קרל אמדאוס הרטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרל אמדאוס הרטמןגרמנית: Karl Amadeus Hartmann;‏ 2 באוגוסט 1905, מינכן5 בדצמבר 1963, מינכן) היה מלחין גרמני. יש הרואים בו את גדול הסימפוניקאים הגרמנים במאה ה-20.

הרטמן למד באקדמיה של מינכן בשנות ה-20. הוא עזב כליל, מרצונו החופשי, את חיי המוזיקה בגרמניה במשך התקופה הנאצית, בלי לעזוב את גרמניה ואף אסר לנגן שם את יצירותיו. השלטון הנאצי גינה יצירה מוקדמת שלו, "מיזררה" (1933-1934), שבוצעה לראשונה בפראג ב-1935); אולם המוזיקה שלו נוגנה ופרסומו המשיך וגדל בארצות שמחוץ לגרמניה. בראשית שנות ה-30 החל בקשר של מדריך-בן חסות עם הרמן שרכן, שנמשך עד סוף חייו, ובתקופת המלחמה היה לתלמידו של אנטון וברן.

אחרי מלחמת העולם השנייה, הרטמן סיים מספר יצירות איכותיות, מהן ידועות ביותר שמונה סימפוניות. המוכרת ביותר היא אולי הראשונה, המוכתרת בשם "ניסיון ליצור רקוויאם" (Versuch eines Requiems). ראשיתה של יצירה זו בשנת 1936 כקנטטה לאלט סולו ותזמורת, מבוססת פחות או יותר על כמה שירים נבחרים של וולט ויטמן. תוך זמן קצר נודעה בשם "חיינו: קטע סימפוני" (Unser Leben: Symphonisches Fragment) וכוונה כאמירה על מצבם העגום של אמנים ובעלי השקפות ליברליות בראשית המשטר הנאצי. אחרי תבוסת הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה, התבררה לאשורה זהות קורבנותיו האמיתיים של המשטר ושם הקנטטה שונה ל-"קטע סימפוני: ניסיון ליצור רקוויאם" בכוונה לחלוק כבוד למליוני הניספים בשואה. הרטמן עיבד את היצירה בשנים 1954-1955 לסימפוניה הראשונה שלו ולבסוף פרסם אותה בשנת 1956.

סגנונו של הרטמן לקטני. ביצירותיו המוקדמות ניכרת בבירור השפעתם של מהלר ואנטון ברוקנר, כמו גם הניב הקונטרפונקטי של מקס רגר. בהמשך אימץ אי-אילו תכונות סגנון של המלחינים הנאו-קלאסיים כדוגמת פאול הינדמית וסטרווינסקי בתקופתו הביניים ביצירתו. אף כי למד אצל וברן והבין את שנברג, השפעתו של ברג בולטת ביצירתו יותר מאלה של שני החברים האחרים באסכולה הווינאית השנייה.

הרטמן היה לאישיות חשובה אחרי מלחמת העולם השנייה כמארגן סדרת הקונצרטים "מוזיקה ויוה" במינכן, גרמניה. הוא יצר את הסדרה כדי לחדש את היכרותה של החברה הגרמנית עם היצירות המודרניות, שהשמעתן נאסרה בכפוף למדיניות האסתטיקה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית.