קרל הארבעה עשר, מלך שבדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל הארבעה עשר
(26 בינואר 1763; פו, צרפת - 8 במרץ 1844; סטוקהולם, שבדיה) (בגיל 81)
Charles XIV John as Crown Prince of Sweden - François Gérard.jpg
קרל יוהן כיורש העצר - 1811
שם בשפת המקור Karl XIV Johan (בשבדיה)
Karl III Johan (בנורבגיה)
מדינה Flag of Sweden.svg  שבדיה Flag of Norway.svg  נורבגיה
מקום קבורה כנסיית רידרהולם, סטוקהולם
בת-זוג
שושלת ברנדוט
אב ז'אן אנרי ברנדוט
אם ז'אן דה סנט וינסנט
צאצאים
יורש העצר
מלך שבדיה ונורבגיה
תקופת כהונה 5 בפברואר 1818 - 8 במרץ 1844 (26 שנים)
הקודם בתפקיד קרל השלושה עשר
הבא בתפקיד אוסקר הראשון
ז'אן בפטיסט ז'ול ברנדוט
Jean-Baptiste-Jules Bernadotte, Prince de Ponte-Corvo, roi de Suède, Maréchal de France (1763-1844).jpg
חייל
השתייכות צבא צרפת
תקופת שירות 1780 - 1810
דרגה מרשל צרפת
מלחמות וקרבות

המהפכה הצרפתית
המלחמות הנפוליאוניות

עיטורים

לגיון הכבוד

קרל הארבעה עשר ויוהן השלישי או קרל יוהןשבדית ובנורבגית: Karl Johan; 26 בינואר 17638 במרץ 1844) היה מלך שבדיהקרל הארבעה יוהן) ומלך נורבגיהקרל השלישי יוהן) מ-1818 ועד מותו וכיהן דה פקטו כעוצר וכראש המדינה מ-1810 ועד 1818. עם כניסתו למשפחת המלוכה השבדית, הוא היה גם הנסיך הריבון של פונטקורבו בדרום-מרכז איטליה מ-1806 ועד 1810 (תואר שנוצר על ידי נפוליאון ב-1806), אך לאחר מכן חדל להשתמש בתואר זה.

הוא נולד כז'אן ברנדוט ולאחר מכן קיבל את השם המלא ז'אן בפטיסט ז'ולס ברנדוט ועם אימוצו על ידי מלך שבדיה הוסף לו השם קרל. בהיותו בשבדיה הוא לא השתמש בשם ברנדוט, אך הקים את השושלת המלכותית הנושאת שם זה.

ברנדוט היה צרפתי מלידה והייתה לו קריירה ארוכה כקצין בצבא צרפת. הוא מונה להיות מרשל צרפת על ידי נפוליאון למרות שבין השניים היו יחסים סוערים. שירותו בצרפת הסתיים ב-1810, כאשר הוא נבחר להיות יורש העצר לכתר השבדי, מאחר ולמשפחת המלוכה השבדית לא היה יורש לאחר קרל השלושה עשר.

ברנדוט היה איש גבה קומה ועל הפרש הגובה שבינו לבין הקיסר נרקמו סיפורים רבים. מיתוס פופולרי, שלא זכה לאישור, טוען כי לאחר מותו ב-1844 נמצאה על גופו כתובת הקעקע "Mort aux rois" ("מוות למלכים"), מזכרת מימי המהפכה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן ברנדוט נולד בפו שבצרפת, כבנם של ז'אן אנרי ברנדוט, תובע בפו ושל אשתו, ז'אן דה סנט וינסנט, אחייניתו של אב המנזר של סירקס שבדרום צרפת. במקור נקראה המשפחה דו פווה (du Poey או de Pouey), אך שמה שונה לברנדוט, שמה של אחת מאימהות המשפחה, בתחילת המאה ה-17.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדוט התגייס לצבא צרפת כטוראי בנחתים המלכותיים ב-3 בספטמבר 1780 ובתחילה שירת בקורסיקה שנכבשה אז. לזמן רב הוא היה מוצב בקוליקור שבדרום צרפת ולאחר שמונה שנים קודם לדרגת סמל. לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, הקנו לו כישוריו הצבאיים קידום מהיר. ב-1792 הוא קודם לדרגת קולונל וב-1794 לדרגת בריגדיר. לאחר נצחונו של ז'אן בפטיסט ז'ורדן בפלר, ביוני 1794, הוא היה לגנרל של דיוויזיה. בקרב טנינגן ב-1796 היה ברנדוט זה שתרם באופן הבולט ביותר לנסיגה המוצלחת של צבא צרפת מעבר לריין, לאחר שהובס על ידי הארכידוכס קרל, דוכס טשן. ב-1797 הוא השיג תגבורות מאזור הריין לטובת צבאו של נפוליאון באיטליה וב-1798 הוא כיהן כשגריר בוינה, אך נאלץ להתפטר מתפקידו בשל המהומות שנגרמו עקב כך שהוא הניף את דגל צרפת על גבי בניין השגרירות.

מיולי ועד ספטמבר 1799 הוא כיהן בתפקיד שר המלחמה, תפקיד בו הוא הפגין יכולת גבוהה. הוא דחה את בקשת הסיוע של נפוליאון בהפיכה שזה ביצע בנובמבר 1799 ומאפריל 1800 ועד אוגוסט 1801 הוא פיקד על הצבא הצרפתי במחוז ונדה.

עם הקמתה של הקיסרות הראשונה, מונה ברנדוט לאחד מ-18 המרשלים של הקיסרות ומיוני 1804 ועד ספטמבר 1805 הוא שימש כמושל הנובר שנכבשה זה מכבר. במהלך מסע המלחמה של 1805, שיתף ברנדוט פעולה עם צבא מהנובר במהלך גדול שהסתיים בתבוסתו של הגנרל האוסטרי מאק בקרב אולם. כגמול לתרומתו בקרב אוסטרליץ, הוא הפך להיות הנסיך הריבון של פונטקורבו, אך במהלך המערכה נגד פרוסיה באותה שנה, הוא ננזף על ידי נפוליאון על אי השתתפות צבאו בקרב יינה-אאורשטד, למרות שהוא שהה בקרבת מקום.

ב-1808 בתוקף תפקידו כמושל ערי הנזה הוא הונחה לנהל מסע מלחמה כנגד שבדיה, דרך האיים של דנמרק, אך התכנית הסתיימה בלא כלום בשל הצורך בכוחות ובשל נטישת המערכה על ידי חיל המשלוח הספרדי. במלחמה נגד אוסטריה, הוביל ברנדוט כוח סקסוני בקרב וגראם ובהזדמנות זו, ביוזמתו שלו, הוא הוציא פקודת יום שייחסה את הניצחון בעיקר לגבורת חייליו הסקסונים, עובדה שהוכחשה על ידי נפוליאון. במהלך קרב זה נלקחו מברנדוט סמכויות הפיקוד שלו לאחר שנסוג בניגוד לפקודותיו של נפוליאון. מאוחר יותר העיר נפוליאון ש"ברנדוט היסס על שום דבר". בתקופת גלותו בסנט הלנה הוא אמר, "אני יכול להאשים אותו בכפיות טובה, אך לא בבגידה".

ההצעה לקבלת הכתר השבדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדוט שב לפריז, שם הפקידה בידיו מועצת השרים את האחריות על הגנתה של הולנד כנגד חיל המשלוח הבריטי במערכה על וולכרן. ב-1810 הוא עמד לקבל את המינוי החדש של מושל רומא, כאשר הוא נבחר באופן בלתי צפוי ליורש העצר של קרל השלושה עשר, מלך שבדיה. בעיית ירושתו של קרל השלושה עשר החלה להתבהר כבר שנה קודם לכן, כאשר הוא עלה לכס המלכות ונראה היה שהענף השבדי של שושלת הולשטיין-גוטורפ עומד להיגדע לאחר מותו של קרל. המלך היה אז כבר בן 61 ומצב בריאותו היה רעוע. הוא היה חשוך ילדים. המלכה שרלוט הביאה לעולם שני ילדים שמתו בינקותם ולא היה סיכוי שהיא תצליח ללדת ילד נוסף. המלך אימץ את הנסיך הדני, קרל אוגוסט, כבנו, זמן קצר לאחר הכתרתו, אך זה מת חודשים ספורים לאחר הגעתו לשבדיה.

ברנדוט נבחר להיות יורש העצר, בין השאר בשל העובדה שרוב צמרת הצבא השבדי הייתה בעד בחירתו של קצין צבא לתפקיד המלך, לאור הסיבוכים הצפויים מול רוסיה. סיבה נוספת לבחירתו הייתה האהדה האישית כלפיו שנבעה מהיחס הטוב שהוא הפגין כלפי השבויים השבדים במהלך המלחמה עם דנמרק. הבחירה בברנדוט הוכרעה סופית על ידי אחד מאנשי חצר המלכות השבדית, הברון קרל אוטו מורנר, שביוזמתו הבלעדית, הציע לברנדוט את ירושת הכתר השבדי. ברנדוט דיווח על ההצעה לנפוליאון, שהתייחס לכל העניין כאל שטות. הקיסר לא תמך בברנדוט, אך מצד שני לא התנגד, כך שברנדוט הודיע למורנר שהוא לא יסרב לכבוד אם הוא ייבחר. למרות שממשלת שבדיה נדהמה מעזות הפנים של מורנר, מיד עם שובו לשבדיה, הוא הושם במעצר. מועמדותו של ברנדוט זכתה לתמיכה וב-21 באוגוסט 1810 הוא נבחר על ידי הפרלמנט להיות נסיך הכתר החדש וכתוצאה מכך הוענקה לו על ידי המלך דרגת גנרליסימו בצבא שבדיה. חודש לאחר מכן, ב-26 בספטמבר 1810, הוא ויתר על התואר של נסיך פונטקורבו.

נסיך הכתר ועוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בנובמבר נכנס ברנדוט באופן חגיגי לסטוקהולם וב-5 בנובמבר הוא קיבל את שבועת האמונים של הריקסדג (הפרלמנט) ואומץ על ידי קרל השלושה עשר תחת השם "קרל יוהן". במקביל הוא המיר את דתו מהנצרות הקתולית ללותרניזם של חצר המלכות השבדית. הוא זכה לכיבודים רבים, כמו חברות כבוד באקדמיה המלכותית השבדית למדעים שנתנה לו ב-21 בנובמבר 1810.

עד מהרה זכה נסיך הכתר החדש באהדה ציבורית והוכר כאיש החזק ביותר בשבדיה. תשישותו של המלך הזקן והמחלוקות שנתגלעו בין חברי המועצה המלכותית של שבדיה, הותירו את השליטה בידיה של הממשלה, בעיקר את השליטה על יחסי החוץ. הציר המרכזי של מדיניותו של קרל יוהן הייתה המהלך לסיפוחה של נורבגיה והוא הוכיח שניתן להגדירו בכל צורה חוץ מאשר כבובה של צרפת.

ב-1813 כרת קרל יוהן ברית עם אויביו של נפוליאון, כולל בריטניה ופרוסיה במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, מתוך תקווה לשמור לעצמו את נורבגיה. לאחר התבוסות בקרב ליצן ובקרב באוצן במאי 1813, היה זה נסיך הכתר השבדי שהפיח רוח לחימה בבעלות בריתו ובוועידה שהתקיימה בטרכנברג הוא התווה את התכנית הכללית של המערכה שהחלה לאחר פקיעת תוקפה של שביתת הנשק של פלסוויץ.

כמפקד העליון של הצבא הצפוני הגן קרל יוהן בהצלחה על מבואותיה של ברלין ונחל ניצחונות נגד ניקולה אודינול באוגוסט וכנגד מישל נה בקרבות בגרוסברן ובדנוויץ, אך לאחר קרב לייפציג הוא פנה לדרך משלו, נחוש בדעתו כנגד כל הסכנות להכניע את דנמרק ולשמור לעצמו את נורבגיה. מאמציו הגיעו לשיאם בהסכם קיל שבמסגרתו הועברה נורבגיה לשליטת השבדים.

בכל אופן, הנורבגים לא היו מוכנים קבל את מרותה של שבדיה. הם הכריזו על עצמאותם, אימצו חוקה ליברלית ובחרו בנסיך הכתר הדני, כריסטיאן פרדריק, כמלכם. השבדים נחלו ניצחון מהיר במלחמה השבדית-נורבגית תחת פיקודו של קרל יוהן. קרל יוהן יכול היה להכתיב את התנאים לנורבגיה, אך הוא ויתר וקיבל את החוקה הנורבגית. מהלך זה סלל את הדרך לנורבגיה להיכנס לאיחוד עם שבדיה באותה שנה.

מלך שבדיה ונורבגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו של קרל השלושה עשר ב-5 בפברואר 1818, עלה קרל יוהן לכס המלוכה כקרל הארבעה עשר יוהן, מלך שבדיה וכקרל השלישי יוהן, מלך נורבגיה באוניה פרסונלית ובתחילה זכה לאהדתם של שני העמים עליהם מלך. העובדה שהוא מעולם לא למד לדבר שבדית או נורבגית, היוותה מכשול קטן עבורו, שכן, הצרפתית הייתה השפה הבינלאומית של התקופה ושפת הדיפלומטיה המסורתית והייתה שגורה על פיהם של רוב אנשי האצולה השבדית. תקופת מלכותו של קרל יוהן עמדה בסימן השלמת כרייתה של תעלת גותה הדרומית, שהחלה 22 שנים קודם לכן וקישרה את אגם ונרן עם וסודשופין שליד הים, 180 ק"מ מזרחה. כמי שהיה בעל דעות רדיקליות בצעירותו, השתנו דעותיו במשך השנים בהדרגה לכוון הימני של המפה הפוליטית ובעת עלייתו לכס המלוכה, הוא כבר היה אולטרה-שמרן. גישתו האוטוקרטית, במיוחד הצנזורה שהטיל על העיתונות, היו בלתי פופולריים, במיוחד לאחר 1823. עם זאת, השושלת שהקים לא עמדה מעולם בפני סכנה של ממש, שכן הן השבדים והן הנורבגים היו גאים במלך שהיה בעל מוניטין אירופאי טוב.

גם בנורבגיה הוא התמודד עם אתגרים. החוקה הנורבגית העניקה לפרלמנט הנורבגי, הסטורטינג, סמכויות גדולות יותר בהשוואה לכל בית מחוקקים באירופה של אותה תקופה. בעוד שבשבדיה הייתה לקרל יוהן סמכות להטלת וטו, הייתה סמכותו זו בנורבגיה מוגבלת. הוא דרש מהסטורטינג להעניק לו זכות וטו מוחלטת, אך הוא נאלץ לסגת מדרישתו.

ההתנגדות לשלטונו הגיעה לשיאה בשנות השלושים של המאה ה-19 עד כדי דרישות להתפטרותו. קרל יוהן שרד את הלחצים הללו ובפברואר 1843 הוא חגג את יובל הכסף שלו בהתלהבות רבה. הוא מלך על שבדיה ונורבגיה מ-1818 ועד למותו ב-1844.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בינואר 1844, יום הולדתו ה-81, נמצא קרל יוהן בחדרו כשהוא מחוסר הכרה בעקבות שבץ מוחי שלקה בו. למרות שמאוחר יותר הוא חזר להכרתו, הוא מעולם לא החלים באופן מלא וב-8 במרץ הוא מת. קרל הארבעה עשר יוהן נטמן בהלוויה מלכותית בכנסיית רידרהולם שבסטוקהולם.

נישואין ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדוט נישא ב-17 באוגוסט 1798 לדזירה קלארי, בתו של סוחר משי ממרסיי ואחותה של ז'ולי קלרי, אשתו של ז'וזף בונפרטה. דזירה הייתה מאורסת קודם לכן לנפוליאון. ברנדוט ודזירה הולידו בן אחד בלבד, אוסקר הראשון, מלך שבדיה, שמלך אחרי מותו של אביו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
קרל ה-13
מלכי שבדיה הבא:
אוסקר הראשון