קרל האחד עשר, מלך שבדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל האחד עשר
(24 בנובמבר 1655; טירת שלושת הכתרים, סטוקהולם, שבדיה - 5 באפריל 1697; טירת שלושת הכתרים, סטוקהולם, שבדיה) (בגיל 41)
Charles XI of Sweden.jpg
קרל האחד עשר בקרב לונד - 1676
שם בשפת המקור Karl XI
מדינה Flag of Sweden.svg  שבדיה
מקום קבורה כנסיית רידרהולם, סטוקהולם
בת-זוג

אולריקה אלאונורה

שושלת פאלאטינה זוויברקן
אב קרל העשירי גוסטב
אם הדוויג אלאונורה
צאצאים

הדוויג סופיה
קרל
גוסטב
אולריק
פרדריק
קרל גוסטב
אולריקה אלאונורה

יורש העצר
מלך שבדיה
תקופת כהונה 13 בפברואר 1660 - 5 באפריל 1697 (37 שנים)
הקודם בתפקיד קרל העשירי גוסטב
הבא בתפקיד קרל השנים עשר
קרל האחד עשר בגיל חמש לבוש כקיסר רומאי

קרל האחד עשרשבדית: Karl XI; ‏ 24 בנובמבר 16555 באפריל 1697) היה מלך שבדיה מ-1660 ועד מותו, בתקופה הידועה בהיסטוריה של שבדיה כהאימפריה השבדית (1718-1611).

קרל היה בנם היחיד של קרל העשירי גוסטב, מלך שבדיה ושל הדוויג אלאונורה מהושלטיין-גוטורפ. אביו מת כאשר הוא היה בן חמש והוא חונך על ידי העוצרים שלו עד שהוכתר בגיל 17. זמן קצר לאחר מכן הוא נאלץ לצאת בראש צבאו כדי להגן על שטחי שבדיה כנגד הכוחות הדנים במלחמת סקונה. לאחר שנלחם בהצלחה כנגד הדנים, הוא שב לסטוקהולם והעסיק את עצמו בשיפור המצב הפוליטי, הכלכלי וכספי המוזנח של שבדיה והצליח להשיג שלום למשך עשרים השנים הנותרות של תקופת מלכותו. בתקופתו של קרל האחד עשר התחוללו בשבדיה שינויים במצב הכספי, במסחר, בצי, בצבא, במשפט, בדת ובחינוך. את קרל האחד עשר ירש בנו היחיד, קרל השנים עשר, שעשה שימוש בצבא השבדי המאומן היטב בקרבות בכל רחבי אירופה.

העובדה שקרל הוכתר תחת השם קרל האחד עשר, אין פרושה שהוא המלך האחד עשר בהיסטוריה של שבדיה ששמו קרל. אביו, קרל העשירי, נקרא על שם סבא רבא שלו, קרל התשיעי, שאימץ את מספורו המלכותי על פי היסטוריה בדיונית של שבדיה. למעשה קרל האחד עשר היה המלך החמישי בהיסטוריה של הממלכה ששמו קרל. מספור זה ממשיך עד היום, בשמו של מלך שבדיה הנוכחי, קרל השישה עשר גוסטב.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל נולד בטירת שלושת הכתרים בסטוקהולם בנובמבר 1655. אביו, קרל העשירי עזב את שבדיה עוד ביולי אותה שנה כדי להילחם נגד פולין במלחמה הצפונית הקטנה. בחורף 1659 שב המלך וכינס את משפחתו ואת הפרלמנט. באמצע ינואר 1660 הוא נפל למשכב וחודש לאחר מכן הוא כתב את צוואתו ומת.

על פי צוואתו של קרל העשירי, הוטל התפקיד לנהל את האימפריה השבדית בתקופה בה היה בנו קטין על המלכה הדוויג אלאונורה, הן כעוצרת רשמית והן כיושבת ראש של חבר העוצרים. אחד מחברי גוף זה היה פר ברהה. בנוסף, השאיר קרל העשירי את הפיקוד על הצבא ומושב במועצת העוצרים לאחיו הצעיר, אדולף יוהאן. סעיפים אלה בצוואה, בנוסף לאחרים, גרמו לשאר חברי המועצה המלכותית לקרוא עליה תיגר. ב-14 בפברואר, יום לאחר מותו של קרל העשירי, שלחה הדוויג אלאונורה מסר למועצה בו היא הצהירה שהיא מודעת להתנגדותם לצוואה וכי היא דורשת מהם לכבד אותה. המועצה השיבה שראשית יש לדון על הצוואה בפרלמנט ובכינוס הבא של המועצה במועצה, שהתקיים ב-13 במאי בסטוקהולם, ניסתה המועצה למנוע מהמלכה האלמנה מלהשתתף בו. הפרלמנט העלה את השאלה אם יהיה זה טוב לבריאותה של המלכה להשתתף בדיוני המועצה. תשובתה של הדוויג אלאונורה הייתה שהמועצה רשאית להתכנס בלעדיה, אך עליה רק להקפיד ליידע אותה אם הם רואים את השתתפותה ראויה ונחוצה. אדישותה לכאורה של הדוויג אלאונורה לפוליטיקה, היוותה הקלה גדולה לחברי מועצת העוצרים.

אמו של קרל, המלכה הדוויג אלאונורה, נותר העוצרת הרשמית עד הגיעו לבגרות ב-18 בדצמבר 1672, אך היא לא נזהרה דייה לא לערב את עצמה יתר על המידה בתככים הפוליטיים. במהלך הופעתו הראשונה של קרל בפרלמנט, הוא פנה לממשלה דרכה. הוא היה לוחש את התשובות באוזניה, והיא הייתה שואלת אותן בקול רם. כאדם בוגר, התמסר קרל לפעילות גופנית ולצייד דובים כאמצעים החביבים עליו למילוי זמנו הפנוי. על פי מקורות רבים מהתקופה, נחשב המלך כבעל חינוך לקוי ולפיכך הוא לא היה מוכשר מספיק כדי לנהל באופן יעיל את מדיניות החוץ. קרל היה תלוי באמו וביועציו כדי לתקשר עם נציגיהן של ארצות זרות מאחר שהוא לא שלט בשום שפה זרה להוציא גרמנית, והוא גילה בורות בכל הנוגע לעולם שמחוץ לשבדיה.

איש הרוח האיטלקי, לורנצו מגלוטי, ביקר בסטוקהולם ב-1674 ותיאר את קרל האחד עשר הנער כמי ש"למעשה מפחד מכל דבר, נרתע משיחה עם זרים, וחסר תעוזה להביט בפניו של כל אדם". מאפיין נוסף שלו הייתה מסירות דתית עמוקה: הוא היה ירא את האלוהים, התפלל בכריעת ברך לעתים קרובות ונכח בטקסים. מגלוטי תיאר את עיסוקיו העיקריים של המלך: צייד, ההתכוננות למלחמה הקרבה ובדיחות.

מלחמת סקונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב העניינים באירופה באותה תקופה היה בלתי יציב ושבדיה ניצבה בפני בעיות כספיות. ב-1671 החליטו עוצריו של קרל לשאת ולתת על ברית עם צרפת. צעד זה היה אמור להבטיח ששבדיה לא תמצא את עצמה מבודדת במקרה של מלחמה ושמצבה הכספי של הממלכה ישתפר הודות לתמיכה הכספית הצרפתית. ב-1672 כיוונה צרפת את התוקפנות שלה כנגד הולנד ובאביב 1674 נאצלה שבדיה לשלוח כוחות צבאיים לברנדנבורג בפיקודו של קרל גוסטב ורנגל.

דנמרק הייתה בעלת ברית של האימפריה הרומית הקדושה והיה ברור ששבדיה עומדת על סיפה של מלחמה חדשה עם שכנתה מדרום. ניסיון לפשרה נעשה על ידי הקנצלר, נילס ברהה, שנסע לקופנהגן באביב 1675 כדי לנסות להסדיר את אירוסיה של אולריקה אלאונורה, נסיכת דנמרק עם המלך השבדי. באמצע יוני אותה שנה, הוכרזו האירוסים באופן רשמי. יחד עם זאת, כאשר הגיעו החדשות על התבוסה השבדית בקרב פרבלין, הכריז בספטמבר כריסטיאן החמישי, מלך דנמרק, מלחמה על שבדיה.

בין חברי המועצה המלכותית השבדית המשיכו להתחולל הסכסוכים הפנימיים, והמלך נאלץ לנהל את ענייניו בלעדיהם. קרל, שאז מלאו לו כבר 20 שנה, היה חסר ניסיון והממלכה הייתה מצויה באנרכיה. הוא בילה את הסתיו במחנה החדש שנבנה בסקונה כדי להכין את האומה השבדית לקראת המלחמה. החיילים השבדים בסקונה היו בנחיתות מבחינה מספרית ומבחינת ציודם בהשוואה ליריביהם הדנים. במאי 1676 פלשו הדנים לסקונה, לכדו את לנדסקורנה ואת הלסינבורג והמשיכו דרך בוהוסלן לכוון האלמסטד. המלך נאלץ להתבגר במהירות. לפתע הוא מצא את עצמו לבד ותחת לחץ גדול.

הניצחון השבדי בקרב האלמסטד ב-17 באוגוסט 1676, כאשר קרל והמצביא שלו, סימון גרונדל הלמפלט, הביסו דיוויזיה דנית, היה גילוי המזל הראשון של המלך. קרל המשיך דרומה דרך סקונה והגיע ב-11 בנובמבר לרמה המישורית של נהר קבלינג ליד לונד. הצבא הדני, בפיקודו של כריסטיאן החמישי, הוצב על הגדה הנגדית. היה זה בלתי אפשרי לחצות את הנהר וקרל נאלץ להמתין במשך שבועות עד אשר מימיו קפאו לבסוף ב-4 בדצמבר. בשלב זה שיגר קרל מתקפת פתע על הכוחות הדנים במסגרת קרב לונד. היה זה אחד מהקרבות העקובים ביותר מדם באותה עת. מתוך יותר מ-20,000 חיילים שהשתתפו בקרב, כ-8,000 נהרגו. כל המפקדים השבדים הפגינו יכולת גבוהה, אך את התהילה באותו יום קצר קרל עצמו ברוח הלחימה שלו. הקרב היה המכריע לטובת השליטה בסקונה והוא תואר כאירוע המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של קרל. קרל זכר את היום הזה עד יומו האחרון.

בשנה שלאחר מכן, הכריעו 9,000 איש בפיקודו של קרל, כוח של 12,000 דנים בקרב לנדסקרונה. היה זה הקרב המתוכנן האחרון במלחמה, וזאת עקב העובדה שבספטמבר 1678, פינה כריסטיאן החמישי את צבאו בחזרה לזילנד. ב-1679 הכתיב לואי הארבעה עשר, מלך צרפת את התנאים לפיוס הכללי וקרל, שנאמר עליו שהוא זנח במרירות את "החסות הבלתי נסבלת" של המלך הצרפתי, נאלץ לבסוף להסכים לשלום כדי לשמור על שלמותה של האימפריה שלו. בהסכמים שנחתמו בפונטבלו ובלונד, הוסכם על שלום עם דנמרק ובחוזה שנחתם בסן ז'רמן אן ליי, הוסכם על שלום עם ברנדנבורג.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הקדיש את שארית חייו למניעת מלחמה נוספת על ידי כך שהשיג לעצמו עצמאות רבה יותר בניהול ענייני החוץ. כמו כן הוא קידם את יציבותה הכלכלית של שבדיה ואירגן מחדש את הצבא. 20 השנים האחרונות למלכותו היו תקופת השלום הארוכה ביותר בתקופת האימפריה השבדית.

בשנים הראשונות, הוא קיבל סיוע מאדם שהיה לראש ממשלתו הנאמן, יוהאן גורנסון גלינסטירנה. מקורות מסוימים מציינים שהמלך היה למעשה תלוי בגלינסטירנה. מותו הפתאומי של זה האחרון ב-1680, העניק למלך מידה מסוימת של חופש, ורבים ניסו להתקרב אליו ולמלא את מקומו של גלינסטירנה.

שיקום הכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלתה החלשה של שבדיה ספגה מכה קשה במהלך המלחמה והייתה כעת במשבר קשה. באוקטובר 1680 כינס קרל את הפרלמנט. מושב זה תואר כאחד החשובים ביותר בתולדותיו של הפרלמנט. קרל דחף לביטולם של תוארי אצולה, נושא שנדון בפרלמנט כבר מאז 1650. משמעות הדבר הייתה שניתן היה להחזיר לכתר כל רכוש או קרקע שהיו בעבר בבעלותו ושהוחכרו או הוענקו, כולל מחוזות ונחלות של ברונים ולורדים. צעד זה השפיע על חברים בכירים רבים של האצולה השבדית, חלקם קרסו כלכלית בעקבותיו. אחד מאצילים אלה היה העוצר לשעבר של המלך, מגנוס דה לה גרדי, שיחד עם אחוזות רבות אחרות שלו, נאלץ להחזיר את טירת לקו בת 248 החדרים. תהליך זה היה כרוך בבחינת תקפותו של כל תואר אצולה בממלכה, כולל במושבות ובמסגרתו הוסדר מצבה הכספי של הממלכה.

המעיל האפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת השבדית, סייר קרל האחד עשר ברחבי שבדיה כשהוא לבוש כאיכר או כעובר אורך פשוט. על פי האגדה הוא כונה "המעיל האפור" (בשבדית: Gråkappan). סיוריו אלו נועדו כדי לגלות ולזהות שחיתות ודיכוי כנגד האוכלוסייה. קיימים סיפורים רבים על קרל שהגיע לכפרים כדי לגלות אישי כנסייה מושחתים וכדי לשלוח אותם לגרדום. עם זאת, הוא מעולם לא סייר לבדו. הוא תמיד היה מלווה במשמר צבאי, אך הוא היה אחד ממלכי שבדיה באותה תקופה שסייר ברוב שטחה של ארצו. הסיפורים על המעיל האפור פורסמו בספר של ארביד אוגוסט אפצליוס שפורסם באמצע המאה ה-19.

אבסולוטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה חשובה נוספת שהתקבלה במהלך כינוס הפרלמנט הייתה בנוגע למועצה המלכותית. מאז 1634, היה המלך מחויב להיוועץ במועצה. במהלך מלחמת סקונה, חברי המועצה היו עסוקים בסכסוכים פנימיים וקרל משל פחות או יותר מבלי להישמע לעצותיהם. בכינוס של 1680 הוא ביקש מהמעמדות לדעת אם הוא עדיין כפוף למועצה ולשאלה זו השיבה אסיפת המעמדות את התשובה שלה הוא ציפה: "הוא אינו כפוף לאף אחד להוציא את עצמו" (envälde, בשבדית: אוטוקרטיה) ובכך מוסדה המונרכיה האבסולוטית בשבדיה. ב-1693 אישרה אסיפת המעמדות את סמכותו של המלך על ידי הכרזה רשמית שהוא השליט היחיד של הממלכה.

בניית הכוח הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכינוס אסיפת המעמדות של 1682 הציג קרל את הצעתו לרפורמה בצבא, לפיה כל אחת מארצות שבדיה תקצה 1,200 חיילים בכוננות, בכל עת ושתי חוות תוקצנה כדי לשמש כמקום מגורים לחיילים. החיילים, שכונו על שמו של המלך karoliner, אומנו יותר לצורכי התקפה מאשר לצורכי הגנה. ביזה והתעללות נאסרו לחלוטין. מגוריהם של החיילים בכל רחבי הארץ הפכו להיות פרטי נוף בולטים. עם זאת, קרל גם דאג למודרניזציה של דרכי הפעולה הצבאיות ופעל לשפר את המיומנויות ואת הידע של הקצינים על ידי שליחתם ללימודים מעבר לים.

הצי השבדי סבל מתבוסות קשות בקרבות שניהל מול הכוחות הדנים-הולנדים במהלך מלחמת סקונה וחולשתו בתחומי הארגון והאספקה נחשפה. הצי חוזק על ידי הקמתו של הבסיס הימי בקרלסקרונה ב-1680, שהפך לבסיס הראשי של פעולותיו מכאן והלאה. כיום זהו הבסיס הימי בקרלסקרונה, שהוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

הטמעתם של השטחים החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל האמין בחשיבותה של הטמעתם של השטחים החדשים של סקונה, בלקיניה, והלנד בדרום שבדיה, של בוהוסלן וימטלנד בדרום מערב שבדיה ושל האי גוטלנד. מדיניות ההטמעה כללה את איסור הוצאתם לאור של כל הספרים שנכתבו בדנית או בנורבגית, ובכך הופרה הבטחה שנתנה במסגרת הסכם רוסקילדה, הכנסת השימוש בשפה השבדית לניהול הטקסים הדתיים וההקפדה על כך שכל הכמרים והמורים יהיו שבדים.

המלך רחש טינה לאיכרים בסקונה במהלך המלחמה והוא גילה במיוחד קשיחות כלפי מחוז זה. תנועת הגרילה, Snapphane, שפעלה בצפון סקונה, תקפה את חייליו של קרל וגנבה את כספו. הייתה להם גם תמיכה חזקה בקרב האיכרים המקומיים. קרל היה חשדן כלפי תושבי סקונה עד יומו האחרון. הוא לא התיר לחיילים שמוצאם היה מסקונה להיות מוצבים ברגימנט המקומי. כל 1,200 החיילים של הרגימנט של סקונה היו מגויסים מקרב אוכלוסיית המחוזות הצפוניים. הוא גם דרש שתינקט יד קשה כלפי תושבי המחוז והמושל הכללי הראשון של המחוז, יוהאן גלינסטירנה הנאמן עליו, היה ברוטלי במיוחד בדרך טיפולו בתושבים המקומיים. תקופת כהונתו של המושל הבא, רוטגר פון אשברג, עמדה בסימן של וותרנות.

מדיניות ההטמעה לא יושמה באופן בולט כל כך בשטחים הגרמניים של פומרניה השבדית וברמן-ורדן ובשטחים באזור הבלטי, אסטוניה וליבוניה. בגרמניה מצא קרל את עצמו מול התנגדות של המעמדות שם. הוא גם הוגבל על ידי חוק של הקיסר הגרמני ועל ידי הסכם השלום. בארצות הבלטיות, מבנה הכוחות היה שונה לחלוטין, כאשר האצולה שמוצאה היה גרמני עדיין שעבדה צמיתים, מנהג שקרל סלד ממנו ושאף לבטלו, אך הדבר לא עלה בידו. בסופו של דבר, קקסהולם (כיום העיר פריזרסק שברוסיה) ואינגריה יושבו בדלילות ולא זכו לעניין רב.

הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל היה נוצרי לותרני מסור. ב-1686 חוקק חוק הכנסייה ביוזמתו. החוק הגדיר את המלך כשליט הכנסייה באותו אופן בה הוא משל בארץ והאל מושל בעולם. על כל האזרחים הוטלה חובת השתתפות בתפילות ביום ראשון ואנשים שהתהלכו ברחובות בזמני התפילות, הסתכנו במעצר. שלוש שנים לאחר מכן, הכריז קרל על חיוב כל האזרחים ללמוד ולקרוא את הקטכיזם שנכתבו על ידי הארכיבישוף אולוף סבביליוס ולאחר מכן על ידי הבישוף הקין שפגל, כדי שהם יוכלו להבין את "תפארת האל".

קרל עודד את הוצאתם לאור של ספרי שירי הכנסייה ואת הפצתם בכנסיות ומהדורה מודפסת חדשה של התנ"ך שהושלמה ב-1703, נקראה על שמו של יורשו של קרל, קרל השנים עשר.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולריקה אלאונורה, אשתו של קרל האחד עשר

ב-6 במאי 1680 נשא קרל לאישה את אולריקה אלאונורה, בתו של פרדריק השלישי, מלך דנמרק. קודם לכן הוא היה מאורס לבת דודתו, יוליאנה מהסה-אשווגה, אך אירוסין אלה הופרו עקב שערוריה. קרל ואולריקה התארסו ב-1675 בניסיון להחליק איבה ארוכת שנים, אך מלחמת סקונה פרצה עד מהרה. במהלך המלחמה, רכשה אולריקה אלאונורה מוניטין של מי שהייתה נאמנה למולדתה העתידית על ידי כך שגילתה חיבה כלפיה שבויי המלחמה השבדים. היא משכנה את תכשיטיה, כולל גם את טבעת האירוסין שלה, כדי לדאוג להם. מעלותיה האישיות ומעשי הצדקה שלה בכל תקופת כהונתה כמלכה, גרמו לעם השבדי לחבב אותה וכך הם התגברו על הקשיים שנבעו ממוצאה הדני. בדיוני המשא ומתן לשלום בין שבדיה לדנמרק שהתקיימו ב-1679, היו הנישואין בין קרל לבינה חלק מסדר היום והם אושרו ב-26 בספטמבר 1679. טקס החתונה נערך בסטוקהולם ב-6 במאי 1680 והיה קצר וצנוע.

קרל ואולריקה אלאונורה היו שונים זה מזו. קרל אהב לבלות את זמנו הפנוי בציד וברכיבה, בעוד שאולריקה נהנתה מקריאה ומאומנות. היא תיזכר בעיקר בשל פעילות הצדקה שלה. פעילותה גם הייתה מוגבלת עקב מצב בריאותה הרופף ועקב הריונותיה הרבים. קרל היה מלך מאוד פעיל ועסוק וכאשר הוא נעדר כדי לפקח על חייליו או כדי לבלות, הייתה אולריקה לעתים קרובות בודדה ועצובה. הנישואין עצמם נחשבו כמוצלחים והמלך והמלכה חיבבו זה את זו. כמלכה, הייתה אולריקה אלאונורה מעורבת מעט מאוד בחיים הפוליטיים ודמותה של חמותה הטילה עליה צל כבד. במהלך התהליך לביטולם של תוארי האצולה, ניסתה אולריקה אלאונורה לדבר בשמם של אלה שרכושם הופקע על ידי הכתר. אך המלך אמר לה שהסיבה שהוא נשא אותה לאישה היא לא רצונו לשמוע את עצותיה הפוליטיות. תחת זאת, היא סייעה לאלה שרכושם הופקע על ידי מתן פיצוי כספי בסתר מתקציבה האישי. בכל אופן, אמונו האישי של קרל בה גבר בה עם הזמן. ב-1690 הוא נקב בשמה כעוצרת לעתיד במקרה שבנו יירש את כסאו לפני הגיעו לגיל הבגרות. למרות זאת, אולריקה אלאונורה מתה ארבע שנים לפני קרל. בעת מותה היא תמכה כספית בכ-17,000 אנשים. נאמר שעל ערש דווי התוודה קרל באוזני אמו שמאז מותה של אולריקה אלאונורה הוא לא היה מאושר כלל.

קרל האחד עשר ואולריקה אלאונורה הולידו שבעה ילדים, מתוכם שלושה בלבד שרדו לאחר מותו של אביהם:

  • הדוויג סופיה (1708-1681), דוכסית הולשטיין-גוטורפ וסבתו של פיוטר השלישי, קיסר רוסיה.
  • קרל השנים עשר (1718-1682), הבן היחיד שהגיע לבגרות ויורשו של קרל האחד עשר.
  • גוסטב (1685-1683).
  • אולריק (1685-1684).
  • פרדריק (1685-1685).
  • קרל גוסטב (1687-1686).
  • אולריקה אלאונורה (1741-1688, "הצעירה"), שבסופו של דבר ירשה את אחיה על כס המלכות השבדי.

אולריקה אולאונורה האם הייתה אישה חולנית והריונותיה הרבים שברו אותה בסופו של דבר. ב-1693, כאשר מצב בריאותה התדרדר, הקדיש קרל סוף סוף את זמנו לטיפול בה. מותה ביולי אותה שנה השפיע עליו קשות והוא מעולם לא התאושש.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של קרל האחד עשר בכנסיית רידרהולם

מאז 1694 התלונן קרל על מיחושים בבטנו. בקיץ 1696 הוא ביקש את חוות דעתם של רופאיו על כאביו שהלכו והתגברו, אך הם לא הצליחו לרפא אותו. הוא המשיך למלא את תפקידו כרגיל, אך בפברואר 1697 הכאבים נעשו קשים מנשוא. הוא שב לסטוקהולם ורופאיו אבחנו גוש קשה וגדול בבטנו. בנקודת זמן זו עשו הרופאים ככל שביכולתם כדי להקל על כאביו של המלך. קרל השנים עשר מת ב-5 באפריל 1697 כשהוא בן 41. ניתוח שלאחר המוות הצביע על כך שהמלך פיתח סרטן שהתפשט בכל חלל הבטן שלו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל האחד עשר תואר בשבדיה לעתים כגדול שבמלכיה, כשהוא מאפיל באופן מוחלט על אביו ועל בנו. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ההתייחסות כלפיו השתנתה והוא נתפש כאדם תלותי, חסר ביטחון ונוח להשפעה על ידי זולתו. בספר שיצא לאור ב-2003, הוא מתואר כמי שעיצב בכוח רצון חזק את הרפורמות הכלכליות של שבדיה וגרם ליציבות פיננסית וצבאית.

דמותו של קרל האחד עשר מונצחת בשטר של 500 קרונות שבדיות. דיוקנו זה נלקח מציור של דיויד קלוקר ארנסטרל. דמותו של המלך מופיעה על השטר בשל העובדה שהבנק הלאומי של שבדיה נוסד ב-1688, בעת תקופת מלכותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קארלסקרונה, עיר בדרום מזרח שבדיה הקרויה על שם קרל האחד עשר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
קרל העשירי גוסטב
מלכי שבדיה הבא:
קרל השנים עשר