotism: A Comparative Study of Total Power (1957)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאמרי ביקורת על Oriental Despotism באתר JSTOR (באנגלית)
- Wittfogel, Karl A. Oriental Despotism: A Comparative Study of Total Power. Yale University Press, 1957.
- Dittmer, Lowell. "Wittfogel, Karl August." In: Biographical Dictionary of Twentieth-Century Political Thinkers, Routledge, 1996.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jay, Martin, The dialectical imagination: A History of the Frankfurt School and the Institute of Social Research, 1923-1950, Los Angeles: Un. of California Press, 1996, עמ' 15-16
- ^ Erwin Piscator, Das politische Theater [new edition], Hamburg, 1963, עמ' 48
- ^ Hunter Bivens, Revisiting German ProletarianRevolutionary Literature, In: Lennon, J. and Nilsson, M. (eds.) Working-Class Literature(s): Historical and International Perspectives. Volume 2., 2020, עמ' 83-113
- ^ Helga Gallas, Marxistische Literaturtheorie, Neuwied: Luchterhand, 1971, עמ' 95
- ^ 1 2 3 Neil Smith, ESSAY REVIEW: REHABILITATING A RENEGADE? THE GEOGRAPHY AND POLITICS OF KARL AUGUST WITTFOGEL, Dialectical Anthropology 12, 1987, עמ' 127-136
- ^ Lang, Olga, Pa Chin And His Writings: Chinese Youth Between The Two Revolutions, Harvard University Press, 1967
- ^ Register of Karl A. Wittfogel Papers, Hoover Institution Archives (Calisphere).
- ^ Olga Lang, *Pa Chin and His Writings*, ed.; see editor's notes; and Olga Lang bibliographic entries.
- ^ "Esther Schiff Goldfrank," Jewish Women’s Archive / Barnard College memorial entry.
- ^ Wittfogel, Karl A. Oriental Despotism: A Comparative Study of Total Power. Yale University Press, 1957, pp. 1–15.
- ^ Smith, Neil. "Essay Review: Rehabilitating Wittfogel". Dialectical Anthropology 12, no. 2 (1987): 125–130.
- ^ Huff, Toby E. Intellectual Curiosity and the Scientific Revolution: A Global Perspective. Cambridge University Press, 2011, pp. 132–134.
- ^ Wittfogel, Karl A. "Die Orientalische Gesellschaft: Zum Problem der Weltwirtschaft und der ihrer Erforschung", Archiv für Sozialwissenschaft und Sozialpolitik 61 (1929): 667–698.
- ^ Wittfogel, Karl A. Oriental Despotism: A Comparative Study of Total Power. Yale University Press, 1957.
- ^ Mattew H. Baxter, The Run of the River WaterPolitics and Asia, Asian Survey 54:4, 2014, עמ' 611-620
- ^ 1 2 Butzer, Karl W. Early Hydraulic Civilization in Egypt: A Study in Cultural Ecology. University of Chicago Press, 1976.
- ^ Wittfogel, Karl A. Oriental Despotism, פרקים 10–12.
- ^ Hamilton, Gary G. "The Political Economy of Hydraulic Societies: Revisiting Wittfogel". Comparative Studies in Society and History, vol. 28, no. 1 (1986): 3–26.
- ^ ויטפוגל, קרל א. דספוטיזם מזרחי: מחקר השוואתי של כוח טוטלי, ניו הייבן: הוצאת אוניברסיטת ייל, 1957.
- ^ Julian Steward, Theory of Culture Change: The Methodology of Multilinear Evolution., University of Illinois Press, 1955
- ^ 1 2 Charles Stanish. The Hydraulic Hypothesis Revisited: Lake Titicaca Basin Raised-Fields in Theoretical Perspective. Latin American Antiquity. Vol. 5, No. 4 (Dec., 1994), pp. 312-332.
- ^ "Hydraulic empire," Encyclopaedia Britannica. https://www.britannica.com/topic/hydraulic-empire.
- ^ Joseph Needham, Science and Civilization in Chaina, Cambridge: Cambridge Un. Press, 1954, עמ' 70-75
- ^ Robert L. Carneiro, A Theory of the Origin of the State, Science Vol. 169, 1970, עמ' 733-738
- ^ Molle, F.; Mollinga, P.P. and Wester, Hydraulic bureaucracies and the hydraulic mission: Flows of water, flows of power, Water Alternatives 2 (3), 2009, עמ' 328–349