שריפת גווייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קרמטוריום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אתר שריפת גופות בעיר ורנסי, על גדות נהר הגנגס בהודו
אתר שריפת גופות בבאלי

שריפת גווייה היא הליך שבו גופה של אדם נשרפת סמוך למותו, בין אם במשרפהלטינית: קרֶמָטוריום) שהיא כבשן מיוחד שמגיע לטמפרטורות מתאימות ובין אם במדורה שהובערה במיוחד לצורך זה. שריפת הגופה מקובלת בתרבויות רבות בעולם, לצד דרכים נוספות לטיפול בגופה, כגון קבורה.

בסיום הטקס נותר מן הגופה אפר הנשמר בכד מיוחד או מפוזר במקומות שונים. בין השאר מקובל פיזור האפר בים או במקומות בעלי משמעות לנפטר. במקומות מסוימים נחקקו חוקים האוסרים על פיזור האפר במקומות ציבוריים, כך למשל במדינת ניו יורק.

תהליך השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום ביצוע השריפה נקרא משרפה או אוֹפְרָה[1], והוא עשוי להכלל בכנסייה או בית לוויות, שירות המוצע על ידי בית הקברות, או להיות מתקן עצמאי.

טקס ההלוויה או האשכבה אינו חייב להיערך במשרפה עצמה. דבר זה מאפשר להנהלת המשרפה לתכנן את תזמון השריפות על מנת להניב ניצול יותר טוב של תנור (למשל, על ידי שמירת גופה בקירור למחרת).

התנור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשרפה מצוי תנור או כבשן אחד או יותר, ומתקנים לטיפול באפר. כדי לאפשר שריפה יעילה, הכבשן צריך להגיע לטמפרטורה שבין 870 ל-980 מעלות, ולהיות בנוי כך שהלהבות ירוכזו באזור הגו, היכן שרוב מסת הגוף מצויה.

הכבשן עשוי להשתמש במקורות דלק שונים, כגון גז טבעי או פרופן. בכבשנים של משרפות מודרניות ישנה מערכת בקרה הכוללת חיישנים פנימיים, המספקים נתונים על מצב הדליקה. על פי נתונים אלה, יכול המפעיל לבצע שינויים כדי לאפשר שריפה יותר יעילה וכן למזער את הזיהום הסביבתי.

בדרך כלל הכבשן אינו מיועד לשריפת מספר גופות בו-זמנית, ושריפה כזו היא עבירה במדינות רבות.

קירות תא השריפה מצופים בלבנים מיוחדות שנועדו לשמר את חומו של הכבשן. לבנים אלו דורשות החלפה אחת לחמש שנים לערך, בגין ההתרחבות וההתכווצות המתמדת, הנוצרת מעלייה וירידה של החום.

בכבשנים מודרניים ישנו מנגנון בטיחות ממוחשב, המונע את פתיחת הדלת בזמן שהאש דלוקה. ארון הקבורה מוכנס לכבשן במהירות האפשרית, וזאת כדי למנוע אובדן חום. למטרה זו, בחלק מהכבשנים, הארון מורכב על גבי מסילה עם גלגלים, או על ידי מסילה הניתנת להרמה בזווית, על מנת שהארון יחליק לתוך הכבשן.

מפעילי המשרפות מאפשרים לעיתים לקרובי משפחתו של הנפטר לצפות בהכנסת הארון לכבשן, ולפעמים הצפיה נעשית מסיבות דתיות (למשל אצל הינדים).

מכל הגופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון בשריפת הגופה הוא הכנסתה לתוך מכל מתאים. מכל זה עשוי בדרך-כלל מקרטון גלי, או מעץ פשוט. רוב יצרני ארונות הקבורה בעולם מציעים דגמים מיוחדים לשריפה. ישנה גם אופציה של מכל עשוי קרטון ומצופה בעץ, כך שמבחוץ הוא נראה כארון קבורה רגיל, לאחר ההלוויה, מכל הקרטון מועבר לשריפה, וארון העץ ניתן לשימוש מחדש. כמו כן, משרפות לעיתים מציעות ארון מתים להשכרה, ובו נחה הגופה במהלך טקס ההלוויה.

שריפה ואיסוף האפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל הגופה מוכנס לתוך תא השריפה שבכבשן. לאחר כשעתיים של שריפה בטמפרטורה גבוהה והתקררות הכבשן נאסף האפר. מוכנס למכל, נשמר בו, לעיתים בתוך כוך במבנה המיועד לכך או נקבר, יש המפזרים את האפר בים או במקום אחר. יש המטיסים לחלל גרם אחד מהאפר בתוך קפסולה. קיים אף הליך מלאכותי בו הופכים את האפר ליהלום בתהליך הנמשך כשנה.

שילוב בין כנסיה לקרמטוריום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1888 תואר בעיתון קרמטוריום בארצות הברית[2]:

"הבנין הוא ערוך לפי טעם היונים. וזה סדר שרפת המתים: הגויה תונח על הבמה המטולטלת הנמצאת באמצע חדר־המועד, ובעת אשר כהן הדת עושה חובתו מורידים את הגויה לאט לאט אל היציע התחתון מקום שם תצא השרפה לפעלה עם הארון או בלעדיו לפי חפץ האבלים. הגויה תשרף במהרה ונהפכה לאפר הנקבץ לתוך תיבה אחת הנשואה שוב למעלה על אותה הבמה שבה הורידו את הנוף למטה ושם תוקח מאת קרובי המת או תשאר בקברות בית המשרפות. זה הוא הסדר הקל והפשוט. אם מת האיש במחלה מתדבקת אין פותחים את הארון אך שורפים אותו סגור. הוצאות השריפה עולות לחמש ועשרים דא‬ללאר ומחיר תיבת־האפר שלשה דאללאר. החפץ לשרוף את מתו חייב להביא אל החברה תעודת־המות מאושרת מאת הרופא ובדבר הזה זהירה החברה מאד. בתוך הקרימטריום ישנו חדר אחד לבדיקת המת ע"י תחבלות שונות למען דעת אם לא מיתה מדומה היא. במהירות היותר גדולה צלחה שריפת־מת אחד בקרימטריום הזה ביום 30 דעצעמבער לשנת ‭ ,1885‬כי כל הפעולה ארכה לא יותר משעה אחת ושלשה עשר רגעים."

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת גופות הופיעה לראשונה בלבנט בתקופה הנאוליתית, אך השימוש בה פחת בד בבד עם ההתיישבות השמית. במזרח התיכון הקדום שריפת הגופה נחשבה למעשה ברברי, שיש לעשותו רק בשעת הכרח, כגון מיתות ממגפה. הבבלים, על פי הרודוטוס, שִמרו את גופות מתיהם, ובפרס, והכהנים הזורואסטרים הטילו עונש מוות על כל ניסיון לשריפת גופה, יחד עם טקס טיהור מיוחד לאש שחוללה.

באירופה ישנם שרידים לנוהג שריפת הגופות בתקופת הברונזה המוקדמת (תחילת האלף השני לפנה"ס) ב Pannonian Plain ובערוץ נהר הדנובה. שרידים דומים נמצאו גם בארץ ישראל[3]. על פי האיליאדה של הומרוס, ביוון היה מקובל לשרוף את גוויות המתים וכך עשה אכילס לרעו פאטרוקלוס[4]. הרומים נהגו גם הם לשרוף גוויות והגמרא מספרת על טיטוס שהוא ציווה לשרוף את גוויתו[5]. במאה השנייה החלו לקבור את הקיסרים שנפטרו במקום לשרוף את גופותיהם ובימי קונסטנטינוס בשנת 330 הנהיגו שלא לשרוף גוויות כלל אלא לקבור אותם[6]. בשנת 801 גזר קרל הגדול עונש מוות על שריפת גוויות. בשנת 1799 החליטה ממשלת צרפת שהמתים לא יקברו אלא ישרפו, אך ההחלטה לא מומשה[7].

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התרבו הבוחרים לשרוף גוויות והתמיכה הרבה ביותר היתה בשוויץ. קרמטוריום ראשון בגרמניה לשריפת גוויות הוקם בדרזדן על ידי פרידריך סימנס[8], שהיה לו בית חרושת לזכוכית. נסיונות ראשונים בשריפת גופות התקיימו בברסלאו ודרזדן בספטמבר-אוקטובר 1874[9]. התומכים בשריפת המתים טענו שבכך הם מונעים ממחלות לצאת מבתי הקברות וחוסכים בשטח של בתי הקברות. במאי 1874 נכתב בהמגיד: "שאלת שרפת המתים הולכת וגדולה מיום ליום. כמעט בכל ארצות אירופה מתעוררים רבים ומיסדים חבורות אשר כל אחד מבני החבורה מתחייב עצמו לצוות אל ביתו לשרוף את גופו אחרי מותו"[10]. ביוני אותה שנה דווח בהלבנון מוינה: "פה נוסדה אגודת "אורנע" ותעודת החברה אשר כל חבר וחבר במותו יותן גופו לשרפה ולא יקבר"[11] ודיווח דומה הגיע מפעסט[12]. בהולנד הוכנסה שריפת הגוויות מאוחר יותר ובינואר 1894 כשהחליטו באגודה שקידמה את העניין להקים קרטריום, טרם נתקבל אישור מהממשלה לשריפה[13]. באנגליה נתקלו תוכמי שריפת הגוויות בשני מכשולים שטרם הצליחו לעבור בשנת 1894: הראשון היה האמונה הדתית והשני היה אישור של הממשלה שרצתה שהגופות יישארו למקרה הצורך בחקירת סיבות המוות[14].

בשנת 1904 דווח[15]:

"מנהג שרפת המתים הולך ומתפשט בכל הארצות. בפאריז נשרפו בשנה הקודמת 6628 מתים. בארצות הברית באמריקה היה מספר המתים הנשרפים בשנת ‭2686 1901‬ ובשנת ‭ .3160 1902‬בבריטניה הגדולה נשרפו בשנה האחרונה 479 מתים, תחת 452 בשנת ‭ .1902‬באיטליה נשרפו בשנת ‭ 340 1902‬ מתים וכן יישנם תנורים לשרפת מתים בשווייץ, בדניה, בשודיה, וגם ביפן. באוסטריה, וגם ברוב ארצות גרמניה אסור לשרוף מתים ובכל זאת התרבה המגהג בגרמניה יותר מבכל העולם."

בשנת 1960 נשרפו כ-3.5% מגופות הנפטרים בארצות הברית ועד שנת 1969 עלה השיעור ל-4.5%. השריפה היתה נפוצה בעיקר בקרב המעמד הבינוני-גבוה, למרות שעלות השריפה נמוכה יותר מקבורה בקרקע[16].

יחס הדתות השונות לשריפת גופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי הנצרות קבלו הנוצרים מהיהודים את מנהג הקבורה והובילו לביטול שרפת המתים ברומא[8].

בכנסיה הקתולית התקיים ויכוח בין שמרנים שטענו ששריפת הגופה סותרת את האמונה בתחיית המתים ובחיי נצח, אל מול המתנגדים לאיסור על שריפת הגוויה. בשנת 1963 התירה הכנסיה הקתולית לשרוף את גופת המת[16].

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התעוררות הנוהג לשרוף גוויות ברחבי אירופה במאה ה-19 והצטרפות יהודים רבים ליוזמות של שריפת גוויות[17], בגרמניה בשיעור שעלה בהרבה על חלקם באוכלוסיה[18], עלתה שאלת שריפת הגוויות בפני פוסקי ההלכה, שפסקו שאסור לשרוף את גווית הנפטר[19]. בין הכותבים הראשונים ניתן למנות את הרב צבי הירש קלישר [20], והרב יצחק איזיק טאובס[21]. הרב יצחק יהודה שמלקיש הביא בספר שלו תשובה של חתנו, הרב נתן לוין, שאוסר את שריפת הגוויות בגלל שיש חובה לקבור את הנפטר באדמה[22] וכך גם כתב הרב בנימין אריה וייס בספרו "אבן יקרה"[23] והרב חיים ברלין ב"ראש מנשה"[24]. הרב אליהו בן-אמוזג פרסם בשנת 1888[25] תשובה בנידון בספר בשם "יענה באש", וטען שאין לשנות ממנהג הקבורה בקרקע ואין לקיים את צוואתו של אדם שמבקש שישרפו את גוויתו[26]. גם הרב נתן מרקוס אדלר ענה ששריפת הגוויה אסורה[27]. בעיתונות העברית היו כאלו שפקפקו באיסור, כמו יהודה ויסטיניצקי[28] ושלום רבינוביץ'[29]. בעת מגיפה בוינה צוטט הרב משה גידמן ששריפת מתים אסורה אך בעת סכנה "אפשר להתיר לעשות איזה שינויים"[30].

בדיון שנערך במועצת הרבנות הראשית לישראל אושרר האיסור ונקבעו כללים חמורים ביחס למי שנשרפה גופתו, כללים שלא חלים על אנשים שעברו עבירות חמורות יותר. איסור השריפה מקובל ביהדות האורתודוקסית [31] וביהדות הקונסרבטיבית. [32]

יהדות רפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות הרפורמית שריפת הגופה נחשבת לגיטימית, אם כי שיטת הקבורה באדמה עדיין מועדפת.[33] הד"ר שלזינגר הוציא לקראת סוף המאה ה-19 חוברת שבה טען ששריפת מתים היתה נוהגת ביהדות בעבר הרחוק. לעומתו, טען ד"ר פלזנטאל ששריפת מתים לא נהגה בקרב היהודים, אך אם יודיעו הרופאים שיש בכך צורך יש לשנות את המנהג[34]. כך גם טען ד"ר וינר שמנהג ישראל היה לקבור באדמה, אך שאין איסור בטיפול אחר שבגופת המת כל עוד הוא נעשה דרך כבוד[35].

בדיווח בעיתון של היהדות המתבוללת בגרמניה בתחילת שנות ה-20 על תשובות מ-70 קרימטריונים בגרמניה, נאמר[36]:

"בארבעים ותשע מהן הרבנים המקומיים באים ועומדים בשעת שדיפת המת והאורגן מנגן. בתשע ערים סרבו הרבנים להשתתף בהלויה ע"פ נוסח זה. בעשר ערים עדיין לא היו מקרים של שריפות גופים מתים בין היהודים. משני מקומות לא נתקבלה תשובה כל־עיקר. הרב ד"ר ברוולד במינכן מסדר את ההלויה בבית־הכנסת של בית הקברות היהודי, ומשם הגוף מובל לקרימטרון להשדף, והוא עושה כך, מפני שבקרימטוריון נמצאים תמונות ושלטים נוצריים."

התנהגות כלפי הנשרף שלא מציית לאיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1885 סירבה בתחילה הקהילה היהודית לקבור אפר של שריפת גוויה והוכרחה להסכים בפקודת השלטונות[37]. הרב אליהו בן-אמוזג כתב שאין להמנע מביצוע טהרה למי שמתכוונים לשרוף את גוויתו ושניתן לקבור את האפר בבית הקברות אם הכוונה היא לקבורה ממש בקרקע ולא להצגה של כלי האפר על מדף[26]. השאלה התעוררה בהמבורג בשנת 1897 והרבנים נחלקו בדעותיהם[38].

בשנת 1902 יצא הרב מאיר לרנר בחריפות נגד שורפי הגוויות וטען שאין לקבור את האפר בבית קברות יהודי, אפילו לא בקצה בית הקברות. לטענתו, קבורת האפר אינה מקיימת את המצווה לקבור את המת וכדי למנוע מאנשים לצוות לשרוף את גופם אין להסכים לקבור את אפרם בבית הקברות[39]. הרב לרנר לא הסתפק בפרסום תשובתו אלא אסף תשובות של רבנים והוציא ספר שחלק נכבד ממנו הוקדש לתשובות של רבנים נגד קבורת אפר הנשרפים. בין הרבנים שהוזכרו בספר כמתנגדים לקבורת אפר הנשרפים היו הרב יצחק פייגנבוים, הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב יצחק יעקב ריינס, הרב בן ציון שטרנפלד, הרב דוד פרידמן, הרב יחזקאל ליבשיץ, הרב אליהו פוסק, הרב שלמה הכהן והרב אליהו ברוך קמאי. הרב אליהו בכור חזן הביא את תשובתו בספרו[40]. היו מהרבנים שכתבו בחריפות נגד הנשרפים. הרב חיים אלעזר שפירא כתב שלא רק שאין לקבור את אפר הנשרפים אין גם להתאבל עליהם כי הם פורשים מדרכי ציבור[41]. הרב מאיר דן פלוצקי כתב: "ודאי מנהג ישראל ישר וכשר לקבור אפר השרופים באונס בקבר ישראל משום כבוד המת וכבוד החיים. ... אמנם באלו ... שפירשו מדרכי ציבור לגמרי ואינם בכלל ישראל כלל שגם אם מתים על מטתם אין צריך להתעסק בקבורתם אם הוא בדין ודת תורתנו הקדושה, מכל שכן אלו האנשים שמוסיפים חטא על פשע שגם במיתתם פורשים את עצמם מדרכי ישראל ותורתנו הקדושה, בודאי מלבד שאין צריך לקברם בקבר ישראל אלא איסורא איכא להזדקק להם ולקברם בקבורת ישראל ... לבי לא יתנני להאמין , שאותן האנשים אשר רוצים להשרף לאחר מותם יניחו בנים אחריהם שהבנים ירצו שאפר אביהם יהיה נקבר בקבורת ישראל."[42]. רבנים אחרים שהובאו בספר העדיפו להשתמש בלשון רכה יותר. כך, הרב רפאל גארדאן כתב: "לדינא אני מסכים לכת"ר דאף שהרשב"א והחתם סופר דעתם להתעסק בקבורתם, אך כאן למיגדר מילתא בכדי שידעו שאנחנו מופרשים מהם ואינם מסכימים לדעתם מהראוי שלא להתטפל בהם ובפרט שהם עצמם יטפלו בהם."[43] והרב יוסף רוזין כתב: "על דבר אפר הנשרפים הנה אני הארכתי דיש ג' מצות בקבורה א' משים דין דקבורה והב' משום כפרה והג' משום דהוה מאס"ה דנקברין ... על כל פנים כיון דאין לו שכונת קברות אסור לקברו בבית הקברות"[44]. הרב דוד צבי הופמן כתב: "יש לאסור לקבור בקבר ישראל משום מגדר מילתא, אף דמדינא היה מותר לטמון אפר זה בבית הקברות ... גם אין להחליט שמי שמצוה לשרוף את גויתו עושה זה להכעיס, כי הרבה עושים מחמת מורא ... או מחמת דקדוקי הידור לבריאות[45].

בשנת 1930 הוכרחה קהילת פראג על ידי השלטונות לקבור אפר של שריפת גוויה[46].

בספרו מציין הרב לרנר: "וידעתי כי במדינות הנאורות נקל למצוא לעומת רב אחד שאוסר לקבור אפר הנשרפים הרבה מורים המקילים, ולא בלבד המורים המכחישים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה אלא גם מאלה אשר עודם מחזיקים ביסודי תורתנו הקדושה כי יותר נוח לאמר מותר ..."[47]. הרב מנחם מנדל קירשבוים, רבה של יהדות פרנקפורט פרסם בתרצ"ט תקנות על פיהם יש לקבור את אפר הנשרפים ככל שאר הנפטרים בלא הבדל[48].

שריפת גופות יהודים בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מוזכרים מספר מקרים של שריפה ביחס למלכי ישראל, ופרשני המקרא חלוקים האם הכוונה לשריפת גופותיהם או רק לשריפת חפציהם שאסורים בהנאה אחרי מותם:

  • המקרה הבולט הוא של שאול המלך ובניו, ככתוב בשמואל א', ל"א, י"ב: וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם.
  • על יהורם נאמר: "וַיָּמָת, בְּתַחֲלֻאִים רָעִים; וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו."[49]
  • על המלך אסא כתוב: "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים, מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה; וַיִּשְׂרְפוּ-לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד-לִמְאֹד."[50]
  • בנבואת ירמיהו נאמר לצדקיהו המלך: "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ-לָךְ, וְהוֹי אָדוֹן, יִסְפְּדוּ-לָךְ: כִּי-דָבָר אֲנִי-דִבַּרְתִּי, נְאֻם-ה'"[51].

ישנם המדייקים מהפסוק בירמיהו שגם שאר השרפות הנזכרות הן של המלכים עצמם, ולא רק של חפציהם. הפרשנים המסורתיים מסיקים מדיוק בפסוק שרק חפציהם נשרפו, כי נכתב "ישרפו לך" ולא 'ישרפו אותך'.

בנוסף לכך נמצאו כדים המכילים אפר באתרי קבורה שונים כמו בית שערים, אולם גם מקרים אלו הם מיעוט ולא מעידים על כלל או נוהג.

יחסן של דתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתות אחדות רואות בשריפת גופות אחד מהפתרונות הלגיטימיים לטיפול בגופה (לדוגמה הנצרות), ואילו דתות אחרות רואות בטהרה המתבצעת על ידי שריפת הגופה כאמצעי העדיף לטיפול בגופה (לדוגמה הינדואיזם ובודהיזם).

השפעה על איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת גופות יכולה לחסוך שטחי קרקע רבים ויקרים שכיום מוקצים לבתי קברות. מנגד, לשריפת גופות דרוש דלק רב ששריפתו פולטת כמות גדולה של גזי חממה. באזורים נחשלים בהם השריפה מתבצעת באמצעות עצים הרי שיש לכך השפעה על יערות הסביבה.

הכבשנים בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השואה

במהלך השואה שחוללו גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך מלחמת העולם השנייה, נרצחו כשישה מיליון יהודים (מתוך כ-11 מיליון אנשים) באמצעים שונים, וחלקם הגדול במחנות ההשמדה באירופה, באמצעות גז רעיל שהזרימו הנאצים, לחדרי מקלחות ציבוריות לכאורה, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי. מספר גופות היהודים הלך ועלה, דבר שיצר בעיה לנאצים - מאחר שהמקום לקבורת היהודים במסגרת קברי אחים המוניים הלך והצטמצם, וכן האדמה שהעלתה צחנה בלתי נסבלת, וכן כדי להעלים את הראיות לתהליך ההשמדה עליהם היה למצוא פתרון.

כדי לפתור בעיה זו בחרו הנאצים לשרוף את הגופות. במחנות המוות של מבצע ריינהרד (טרבלינקה בלז'ץ וסוביבור) ובמחנה חלמנו נשרפו הגופות במדורות ענק מדי יום, אך תהליך זה היה איטי מדי, והנאצים חיפשו דרך לייעל את השריפה. לשם כך הוקמו במיידנק משרפות אחדות - תנורים שיועדו לשרוף גופות. התהליך התבצע במהירות וביעילות.

באושוויץ-בירקנאו - המחנה הגדול ביותר, הוחלט להגדיל את "תפוקת" ההשמדה עוד יותר - נבנו במחנה ארבעה מבני קרמטוריום שכללו תאי גזים ותאי התפשטות מתחת לאדמה, חמישה עשר תנורים מעל לאדמה ומגורים לאנשי הזונדרקומנדו שעסקו בשריפת הגופות. תא גז אחד בבירקנאו הכיל כ-2,500 איש.

שריפת גופות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל כמעט לא מתבצעת שריפת גופות, אף שהחוק אינו אוסר זאת, ובשני פסקי דין נקבע שלקרובי משפחתו של המת נתונה זכות לשרוף את גופתו.[52] המוסד לביטוח לאומי מממן קבורה, אך אינו מממן שריפת גופה.

לפי ההלכה האורתודוקסית היהודית, וגם השריעה המוסלמית, שריפת גופות אסורה. סיבה אפשרית נוספת לנדירותה של שריפת גופות בישראל היא האסוציאציה לשריפת גופות במחנות ההשמדה על ידי הנאצים[דרוש מקור].

במשך שנים לא בוצעה בפועל שריפת גופות בישראל בקנה מידה מסחרי. מקרה שריפת הגופה הבולט בהיסטוריה של המדינה היה שריפת גופתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שאפרה פוזר בים התיכון.

התמונה השתנתה עם הנהגת האפשרות לקבורה חילונית. חברת הקבורה והטיפול במת "עלי שלכת" הקימה משרפה שפעלה במושב חיבת ציון. בקשתה של החברה להעברת תשלומי דמי הקבורה לאזרחים הבוחרים בשריפת גופתם מהמוסד לביטוח לאומי, כנהוג לגבי קבורה, נדחתה בידי פקידי המוסד. באוגוסט 2007 פורסם מיקומה של המשרפה בעיתונות החרדית, וימים אחדים לאחר מכן המקום הוצת ונשרף. בעלי החברה חנכו מתקן חדש לשריפת גופות בנובמבר באותה שנה.

בנובמבר 2015 קבע בית המשפט העליון כי גופתה של מאי פלג, טרנסג'נדרית שהתאבדה באותו חודש, תישרף ולא תובא לקבורה בטקס יהודי מלא כפי שדרשה אימה.[53]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן התמונות המופיעות במיזם ויקישיתוף קשות לצפייה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלון נתיב, אופרה (משרפה), http://www.aleyshalechet.co.il/c/שריפת_גופות_רקע, ‏2004
  2. ^ חדשות שונות, הצפירה, 30 במאי 1888
  3. ^ תגליות מתקופת הברונזה הקדומה, הארץ, 5 באוגוסט 1940
  4. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' V, באתר HebrewBooks
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'
  6. ^ יעקב טאפראווער, שרפת המתים, הצפירה, 2 בדצמבר 1874
  7. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' VI, באתר HebrewBooks
  8. ^ 8.0 8.1 ד"ר עהרליך, בערלין, המגיד, 28 באפריל 1874; המשך
  9. ^ חדשות שונות, הלבנון, 14 באוקטובר 1874
  10. ^ חדשות שונות, המגיד, 12 במאי 1874
  11. ^ מכתבי סופרים וויען, הלבנון, 10 ביוני 1874
  12. ^ פעסט, המגיד, 29 ביולי 1874
  13. ^ יששכר בער סאקאלסקי, מכתבים מהולנדיה, המגיד, 18 בינואר 1894
  14. ^ סנסני עץ החיים, הצפירה, 9 במרץ 1894
  15. ^ מנהג שרפת המתים, המצפה, 10 ביוני 1904
  16. ^ 16.0 16.1 ישראל לנדרס, השריפה זולה יותר, דבר, 26 בינואר 1971
  17. ^ חדשות שונות מתפוצות ישראל, בערלין, הלבנון, 1 באפריל 1874
  18. ^ שרפת המתים, הזמן, 10 בפברואר 1905
  19. ^ ד"ר שמואל קולומבו, ‏שרפת המתים, בתוך אנציקלופדיה אוצר ישראל (איזנשטין, יהודה דוד, עורך), כרך י', תשי"ב, עמ' 214-216, באתר HebrewBooks
  20. ^ צבי הירש קלישר, אדות שריפת המתים ח"ו, עברי אנכי, 5 ביוני 1874
  21. ^ יצחק איזיק טאובס, חות דעתי על דבר שריפת המתים, עברי אנכי, 24 ביולי 1874
  22. ^ שו"ת בית יצחק, יורה דעה, סימן קנ"ה, פרעמישלא, תרמ"ט, באתר HebrewBooks
  23. ^ בנימין אריה הכהן ווייס, ‏שו"ת אבן יקרה ב', תנינא, סימן ס"ד, פרעמישלא, תרס"ב, באתר HebrewBooks
  24. ^ מנשה גרוסברג, ‏ראש מנשה, וינה, תרנ"ח, עמ' 3-9, באתר HebrewBooks
  25. ^ ספרים חדשים מקרוב באו, עברי אנכי, 1 בפברואר 1889
  26. ^ 26.0 26.1 יענה באש, ליוורנו, תרס"ו, עמ' 19, 25-27, באתר HebrewBooks
  27. ^ אנגליה, הצבי, 23 בדצמבר 1887
  28. ^ תשובה ע"ד אפר הנשרפין, המגיד, 14 בנובמבר 1889
    תשובה ע"ד אפר הנשרפין, המגיד, 28 בנובמבר 1889
    תשובה ע"ד אפר הנשרפין, המגיד, 12 בדצמבר 1889
  29. ^ תשובה כהלכה, העברי, 24 בדצמבר 1893
  30. ^ בישראל - בחו"ל, הצפירה, 18 בנובמבר 1898
  31. ^ מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט, דף פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, ה'תשס"ו, גיליון 250 (מובא באתר דעת).
  32. ^ Harold M. Schulweis, SHAILOS & TSUVAS: QUESTIONS AND ANSWERS, Valley Beth Shalom.
  33. ^ Rabbi Walter Rothschild, Cremation, The Movement for Reform Judaism, United Kingdom.
  34. ^ שרפת המתים מנקודת היהדות, הפסגה (שבועון), 2 בספטמבר 1892
  35. ^ שריפת המתים, הצבי, 19 בנובמבר 1886
  36. ^ שרפת המתים מותרת או אסורה?, הארץ, 25 ביוני 1926
  37. ^ מאסף לכל המחנות, חבצלת, 23 באפריל 1885
  38. ^ בחוץ לארצינו, המליץ, 16 בפברואר 1897
  39. ^ מאיר לרנר, סימן כ', מנוחה נכונה, המאסף, קואינקה, 5 בדצמבר 1902
  40. ^ אליהו חזן, ‏תעלומות לב, חלק ד', אלכסנדריא, תרס"ה, סימן ל"ג, באתר HebrewBooks
  41. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 91-92, באתר HebrewBooks
  42. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 14-15, באתר HebrewBooks
  43. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 18, באתר HebrewBooks
  44. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 20-21, באתר HebrewBooks
  45. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 101, באתר HebrewBooks
  46. ^ אפר מתים יהודים לקבורת ישראל, הארץ, 5 באפריל 1931
  47. ^ מאיר לרנר, ‏חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' IX, באתר HebrewBooks
  48. ^ מנחם מענדיל קירשבוים, ‏תקנות איך להתנהג כעת באפר הנשרפים בעוה"ר, בתוך ציון למנחם, קראקא, תרצ"ט, עמ' 362-365, באתר HebrewBooks
  49. ^ דברי הימים ב', כ"א, י"ט
  50. ^ דברי הימים ב', ט"ז, י"ד
  51. ^ (ירמיהו, ל"ד, ה')
  52. ^ יעל רוטשילד, נדחתה העתירה הראשונה נגד שריפת גופה, חדשות מחלקה ראשונה, 31 בדצמבר 2006
    ישראל דורון, על חוקיות שריפת גופות בישראל, "דורות", 17 באפריל 2011
  53. ^ בית המשפט העליון קבע: גופתה של מאי פלג תישרף לפי בקשתה וואלה 24.11.2015