ערך מומלץ

קרמיקה ישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הדוויג גרוסמן
כלי קרמיקה, שנות ה-50–60 של המאה ה-20
פורסם בספר "אמנות ישראל", מסדה, 1963

קרמיקה ישראלית עוצבה בארץ ישראל ובמדינת ישראל החל מראשית המאה ה-20. לצד קדרות מסורתית, פעלו בארץ אמנים שיצירותיהם נוצרו במסגרת תעשייתית. עד לשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 התקיימה בישראל מסורת מקומית שהדגישה את ערכי הטבע ואת המקומיות כביטוי לזהות הציונית. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו להופיע ביצירות האמנים הישראלים ביטויים שביקשו לערער על מסורת זו על ידי שילוב הקרמיקה במדיה אמנותיות נוספות ובשימוש בתכנים אישיים וביקורתיים.

ראשית הקרמיקה המודרנית בארץ ישראל, 1930-1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים יוצרות ג'ארות, רמאללה
1905 בקירוב
הוצאת כלים מהתנור בסדנת "אריחי כיפת הסלע"
שנות ה-30 של המאה ה-20
יעקב איזנברג וזהרה שץ עם פריטי קרמיקה מתוצרת "בצלאל"
1925 בקירוב
מודעה של "קרמיקה בצלאל ירושלים"
דבר, 16 ביוני 1925

קרמיקה מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 התקיימו בארץ-ישראל מסורות ערביות של עיצוב קרמי מחומר מקומי[1]. היו אלו בעיקר כלים פונקציונליים, שנועדו לשימוש בקרב האוכלוסייה המקומית בארץ ישראל. כלים נוספים יובאו מאזורים שכנים.

יצירה מקומית באובניים התנהלה בעיקר באזורים עירוניים או בכפרי קדרים. הייתה זו מלאכה שנעשתה באופן מסורתי על ידי גברים. במפקד מטעם ממשלת המנדט, שנערך בשנת 1928 ברחבי ארץ-ישראל, נמנו 77 סדנאות קדרות (של יחידים ושל קבוצות), ואילו במפקד שנערך בשנת 1931 נמנו 211 קדרים שונים[2]. רבות מן הסדנאות פעלו במרוכז, והתבססו על קרבה משפחתית בין הקדרים. דוגמאות לכך ניתן למצוא בסדנאות הקדרות שפעלו בכפר הקדרים ראשיא אל פֻח'אר (תל פאחר) שבמורדות החרמון[3] או בחברון, בסדנאות השונות של משפחת אלפֻאח'ורי. כלים אלו נצרפו בתנורים מסורתיים שהוסקו בעצים, בפחם או בגללים בשריפה נמוכה. סדנאות שונות פעלו גם בעזה, והתייחדו ביצירתם של כלי חרס שחורים (פֻח'ארה אסוַד) שנוצרו על ידי הוספת חומרים אורגניים כמוץ שעורה לתנור או בשריפת חיזור (תְִַטויסה). העשן מבעירת חומרים אלו בתוך התנור, העניק לכלים את צבעם השחור האופייני[4].

לצד אלו התקיימה מסורת של יצירת כלי בישול או כלים שימושיים אחרים לשימוש עצמי מסלע חרסיתי מעורב בקש או חצץ. עבודות אלו נעשו על ידי נשים בבניית-יד ונצרפו בתנורים מאולתרים, בתנורי בישול או אף ללא שרפה כלל. כלים כאלו, שמקורם באזור השומרון ומאזור רמאללה, לדוגמה, התאפיינו גם בשימוש בעיטור העשוי תחמוצת הברזל, שמקורה בבקעת הירדן[5].

במהלך המאה, החלו מסורות אלה להיפגע ולהתמעט בעקבות מגמות התיעוש, והחל משנות השמונים גם בשל יבוא כלים מתחרים מחוץ לישראל[6]. עד לשנת 1999, לדוגמה, פעלו בעיר חברון 11 סדנאות שונות. אולם בשנת 2007 נמנו בעיר שמונה קדרים בלבד[7]. באפריל 1983 נערכה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה שהציגה את הקדרות של הכפר רשיא אל פאחר מלבנון[8],

אמנות הקרמיקה הארמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 הזמינו שלטונות המנדט הבריטי קבוצה של אמנים ארמנים, ניצולי רצח העם הארמני, במטרה לשפץ את אריחי כיפת הסלע. ניסיון זה שיקף את העניין הבריטי באומנות מסורתית ברוח תנועת ארטס אנד קרפטס. ראשיתה של אומנות הקרמיקה הארמנית היא במאה ה-15 בערים כגון איזניק או קוטחיה שבטורקיה, אולם המפגש עם האמנות הארץ-ישראלית העתיקה ועם המוטיבים הנוצריים יצר סינתזה אמנותית ייחודית.

האמן המרכזי בשנים ראשונות אלו היה דוד אוהנסיאן, שהתמחה בעיצוב קרמיקה דקורטיבית למבנים ומונומנטים, רבים מהם בהזמנת השלטון הבריטי. הסדנה שהקים - "אריחי כיפת הסלע" - ייצרה לא רק עבודות מונומנטליות, אלא גם כלים שימושיים או דקורטיביים. בין העבודות המרכזיות שיצר אוהנסיאן בירושלים היו אריחים עבור מלון אמריקן קולוני (1923), בית המזרקה בבית החולים סנט ג'ון, בית המזרקה במוזיאון רוקפלר ועוד. בין המוטיבים המרכזיים שבעיטוריו היו עץ הברוש, צבעונים ושריגי גפן האופייניים לאמנות העות'מאנית המסורתית[9].

הסדנה שהקים אוהנסיאן, הפרידה בין מלאכת העיצוב, שבוצע על ידי אוהנסיאן, לבין ביצוע היצירות על פי הדגמים שהכין. לשם כך הועסקו בסדנה קדרים, שוליות ואמנים - נשים בעיקר - שהתמחו בציור. עם זאת, חלק מן היצירות - בייחוד אלו שנוצרו עבור המרחב הציבורי - נשאו את חתימתו של האמן הראשי. הסדנה השתמשה בתנור בנוי אבן, שהוסק בעצים. דגם סדנה זו הועתק לסדנאות ארמניות אחרות שהוקמו בירושלים בהמשך.

האמנים מגרדיש קרקשיאן ונישאן בליאן, שפרשו בשנת 1922 מסדנתו של אוהנסיאן, הקימו בית מלאכה משותף בשם "Palestine Pottery", ובו פיתחו קו עצמאי שכלל דימויים פיגורטיביים הזרים לאמנות הטורקית המסורתית. כך, לדוגמה, שילבו השניים דימויים מתוך פסיפסים עתיקים שהתגלו בארץ ישראל, כגון "פסיפס הציפורים" או הפסיפס מח'רבת אל-מפג'ר. פעמים רבות קיבלו דימויים אלו פרשנות תאולוגית נוצרית[10]. פעילות הסדנה המשותפת נמשכה ברציפות עד שנת 1964, אז הקימו סטפן קרקשיאן[11] ומרי בליאן, יורשיהם של האמנים המייסדים, שתי סדנאות עצמאיות שעשו שימוש בדגמים שפותחו בעבר, ואף יצרו דגמים חדשים.

הקרמיקה של בצלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" נפתח בשנת 1924 בית מלאכה לקרמיקה בראשותו של יעקב איזנברג[12]. כבר ב-1917 הרהר שץ במחשבה על פתיחת מחלקה לעיצוב חפצים דקורטיביים ביציקה וכן מחלקה לציור על "חרסינה". מלאכה זו כבר נלמדה בבצלאל בעזרת כלי פורצלן מוכנים שיובאו מחוץ לפלשתינה לשימוש בצלאל[13]. שץ ראה בפעילות בית החרושת ללבנים ורעפים שפעל במתחם "בית היתומים שנלר" בירושלים משנת 1895 בקירוב, כעדות למעשיות של תעשייה מקומית כזו, שתעשה שימוש בחומר מקומי שיובא ממוצא.

איזנברג, תלמיד בצלאל בשנים 19131919, נסע עם סיום לימודיו לווינה, שם למד בבית הספר למלאכת אמנות והשתלם בייצור ועיצוב קרמיקה[14]. המחלקה פעלה בנוסח של הפרדה בין עיצוב היצירות, שנעשה ברובו על ידי מורי בצלאל, ובייחוד זאב רבן, לבין הייצור המעשי של היצירות. בין החפצים שנוצרו במחלקה זו בולטים אריחי הקיר העיטורים שנוצרו בשנות העשרים והשלושים. לצד אלו החלה להתפתח גם תעשייה של חפצי קרמיקה עיטוריים בעלי גוון מסחרי יותר, כגון "אריח עם דיוקנאות יהודים". בין העבודות הידועות שנעשו במחלקה ידועים האריחים ששובצו בתל אביב בבית הספר אחד העם, בבית ביאליק, בבית לדרברג ובבית הכנסת של מושב זקנים.

סגנון העיצוב של האריחים הושפע מן האר-נובו ומסגנון ה"יוגנדסטיל". הדבר התבטא בשטיחות המרחב המתואר ובעיצוב מסגרות דקורטיביות עשירות. מבחינה רעיונית "אריחי בצלאל" ביטאו את השאיפה לטרנצנדנטליות, במסגרתה נוצקו אל דימויים מן המסורת היהודית תוכן ציוני[15].

ראשית הקרמיקה העברית, 1950-1932[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוה סמואל (מימין) ומירה ליבס (משמאל) ליד התנור ב"כד וספל"
לוגו של "כד וספל" מוטבע בתחתית כלי (ללא תאריך)

במאמרה "כלים טכנו. לוגיים" (2011)[16], טענה שלומית באומן כי הקרמיקה הישראלית העכשווית מאופיינת בנתק מן המסורת הפלסטינית המקומית וב"היעדר תעשייה קרמית מקומית, המאפשרת דיאלוג בינה ליוצרי המקום"[17].

בעוד האמנים הארמנים והפלסטינים הארץ-ישראלים פעלו מתוך מסורות עצמאיות, הרי שאמני הקרמיקה העבריים נדרשו ליצור סינתזה בין האמנות והאומנות האירופית לבין התנאים בארץ-ישראל של ראשית המאה ה-20. הדבר התבטא הן בעיצוב הדגמים והן בטכניקות העבודה, שנטו למיכון. בנוסף, בעוד הקדרות המקומית המסורתית הסתמכה על סדנאות משפחתיות ועל פעילות משותפת של אוּמָנים, הרי שהקדר העברי תפש את עצמו גם כאָמָּן, ויצירותיו נועדו לבטא גם את שפתו האמנותית הייחודית[18].

חוה סמואל, שעלתה לארץ-ישראל בשנת 1932, הקימה את "היוצר", בית המלאכה הראשון לקרמיקה ביישוב העברי בירושלים. "כד וספל", המפעל הקרמי שהקימה בשנת 1934 בראשון לציון ביחד עם פאולה אהרונסון, יצר מגוון של כלים שימושיים וחפצי נוי, תוך שילוב של עבודה על אובניים לצד יציקות קרמיות. סגנון הכלים היה ברובו פונקציונאלי, והושפע מרוח המודרניזם והבאוהאוס האירופי. מירה ליבס, תלמידה בסטודיו של סמואל ואהרונסון, תיארה את היצירה של בית המלאכה כפועל יוצא של המטרה "ליצור כלים פשוטים, פונקציונליים ויפים, וזאת גם כדי לחנך את טעמו של הקהל שהיה אז למטה מכל ביקורת. הצורות היו בדרך כלל בהשפעת ה'באוהאוס', שפאולה למדה בו, והעיטורים-הציורים הפשוטים והמקסימים של חווה"[19].

נושאי העיטורים שיצרה סמואל הושפעו הן מן הארכאולוגיה הארצישראלית והן מן האמנות האורינטליסטית, שבהשפעתה יצרה דמויות בסגנון "מזרחי", כגון "מוכרת התרנגולות" ודמויות מן העולם היהודי. בשונה מן הדימויים מן העולם היהודי שביצירות אמני "בצלאל", יצירותיה של סמואל, כמו גם של בני דורה, היו חסרות את הממד הרלגיוזי. דימויים אלו נותרו, על פי רוב, כדימויים פולקלוריסטים. סגנון עיטור הכלים של סמואל התאפיין בהתמקדות בדימויים בודדים, המצוירים - ברובם - ביד חופשית, תוך שימוש בזיגוגים[20].

לעומת הכלים שיצרו סמואל ואהרונסון, יצירתה של הדוויג גרוסמן ביקשה לנסח "מקומיות" ארצישראלית בעיצוב קרמיקה. גרוסמן עלתה לארץ ישראל בשנת 1933 לאחר שהוכשרה בקדרות בגרמניה. כבר בשנים הראשונות לפעילותה בארץ ישראל ביצעה גרוסמן סקרי קרקע במטרה לבחון את אופן השימוש בחומר מקומי ליצירת כלי קרמיקה. בנוסף, חקרה גרוסמן את דרכי עיצוב הקרמיקה הארצישראלית העתיקה ואת אופן פעילותם של הקדרים הערבים והארמנים ברחבי הארץ. ביצירתה הקרמית הדגישה גרוסמן את השימוש בחומריות הארץ-ישראלית. עבודות כדוגמת כד משנת 1943, מעידות על ההשפעה של מממצאים ארכאולוגיים מקומיים. טכניקת העיבוד של החומר כללה עיטור גאומטרי בסיסי, תוך שימוש בצבעי אנגוב מקומיים בגוונים טבעיים.

הד לתפיסותיה של גרוסמן ניתן למצוא כבר בראשית שנות ה-40, אז החל יעקב לב, שכיהן משנת 1939 כראש המחלקה לפיסול ב"בצלאל החדש", ללמד במחלקה שיעורי קדרות. מרבית הכלים שנוצרו במוסד לא נצרפו בתנור ולכן לא שרדו, אולם מאמרו "הכלי הנאה"[21] (1941), מדגים את הגישה המודרניסטית לעיצוב הכלי והדגשת היחסים השונים שבין חלקיו, ברוח ה"באוהאוס". אולם, תצלומי הכלים שצורפו למאמר מעידים על השפעה של הארכאולוגיה הארץ-ישראלית בבחירת טיפוסי הכלים, בהימנעות מעיטורים ובמרקם הגס שבו עוצבו[22].

יצירתה של חנה חר"ג צונץ, שהגיעה לארץ ישראל בראשית שנות הארבעים, מהווה אף היא ניסיון לחיבור עם "מקומיות" ארצישראלית. אצל צונץ התבטא הדבר בעיקר בשימוש בחומרים מקומיים. מרבית עבודותיה נעשו בשימוש באובניים, אולם היא יצרה גם עבודות בעלות אופי ארכיטקטוני. על אף השימוש העקבי בחומר מקומי, יצירותיה של צונץ נבדלות מן הקו הארכאולוגי שיצרה הדוויג גרוסמן או מן העיטור האוריינטלי של חוה סמואל. צורות הכלים שיצרה הושפעו מן המודרניזם האירופי, בהימנעות מעיטור ובקו האורגני שלהן והן עושות שימוש בחיפוי של טרה סיגילטה (Terra sigillata) או גלזורות[23]. בנוסף ליצירתה העצמאית, הייתה חר"ג צונץ פעילה במחקר טכני במסגרות אקדמאיות שונות והייתה שותפה למיזמים תעשייתיים שונים.

מן האדמה אל הנוף ומן הנוף אל החומר, 1980-1950[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות החמישים והשישים חלה פריחה בעשייה הקרמית בישראל ונעשו צעדים למיסוד אמנות זו בישראל. לצד קדרות מסורתית והשתרשות של מסורת ה"קדרות הסטודיו" (Studio Pottery) החלו להתפתח מדיות נוספות שכללו פיסול קרמי ומגמות של תיעוש לצד תעשייה זעירה, ששאבו את רוחן מן המודרניזם האירופי. באופן כוללני בלטה בקרב אומני הקרמיקה, כמו בקרב אמנים ישראלים רבים אחרים, השאיפה לערך של "מקומיות", שזוהתה עם האדמה, הנוף והארכאולוגיה של ארץ ישראל.

תיעוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תעשיית הקרמיקה בישראל
נחמיה עזז במפעל "חרסה" (1960-1955)
אגרטלים מתוצרת חברת "לפיד" (1959)
מתוך: מה חדש בממלכת הכלים של "חרסה" "ולפיד", דבר, 23 באוקטובר 1959

כבר בראשית התעשייה נוצרו בארץ ישראל כלי חרס עשויים בתבנית יציקה. אולם, התפתחות התעשייה הציונית החישה את מגמת התיעוש[24]. האזור המרכזי שבה התפתחה תעשיית הקרמיקה היה חיפה, שם הוקם בשנת 1938 מפעל "נעמן" שייצר כלים בעזרת יציקות פורצלן[25]. בתערוכה "אמנות שימושית ומרשם תעשייתי בארץ-ישראל", לדוגמה, שהוצגה בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים בשנת 1947, הוצגו כלי קרמיקה מזוגגים שנוצרו כהדגמה של שיתוף פעולה בין גורמי תעשייה שונים ובוצעו על ידי חנה חר"ג צונץ[26]. בשנת 1955 הוצגה במוזיאון חיפה התערוכה "החברה הקירמית", ובה הוצגו מוצרים ותהליכי יצור של תעשיית הקרמיקה המקומית[27].

בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה בישראל מגמה מעשית של שילוב בין התעשייה הקרמית בישראל הצעירה, לבין מעצבים ואומנים, מתוך מטרה לקידום הענף והעלאת קרנה של תעשייה זו. ניסיונות דומים החלו גם בשנות ה-60 של המאה בהמכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים בטכניון ובבצלאל, שם החלו בבחינת חומרים קרמיים לעיצוב.

אהרון כהנא, שפתח בשנת 1956 ביחד עם רעיתו מידא כהנא סדנה גדולה, שבה הועסקו כשלושה אסיסטנטים, בשם "בית היוצר", היטיב להגדיר את הסגנון הרווח כשילוב שבין הפשטה מודרניסטית לבין מוטיבים עממיים ודקורטיביים. שילוב זה איפשר "להחדיר את האמנות לעם"[28] ולעשות שימוש ב"צורות רבות שלא נתקבלו על דעת הצופים מתקבלות ברצון כשהן מעטרות את תוצרי הקראמיקה."[28]

על הידועים שבמפעלים וסדנאות אלו נמנו "כל-קרמיק" (חיפה), "קרנת" (קרמיקה נתניה), "בית הלחמי" (תל אביב) "ברור חיל" (ברור חיל), "קרמיקלין" (נס ציונה), "פלקרמיק" (חיפה), "בית היוצר" (רמת גן/פתח תקווה), סדנת הקרמיקה של כפר מנחם ועוד. עם זאת, שני המפעלים העיקריים היו מפעל "לפיד" (1951) ומחלקת האמנות של "חרסה" ששילבו טכניקות מתועשות עם עיצוב ועשייה ידנית.

בשנת 1952 הצטרפה למפעל הקרמיקה "לפיד" אלסבת כהן כמעצבת. אלסבת הוכשרה אצל הדוויג גרוסמן והקימה את המחלקה ה"אמנותית" במפעל. מחלקה זו מנתה בשנת 1959 20 עובדים[29]. בתחילה ייצרה החברה כלי קרמיקה שימושיים יצוקים העשויים מן החומר ליציקת אסלות, אולם בהדרגה השתכללו שיטות העיצוב והעבודה של החברה. לצד כהן הועסקו בחברה מעצבים נוספים כגון מוד פרידלנד ואמני קרמיקה נוספים. מחלקה אמנותית אחרת פעלה במפעל הקרמיקה "חרסה" בין השנים 1966-1956[30]. המחלקה הוקמה על ידי נחמיה עזז, שעיצב את הכלים בחומר ובצבעוניות מקומיים[31]. המחלקה מנתה בשיאה כשלושים עובדים. לאחר פרישתו של עזז ניהלה את המחלקה פנינה עמיר-זמיר[32].

הכלים שעיצבו בשני המפעלים היו בעלי סגנון מודרניסטי, והתאפיינו נטייה לשימוש בשפה גאומטריות ובעיטור מופשט ברובו. עיצובים אלו הושפעו ממסורת העיצוב המודרניסטי, מדגמים שיוצרו באירופה באותה עת וכן ממה שנתפש כביטוי של "מקומיות" ארץ-ישראלית. עזז, לדוגמה, טען כי צורותיו הושפעו מן הנוף המדברי[33].

השימוש בפורצלן בתעשייה התרכז בעיקר במפעלים "נעמן" ו"לפיד", שיצרו בו בעיקר כלים שימושיים. עם זאת, ניכר כי התעשייה ביקשה לעודד עיצוב מקומי. שמעון בדר, לדוגמה, ששימש כמעצב הראשי של "נעמן", כיהן גם כמרצה לטכנולוגיה קרמית במחלקה לקדרות בבצלאל[25]. דוגמה לפרויקט טכנולוגי-אמנותי גדול ממדים היה חיפוי קומת הכניסה ל"בית אסיה" (1979-1977) באריחים שיוצרו ביציקת פורצלן על ידי "נעמן" בעיצוב האמן פנחס עשת[34].

"קדרות סטודיו" (Studio Pottery)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20 היוו שיא בחשיבותה של העשייה הקרמית בשדה האמנות הישראלית. ראשית, החלה הכשרה של קדרים רבים בסדנאות פרטיות ובמוסדות לימוד שונים. שנית, האמנות הדקורטיבית - והקרמיקה בתוכה - לא נתפשו כנטע זר בקרב התרבות הישראלית הצעירה. במידה רבה עודדו מדיה כאלו על ידי גופים ממשלתיים שונים. לבסוף, עיון ביצירתם של האמנים מעידה על יצירתה של "מסורת" אמנותית מקומית שבחרה להתנתק מן הקרמיקה הערבית, הארמנית ואף זו של בצלאל, לטובת 'מודרניות' ו'מקומיות', שהיוו את הציר המרכזי של העשייה הקרמית עד לשנות ה-80 של המאה ה-20[35].

לצד הדוויג גרוסמן, שהכשירה את מרבית הקרמיקאים הצעירים בסטודיו שלה בירושלים ובעין הוד ומשנת 1964 בגבעתיים, הוכשרו קרמיקאים על ידי חנה חר"ג צונץ שלימדה בסמינר אורנים, פאולה אהרונסון שלימדה בויצ"ו בתל אביב-יפו וגדולה עוגן בחוות הנוער הציוני. בשנת 1957 נפתחה המחלקה לקדרות במכון לאמנויות בתל חי[36] ובשנת 1958 נפתחה המחלקה לקדרות בבצלאל, ששכנה במתחם "בית היתומים שנלר". בראשות המחלקה עמד דוד ואכטל, שעבד קודם לכן במפעל "פלקרמיקה". לצידו לימדו בשנים הראשונות דוד קלדרון, פנינה עמיר-זמיר ומוד פרידלנד. בשנת 1962 נבחרה לעמוד בראש המחלקה גדולה עוגן[37]. בין השנים 1961 ל-1963 גדל מספר התלמידים במחלקה מ-26 לכ-50 ומספר חללי העבודה שבה גדל מאוד[38]. מוסד לימודים נוסף היה "המרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע"[39].

מבחינה עיצובית המשיכו הקדריות והקדרים את עבודתן של חר"ג-צונץ, ובייחוד של גרוסמן, בכל הקשור לעיצוב ברוח המודרניזם האירופי ובשאיפה לביטוי המקומיות ביצירתן. על ממשיכיה המובהקים של גרוסמן, נמנו האמנים אמנון ישראלי וגדולה עוגן. שניהם יצרו החל משנות ה-60 כלים ששאבו את השראתם מן הארכאולוגיה והנוף הארצישראלי שהתבטאו בכלים ללא זיגוג, בחיפוי אנגוב[40] או בחשיפת הכלים לאש חשופה במהלך הצריפה[41]. אמניות בולטות נוספות היו יהודית מאייר ויוכבד מרקס, שיצרו את עבודותיהן במשותף בבאר שבע החל משנת 1958, כשהן משתמשות בחומר מקומי מאדמות הנגב וצורפות אותו בטמפרטורה גבוהה (1,250°–1,300°), שלא הייתה אופיינית לאמני קרמיקה הישראלים באותה עת. הכלים שיצרו נעו על הטווח שבין דקורטיביות לבין שימושיות.

אפשרויות התצוגה והמכירה של קרמיקה בשנים אלו היו מצומצמות והובילו בעיקר ליצירתה של קרמיקה שימושית. לצד תצוגות בגלריה "מקרא סטודיו" (תל אביב, 1956-1946), ששילבה בין הדגשת ערכים אמנותיים לבין הצגת אומנויות[42], או "אטליה 97" (תל אביב)[43] פעלו חנויות של חברת "משכית" (תל אביב, 1959-?), שהדגישו אלמנטים פולקלוריסטים[44]. בנוסף הוצגו יצירות קדרות גם בכמה תערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב ובית הנכות בצלאל וכן במבחר חנויות פרטיות[45]. רובם המכריע של הקדרים לא היה חבר באגודת האמנים, ואלו שכן, כדוגמת גרוסמן או סמואל, הציגו במסגרות אלו בעיקר ציור או הדפס. בשנת 1966 נפתח בתל אביב-יפו "מוזיאון החרס" כחלק מ"מוזיאון הארץ", שהציג את אמנות הקרמיקה העתיקה לצד תערוכות של אמנים ישראלים שהוצגו בחצר הפתוחה של הביתן. בשנת 1968 נוסד איגוד אמני הקרמיקה בראשותו של יוסף בלומנטל.

בשנת 1963 ראה אור הספר "אמנות ישראל" בעריכת בנימין תמוז[46]. הספר הקדיש פרק שלם לאומנות שחיבר ג'ון צ'יני. בפרק, שלווה במבחר של תצלומים, סקר צ'יני את תחומי אומנות כעיצוב, צורפות, קדרות ועוד והעמיד אותם אל מול מדיה כציור, פיסול ואדריכלות. הצגתה של הקרמיקה ושל שאר האומנויות, כשוות ערך למדיה אמנותיות אחרות, היוותה עדות לחשיבות שיוחסה לאומנות באותן שנים ושקודמה על ידי תערוכות ותחרויות שאורגנו על ידי מוסדות כגון המכון לאריזה, מכון היצוא וגופים ממשלתיים אחרים. ב-24 בספטמבר 1970 נפתחה תערוכה במוזיאון תל אביב שסקרה את שדה הקרמיקה הישראלית והיוותה שיא של מגמה זו. התערוכה - "קרמיקה ישראל 70" הציגה 284 יצירות של 64 יוצרים בלווי קטלוג מפורט שכלל גם תצלומי יצירות. כמו כן הוצגה תוצרתם של עוד חמישה מפעלים תעשייתיים ("בית היוצר", "לפיד", "נעמן", "פלקרמיק" ו"קרנת")[47].

אסכולת עין הוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1957 בקירוב פתחו איצ'ה ממבוש ואביבה מרגלית, רעייתו, סדנה לקרמיקה בכפר האמנים עין הוד. הכפר הוקם בשנת 1953 ביוזמתו של מרסל ינקו ככפר אמנים ואומנים. סביב הסדנה החלה לפעול קבוצה של אמנים תושבי הכפר ואמנים הקרובים אליהם, שהפכו את הקרמיקה למדיום נוסף בעבודתם. חלק מן האמנים היו מזוהים עם קבוצת "אופקים חדשים", כגון ינקו, יחזקאל שטרייכמן, פנחס אברמוביץ ואהרון כהנא, לצד אמנים שהעיסוק באומנות ודקורטביות היה אימננטי ליצירתם האמנותית, כגון לואיז שץ, בצלאל שץ, ז'אן דוד, ג'ניה ברגר ואחרים.

ביצירותיהם ניתן לאפיין גישה ציורית ואקספרסיבית ושימוש בולט בגלזורות, שלא היו אופייניים למסורת ה"חומר" הקרמית המקומית. לצד מעט פיסול קרמי, הרבו אמנים אלו ביצירת ציורים בטכניקה של ציור בגלזורות או ציור קיר, העשויים בטכניקה של שילוב אריחי קרמיקה מזוגגים[48]. בעוד חלק מן האמנים יצרו בחומר בעצמם, הרי אחרים רק הכינו מתווה מפורט שבוצע בסדנאות שונות כגון זו שבעין הוד או הסדנה של כפר מנחם.

קירות דקורטיביים אלו, שהיוו חלק מן המגמה לשילוב אמנות בארכיטקטורה המקומית, היו מקבילים לשימוש של אמנים אחרים בטכניקות דקורטיביות אחרות כסגרפיטו או פסיפס. אחד מן האירועים האמנותיים הבולטים בשטח זה נערך בשנת 1954, אז הוצבה קבוצה של ציורי קיר קרמיים שעיצבו אהרון כהנא, ז'אן דוד וגדולה עוגן בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. בשנת 1958 אף הוצגו מתווים לקירות אלו בתערוכה "עשר שנות ארכיטקטורה בישראל" במוזיאון תל אביב לאמנות[49]. שיאה של יצירה זו היה בשנת 1966, אז נערך בעין הוד סמינר עבודה בינלאומי לקרמיקה ארכיטקטונית ביוזמתה של ברגר.

מקדרות לפיסול קרמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות של ציונה שמשי מכרזת תערוכתה בגלריה דוגית, תל אביב-יפו, 1965

במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להופיע בעבודותיהם של אמני הקרמיקה השפעות של מדיה אמנותיות שונות. במיוחד מורגשת השפעתו של הפיסול הישראלי. לצד המשך השימוש בדימויים "ארכאולוגיים" והשאיפה ל"מקומית", התבטא הדבר בשימוש בדימויים של אדמה ושל נוף מדברי, שחרגו מתחום מסורת הקדרות המסורתית. השאיפה להתקה של הטבע אל תוך האמנות חייבה את האמנים במציאת ביטויים אמנותיים חדשים.

מעמדה של הארכאולוגיה הארץ-ישראלית, כביטוי של לאומיות ציונית, קירב אליה לא רק את הציבור הרחב, אלה גם קדרים רבים[50]. רבים עשו שימוש במיומנויות שרכשו בסטודיו לשם עיסוק ברפאות של כלי חרס שנחשפו בחפירות הארכאולוגיות הרבות שנערכו בשנות ה-50 של המאה ה-20[51]. היה זה טבעי, על כן, כי דימויים ארכאולוגיים הופיעו ביצירותיהם של האמנים הישראלים. שורה של אמנים אמנים כגון דוד בן שאול, צבי גלי, אגי יואלי, דוד קלדרון משה שק או שלי הררי, יצרו באותה עת, לצד כלי קדרות, גם פסלי דמויות או בעלי חיים שעוצבו בהשראת צלמיות ופסלונים מן העת העתיקה[52]. עבודותיהם הכילו ממד ציוני-חלוצי, שהתבטא בניסיון לקשר בין הממלכתיות הישראלית הצעירה אל העבר ההיסטורי או המקראי[53]. עם זאת, נטו הקדרים הישראלים גם לקו עיצובי מודרני, שהדגיש את הגאומטריה של הצורה ושל הכלי בהשראת המודרניזם האירופי.

את עיקרו של תהליך פיסולי זה ניתן למצוא בפיסול הפיגורטיבי שנוצר על אובניים בשנים אלו. גורם מרכזי בהפצת סוגה זו הייתה הוראתה של גדולה עוגן בבצלאל. עוגן פיתחה סגנון פיסול שעשה שימוש בעבודת אובניים כדי ליצור נפחים גאומטריים בתבליטים גדולי ממדים ובפיסול פיגורטיבי. בעבודותיה המשיכה את הקו העיצובי של גרוסמן בהדגשת הצבעוניות הטבעית של החומר. רוב יצירותיה עסקו בדימויים מן הטבע וביחס בינו לבין התרבות והאמנות.

עיקר התפנית של ראשית שנות ה-60 שחרגה מהמסורת הקודמת על ידי פתיחה של העשייה הקראמית הישראלית בפני אפיקים רבגוניים חדשים, הייתה כתוצאה מהגעתם והשפעתם של יוצרים ואמני קראמיקה מקצועיים, כציונה שמשי, דייוויד מוריס, מגדלנה חפץ, סוניה נטרא, ועוד שלמדו והתמחו באירופה ובארצות הברית[54].

בכתבה משנת 1972 תוארה עשיית פסל כזה על ידי רינה פלג, אמנית בוגרת בצלאל, ה-"מרבה להשתמש באבניים ובתנועה הסיבובית היא יוצרת את גוף הפסל. רק לאחר מכן היא לשה ומעצבת בידיה את הצורה המוגמרת על קישוטיה ועיטוריה"[55]. אולם, עד מהרה ביקשו האמנים ל"לבטל את הכד"[56] ואת הממד הדקורטיבי שבקדרות המסורתית לטובת יצירה של אמנות חופשית. אמניות כגון נתה אברהם, שלי הררי, נורה ונעמי, ג'ין מאיר, מוד פרידלנד ואחרות, חרגו ממסורת ה"פיסול על האבניים" לטובת שימוש בטכניקות אחרות ובייחוד בפיסול חופשי. מוטיב מרכזי היה חיקוי של תצורות נוף מקומיות והמרתן לאובייקט פיסולי.

הנוף הישראלי, בייחוד זה המדברי, נתפש כמנותק מן החברה המודרנית-מערבית והיווה מקור השראה לאמנים ביצירת הצורה, המרקם והצבע של אובייקטים אמנותיים. בכך, הצטרפו אמניות אלו למגמה כללית בקרב אמנים ישראלים רבים אחרים שיצרו בעבודותיהם דימויים של אוטופיות ארכאיות, חלקם אף בהשפעה מאוחרת של האמנות "הכנענית". האובייקטים שנוצרו נטו להפשטה של חלקי צמחייה או לבניית אובייקטים שרמזו על מבני תרבות ארכאית.

אולם, התקרבות הקרמיקה אל תחום האמנות הביאה גם השפעות זרות למסורת הישראלית. ציונה שמשי, לדוגמה, חזרה בשנים אלו מלימודים בארצות הברית, שם נחשפה לזרמי אמנות פוסט-מודרנית כגון פופ ארט. יצירותיה הקרמיות שילבו השפעות אלו עם דימויים ביוגרפיים או פסיכולוגיים. בעבודות כגון "תיאטרון בובות"[57] או "תמונת מחזור תרצ"ט" (1965), פנתה האמנית לרבדים פסיכולוגיים וחברתיים, שהיו חריגים בקרמיקה הישראלית של אותה עת[58].

החל משנות השישים של המאה ה-20 החלו להופיע באמנות הישראלית פסלים גדולי ממדים, עשויים ברונזה כדוגמת "כבשי הנגב" של יצחק דנציגר, יצירות האסמבלאזיות כדוגמת אלו של יגאל תומרקין ויחיאל שמי או העושות שימוש בטכניקות שונות של מיצב ושימוש בחומרים לא אמנותיים, כמו בעבודותיהם של חברי קבוצת "קבוצת +10", בעוד עבודותיהם של אמני הקרמיקה המשיכו להיות מוגבלות בגודלן על ידי מידות תנור הצריפה. אולם, נדמה כי דווקא השפעת האמנות מושגית, שהגיע לישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20, ניתקה האמנות הישראלית מן העשייה הקרמית. הדבר מתחדד על רקע המרכזיות של דימוי "האדמה" וה"מקום" בקרב האמנים הישראלים האוונגרדיים בשנים אלו.

בין דה-קונסטרוקציה לרה-קונסטרוקציה, 2010-1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, התרחש שינוי מהותי בתפיסת הקרמיקה הישראלית. עיקרו של השינוי היה קטיעת המסורת הקרמית המקומית. ניתן לאבחן כמה מן הסיבות לכך בתחושת השבר שחוותה החברה הישראלית בעקבות התגובות המאוחרות למלחמת יום הכיפורים וההאינתיפדה הראשונה[59]. בנוסף, החלה לחלחל לתרבות המקומית גם השפעת התרבות הפוסט-מודרנית.

אף שבשעתו תוארה האמנות הפוסט מודרנית כביטוי "פרסונלי, [נוטה ל]עבודת-יד, מטאפורי, פיגורטיבי [ו]דיקורטיבי"[60], מאפיינים שהיו טבועים ביצירתם של אמני ואמניות הקרמיקה הישראליות, הרי שבאופן פרדוקסלי התרחב הניתוק בינם לבין הזרם המרכזי של האמנות הישראלית. בעוד בציור, בפיסול ובצילום החלו להופיע בשנים אלו ביטויים אמנותיים שערערו את מעמדו האמנותי של החפץ כאובייקט אמנותי, הרי שעד לשנות ה-90 של המאה ה-20 אימץ שדה הקרמיקה הישראלי בעיקר את "פוליטיקת הזהויות" כביטוי פוסט-מודרני מרכזי. במקום התייחסויות היסטוריות-ארכאולוגיות החלו להופיע שורה של ביטויים אישיים, אקספרסיביים ברובם, שחרגו ממסורת הקרמיקה הישראלית עד אז.

דחיקתה של הקרמיקה, בייחוד זו העוסקת בקדרות, מן המוזיאונים המרכזיים[61][62], כמו גם הדוגמה של הקמת מספר גלריות עצמאיות שייסדו אמנים בתל אביב ובירושלים[63] הביאו לפתיחתן של גלריות שיתופיות לתצוגה ולממכר של קרמיקה כגון קבוצת "8 ביחד" (1985),"רוח כדים" (1987) או "שלוש שלושים" (1992). בשנת 1991 נפתח ביתו של אהרון כהנא ברמת גן כגלריה לקרמיקה.

מיתוסים בחומר, 1990-1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף השוליות שבה היה נתון המדיום, הרי שהביטויים הפוסט-מודרניים בקרמיקה זכו לתהודה מסוימת דרך פועלו של גדעון עפרת, מן הדמויות הבולטות בתרגום המחשבה הפוסט-מודרנית לאסתטיקה בשנות ה-80 בישראל. בשנת 1985 אצר עפרת את התערוכה הבין-תחומית "אל מיתוס ללא אל", שהוצגה בבית האמנים בירושלים. עפרת הציג בקטלוג התערוכה את הקרמיקה כביטוי של מטאפיזיקה, ואת הקדרות והכלי כאמצעי חיבור ישיר אל הטבע. חיבור, אותו הגדיר עפרת כדיאלקטיקה של "הליכה אל הנצח הכפול - של בליעה המחייה ושל הבליעה הממיתה"[64] הקשורה לשימושיות ולסמליות שבכלי החרס. בכך שיקף עפרת את הפילוסופיה והפנומנולוגיה של מרטין היידגר ודרידה, שהדגישו את האדמה והחפץ (ואת הכד כביטוי מובהק שלו), כמפגש דרכים שבין חיים ומוות[65].

רבים מן האמנים ביקשו לבחון את האישי והביוגרפי דרך מיתוסים או דימויים ארכיטיפיים, ובכך לבטא את הממד הסמלי של האמנות. מבחינה צורנית התבטא הדבר בפיתוח אמצעי ההבעה הפיסוליים בכיוון פיגורטיבי יותר ובנטייה לזנוח את האובייקט היחיד לטובת מערך פיסולי[66]. ציונה שמשי, לדוגמה, פיתחה את הפיסול הקרמי שלה לכדי דמויות אדם ארכיטיפיות העשויות חומר חשוף[67]. נורה ונעמי עברו להתכתב עם שדה הפיסול, כשהן עושות שימוש במוטיבים של מסעות או דימויי טבע. יצירותיו של משה שק נעו בין קדרות לפיסול וביטאו מעין גלגול פוסט מודרני של המסורת הקרמית הישראלית. כדי הענק שיצר, אותם כינה "מכלים" (1986), עוטרו בדגמים פשוטים שהדגישו את צבעו הטבעי של החומר[68] ואילו פסליו הציגו דמויות של חיות דמיוניות מסוגננות, העשויות גלילי חרס שהדהדו את הפיסול ה"כנעני". אמנים נוספים, כגון דוד מוריס ומרק יודל עשו שימוש בדמויות דווקא לשם יצירת עולם מיתולוגי פרטי, ששיקף את חוויותיהם האישיות כמו גם מידה של הומור ואירוניה.

פן נוסף של עיסוק ביוגרפי זה הייתה חדירתם של מוטיבים רליגיוזיים אל האמנות הישראלית בכלל ואל הקרמיקה בפרט[69]. מרי בליאן, לדוגמה, אמנית ארמנית, פיתחה את יצירתה החל משנות ה-70 של המאה ה-20 לכדי ציורי קיר מונומטאלים, העשויים אריחים מזוגגים[70]. הדימויים שאבו מן ממסורת הקרמיקה הארמנית, תוך שינויים סגנוניים שהתבטאו בעיצוב הקומפוזיציה, שהפכה לפנטסטית.

עיסוק דומה ניכר גם בקרב יוצרים קרמיקה יהודיים, שיצירות יודאיקה לא היו זרות לתרבותם החומרית. אברהם ופנינה גופר, לדוגמה, הציגו בשנות ה-70 וה-80 צלחות לסדר פסח העשויות בטכניקה של יציקה בתבניות ובהן דימויים בסגנון אתנוגרפי ושעוטרו בגלזורות ססגוניות. לעומתם, מאירה אונא יצרה במחצית שנות ה-80 סדרה של מנורות חנוכה ששילבו דימויים מן היהדות האורתודוקסית ודימויים אדריכליים. העבודות אופיינו בשימוש בחומר חשוף (ללא אנגוב או גלזורה), בשימוש בשרבוט או חריטה של רישומים על הכלים ובחוסר ליטוש של הצורה. כל אלו הדגישו ממד אישי ועיסוק ארס-פואטי בקרמיקה ובאמנות.

עם זאת, האמן הבולט שעשה שימוש במוטיבים יהודיים בקרמיקה הגיע דווקא משדה האמנות והציור. במחצית השנייה של שנות ה-80 החל הצייר משה גרשוני ליצור את מה שכינה "קרמיקה יהודית"[71]. גרשוני עשה שימוש בצלחות רדי מייד, אותן רכש בשוקי יד-שנייה. עליהן צייר בצבעים קרמיים לשריפה נמוכה[72]. הדימויים שהופיעו על הצלחות שילבו בין פסוקי תפילה, צלבי קרס, מגיני דוד, שהופיעו גם בציוריו מאותם שנים[73]. הצגתן, בשנת 1988 בבצלאל ובשנת 1990 במוזיאון תל אביב לאמנות, זכתה לתהודה רבה.

גוף, שברים ושבבי זהות, 2010-1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר מקדרות אל פיסול קרמי נתנו את אותותיהם המלאים במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. אמנים רבים החלו לאמץ אל תוך תחום הקדרות מוטיבים ורעיונות מן הציור והפיסול. אלו, מצידם, העניקו לגיטימציה מחודשת לעיסוק בקדרות ובכלי כדרך לביטוי אישי וכביטוי ארס-פואטי.

אחת הדוגמאות ליחס המחודש שבין פיסול לקדרות ניתן למצוא בעבודותיהם של אמנים בתפר שבין קדרות מסורתית לאמנות בת הזמן. רעיה רדליך לדוגמה, יצרה כדים גדולי ממדים אותם בָּצְעָה והציגה לבחינה אסתטית ותרבותית מחודשת, כשהיא מנצלת טכניקות כהדפס או ציור על גבי ה"שברים". רבות מעבודות אלו הוצבו על גבי כנים, שהיוו חלק מן התצוגה[74]. ודניאל דייוויס יצר בעבודת אובניים כדים גדולי ממדים ששבריהם "אוחו" ברצועות ברזל. קבוצה של כ-70 מהם שימשה כחלק מן ממופע המיצג "האשה מן הכדים" (1990) שיצרה עדינה בר-און, רעיתו[75]. לצד השימוש בהם ככלי תהודה מוזיקלי, הצביעו הכלים על נושאים כמוות ויהדות. קבוצה נוספת שעסקה בדימוי החומר והקדרות דרך מדיום המיצג היא קבוצת זיק, שבעבודותיה מופיע כד כדימוי מרכזי. במיצג "אנרזיק" (1997), לדוגמה, יצרו חברי הקבוצה כד על מבנה אובניים מורכב שעבר טרנספורמציות צורניות וטכנולוגיות אל מול פני הקהל[76].

אמנית בולטת אחרת הייתה לידיה זבצקי, שאף כיהנה כראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. כמו אמנים אחרים הכניסה זבצקי את הפיסול כחלק אינטגרלי מעשייתה הפוסט-מודרנית. בין השנים 19921994 יצרה זבצקי את הסדרה של פסלי הכדים, שהיוו שיאר ביצירתה האמנותית. הכדים אופיינו בגודל מונומטאלי, בצבעי גלזורה עזים ובשילוב של עבודת אובניים ופיסול. על אף מוטיבים של גופניות ומוות, הייתה הצורה והיחסים הפנימיים שבעבודה מרכזו של העיסוק האמנותי של זבצקי. דרכם, התמודדה האמנית עם מסורת הקדרות האירופית והאסייתית. פסלים אלו זכו לתהודה רבה יותר מכל יצירה קרמית עד אז והוצגו גם במוזיאון ישראל.

רק לקראת סוף שנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 החלו אמני הקרמיקה לעשות שימוש עקבי יותר במדיום המיצב בתוך העשייה הקרמית[77]. אמניות כטליה טוקטלי, הדס רוזנברג ניר, שלומית באומן, יעל עצמוני, מיה מוצ'בסקי פרנס ואחרות, יצרו מיצבים המשלבים בין מדיה שונות כפיסול, קרמיקה וידאו ועוד. בעבודותיהן בולטת הבחינה של מרכיבי הזהות האישיים דרך פרוק והרכבה של אובייקטים טעוני היסטוריה אישית או פוליטית.

ביטוי הפוך לרוח הפיסולית התבטא דווקא בחזרה אל מסורת הקדרות שאחד מביטוייה היה אימוץ הולך וגובר של הפורצלן כחומר ליצירה באבניים וביציקות החל מסוף שנות ה-90. הדבר נבע הן בשל ייבוא רציף של חומר זה לישראל והן על ידי הכשרה מקצועית של אמנים בשימוש בו במסגרות אקדמיות[78] וכן פרטיות[79] בין האמניות שהחלו לעשות שימוש בפורצלן כחומר לעבודה באובניים הייתה עירית אבא. השימוש בחומר זה חידד את עיסוקה בצורתו של הכלי ואפשר לה עיסוק דה-קונסטרוקטיביסטי במושג הכד, בתפיסת הקדרות ובתרבות האירופית. הכדים והכלים שיצרה בשנות ה-2000 ואילך, כגון "כלי עם שבבים" (2013) אופיינו בהדגשה של החומריות על ידי שימוש בגריעה וחריצה של פני השטח, בשילוב "פיפרקליי"[80] (Paper Clay), פסטה מצרית ושבבי חומר, ובצבעוניות עזה[81]. גם אצל אמניות אחרות, כגון אסתר בק או שולמית טייבלום-מילר, אפשר העיסוק המחודש בקדרות ובחומר הקרמי להדגיש את תהליכי העבודה ביצירת האובייקט.

למרות המשך ההכשרה המאסיבית בטכנולוגיות קרמיות בעיצוב, הרי שהיעלמות תעשייה הקרמיקה בישראל בישראל דחפה אמנים ובעיקר מעצבים, ליצירת פריטי עיצוב יחידניים או בפריטים סדרות קטנות, פעמים רבות תוך שימוש בטכניקות יציקה ידניות. בין האמנים בולטים מעצבים כעמי דרך ודב גנשרוא, יהונתן הופ.

כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]













  • 1943 ביתה"ח "חרסה" בחיפה מתחיל לפעול


  • 1947 תערוכות: "אמנות שימושית ומרשם תעשייתי בארץ-ישראל", בית הנכות, ירושלים



  • 1951 אידית גלוש (גוטמן) מקימה בית ספר לקרמיקה בקריית טבעון • תערוכות: תערוכת מפעל פלקרמיק בבית אגודת הציירים והפסלים החיפה

  • 1952 אלסבת כהן מתחילה לעבוד כמעצבת במפעל "לפיד", נהריה • להמן וגרוסמן עוברים לעין הוד • נפתח מפעל לקרמיקה בקיבוץ גזית בשיתוף עם מפעל "נעמן" | תערוכות: חוה סמואל, תערוכת יחיד, בבית הנכות בצלאלאהרון כהנא, כלי קרמיקה, גלריה מקרא-סטודיו, תל אביב-יפו • תערוכת קרמיקה פרסית קדומה ואסלאמית מאוסף הארי פיליפס ירושלים, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים [קטלוג]




  • 1956 נחמיה עזז מקים את מחלקת האמנות של חרסה בבאר שבע • כלי "בית היוצר" של אהרון כהנא ומידה כהנא | תערוכות: נחמיה עזז, גלריה מקרא סטודיו, תל אביב-יפו | תערוכות: קרמיקה אמנותית מאירן, בית הנכות הלאומי בצלאל [קטלוג] • נחמיה עזז: קרמיקה אמנותית ב"חרסה" באר-שבע, מקרא סטודיו, תל אביב-יפו

  • 1957 מוקמת המחלקה לקדרות תל חי

  • 1958 מוקמת המחלקה לקדרות בבצלאל • לידיה זבצקי עולה לישראל • יהודית מאיר ויוכבד מרקס פותחות סטודיו בבאר שבע • מפעל "חרסה" רוכש את מפעל לפיד | תערוכות: תערוכת צילום אמנותי, אריגה וקרמיקה, המוזיאון לאמנות חדישה, חיפה • תערוכה של "פלקרמיק" בבית ציוני אמריקה בתל אביב-יפו


  • 1960 פנינה עמיר-זמיר מתמנה לניהול מחלקת האמנות של חרסה במקום נחמיה עזז • "נעמן", "מקרמיק" ו-"פלדה קרמיקה" חותמות על הסדר כובל לשיווק מוצרי קרמיקה חשמלית



  • 1963 אברהם קריניצי, ש. בצרי ו-א. סבידסקי רוכשים את בית החרושת "ברבור" בעכו • פרסומים: עמירן, רות, הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל, מראשית התקופה הנאוליתית ועד חורבן בית ראשון, מוסד ביאליק, ירושלים

  • 1964 חנה חר"ג צונץ משמשת כחברה מייסדת וכנציגת מדינת ישראל, אל מועצת האומנויות של אונסק"ו • הדוויג גרוסמן מלמדת אמנות וקדרות בגבעתיים



  • 1967 תערוכות: לידיה זבצקי, גלריה משכית שש, תל אביב-יפו


  • 1969 רינה פלג מעצבת כלי קרמיקה עבור "פלקרמיק" • תערוכה עיצוב של דגמי מנורות לייצור תעשייתי מוצגת במוזיאון ארץ ישראל; לידיה זבצקי זוכה במקום הראשון בדגם שיוצר על ידי "פלקרמיק", אימי מרגלית ו-חנה חר"ג צונץ זוכות בפרס שני ושלישי במנורות בייצור "נעמן" | פרסומים: רשף, פועה, קראמיקה לכל, למתחיל ולמתקדם; בניית הכלי, עיצוב העיטור, זיגוג, הכרת החומרים, פ’ וד’ רשף, רמת השרון


  • 1971 תערוכות: תערוכת קרמיקה קבוצתית, גלריה משכית שש, תל אביב-יפו • אלזה פולק: תערוכת פיסול קרמי, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו (דפדפת) • לידיה זבצקי - תערוכת פיסול קרמי, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו • יהודות ויוכבד, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו (דפדפת)| פרסומים: אשבל, אליה, "החומר ביד היוצר", משרד החינוך והתרבות, ירושלים


  • 1973 תערוכות: עטור צורה וצבע בקדרות - אמנות ישראלי, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו • פסלוני חרס של נחום גוטמן, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו [דפדפת] • תערוכת קרמיקה - חנה הד, יעל לב, מירה ליבס, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו [דפדפת]


  • 1975 תערוכות: אהרן כהנא, תערוכת קרמיקה, גלריית "מקרא סטודיו", תל אביב • ישראל בנקיר: קדרות - אבניים, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו • מתנת יאן מיטשל למוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים [תערוכת כדים ארכאולוגית, קטלוג] • חוה קאופמן, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו | פרסומים: מרחב, רבקה, "כדים יוונים מצוירים: תרגיל הסתכלות", מוזיאון ישראל, ירושלים



  • 1978 תערוכות: רעיה רדליך - הפגנה שקטה, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו

  • 1979 ציונה שמשי מתמנה כראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל | תערוכות: נופי אדמה - פיסול קרמי של טובי ברנסין, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו • רינה פלג - קליעה בחומר, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו (קטלוג)


  • 1981 תערוכות: תערוכת המחלקה לקדרות בשנת ה-75 לאקדמיה בצלאל ירושלים, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו | תערוכה כללית של אגודת אמני קרמיקה בישראל בבית האמנים בירושלים | "קדרות אבניים" במוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע | סדנת קרמיקאים במכתש רמון בשיתוף החברה להגנת הטבע | פרסומים: זבצקי, לידיה, "רקו: טכניקות ותהליכי עבודה", בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

  • 1982 מס הגנה למוצרי קרמיקה מיובאים מבוטל | תערוכות: הקרמיקה הארמנית של ירושלים, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו • טלה זיו - גוש חלקה, מוזיאון הארץ, תל אביב-יפו

  • 1983 תערוכות: רשיא של קדרים - כדי חרס מהכפר רשיא אל-פאחר מלבנון, ביתן הקרמיקה, מוזיאון ארץ ישראל • תערוכת קרמיקה אסייתית במוזיאון ישראל | יום עיון של אגודת אמני הקרמיקה בנושאה הוראת קרמיקה

  • 1984 תערוכות: Keramok aus Israel, קאסל, גרמניה [קטלוג] • "13 בחומר", תיאטרון ירושלים, ירושלים [קטלוג] | פרסומים: עוגן, גדולה, אדמות לפיסול ועיצוב בגדול, המחלקה לעיצוב קרמי, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב

  • 1985 תערוכות: מוניקה הדרי: חומר שרוף, משכן לאמנות, עין חרוד | פרסומים: קרמיקאים בישראל, 1985, אגודת אמני קרמיקה בישראל, תל אביב • וולק, שולמית, טכנולוגיה של הקרמיקה: מדע קרמי ליוצרים בחומר, בצלאל, אקדמיה לאמות ועיצוב, ירושלים

  • 1986 מרי בליאן יוצרת שלושה לוחות קרמיים עבור אכסדרת משכן נשיאי ישראל | פרסומים: סמו, רבקה, קרמיקה בכיף, תגא, תל אביב


  • 1988 מגדלנה חפץ מתמנה כיו"ר אגודת אמני קרמיקה בישראל • נפתחת החנות השיתופית "רוח כדים" בירושלים • כור סוגרת את אתר מפעל "לפיד" ביפו • "נגב קרמיקה" חונכת קו לייצור אריחי קרמיקה • רחל מוסרוב-שכנר מוציאה מילון למונחי קרמיקה | תערוכות: "אמנים בהוקרה למען הדויג גרוסמן - להמן, אם הקרמיקה בישראל", גלריה רוח כדים, ירושלים



  • 1991 בית אהרון כהנא הופך לגלריה לקרמיקה באוצרות אינה ארואטי | תערוכות: "ראשית הקרמיקה בישראל, 1962-1932" בבית האמנים בתל אביב-יפו [קטלוג]


  • 1993 תערוכות: לידיה זבצקי, "בעיקר כדים", מוזיאון ישראל • הביאנלה הבינלאומית לקרמיקה, באר שבע [קטלוג] • "המיכל והתכולה: כדים ודימויי כדים באמנות ישראלית עכשווית", בית האמנים, ירושלים [קטלוג] • קראמיקה במימד הזמן, אמנות לעם [קטלוג] | פרסים: רינה קמחי, פרס ראשון בביאנאלה הבינלאומית לקרמיקה, באר שבע

  • 1994 תערוכות: ארט פוקוס - קרמיקה בישראל, מוזיאון הנגב, באר שבע • הקרמיקה של משה שק (ג’וק), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב [קטלוג] | פרסומים: מירה שדות, "פרקים בתולדות העיצוב הקרמי", בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

  • 1995 תערוכות: הקרמיקה של גדעון קריא, מוזיאון ארץ ישראל [קטלוג]
    שלי הררי: גפנים, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב-יפו

  • 1996 תערוכות: :נורה ונעמי - מילוט", משכן לאמנות, עין חרוד

  • 1997 תערוכות: "ברוח החומר: פיסול קרמי ישראלי", בית הנשיא, ירושלים [קטלוג] • "ציונה שמשי - לא שבירה", משכן לאמנות, עין חרוד • אריחים מעטרים עיר: קרמיקה "בצלאל" בבתי תל אביב 1923–1929, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב [קטלוג]

  • 1998 תערוכות: "דרך בחומר: 5 עשורים לקרמיקה בישראל", בית אהרון כהנא, רמת גן [קטלוג] • כחומר ביד היוצר. קרמיקה סינית מאוסף המוזיאון, מוזיאון ישראל, ירושלים • קעריות התה של אמי פוג'יי, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

  • 1999 תערוכות: "מסורות בחומר. פסלונים לתיירים מלאכת קדרות יהודיות מאתיופיה", מוזיאון ישראל, ירושלים • שלי הררי - גבעת בראשית, מוזיאון ארץ ישראל

  • 2000 תערוכות: חרס אלפיים: הביאנלה לקרמיקה ישראלית (אוצרת: עירית ציפר), מוזיאון ארץ ישראל [קטלוג] • ציפורי גן העדן - מרי בליאן והקרמיקה הארמנית של ירושלים, מוזיאון ארץ ישראל • ג'ין מאיר - חמישים שנות יצירה - קרמיקה, מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, הזורע • פגישה לא מקרית - קרמיקה עכשווית, מוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן, אשדוד / מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, הזורע [קטלוג]

  • 2001 נוסד כתב העת 1280°c (עורכת: שרה הקרט) • קרמיקה מתוצרת "בצלאל" מופיעה על בולים וגיליון זיכרון בהנפקת השרות הבולאי | תערוכות: ג'ין מאיר - קרמיקה - חמישים שנות יצירה, מוזיאון מאנה-כץ, חיפה • לאוניד גוסין - כוחות משיכה, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה

  • 2002 תערוכות: רעיה רדליך - הילות שנפלו, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, חיפה [קטלוג] • הביאנלה השנייה לקרמיקה ישראלית (אוצר: סורין הלר), מוזיאון ארץ ישראל [קטלוג] | פרסומים: כנען-קדר, נורית, "הקרמיקה הארמנית של ירושלים, שלשה דורות, 1919-2000", יד יצחק בן צבי, ירושלים

  • 2003 השרות הבולאי מנפיק בולים בנושא קרמיקה ארמנית בירושלים • נסגר מפעל "ברבור" בעכו

  • 2004 תערוכות: עיצוב, אמנות, עיצוב: הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית (אוצר: מרק צצולה), מוזיאון ארץ ישראל [קטלוג] • "אגרטלים Made in Israek‏, 1933-1996" (במסגרת הביאנלה)

  • 2005 תערוכות: "הקדרות הפלסטינית המסורתית בחברון", המשכן לאמנות, עין חרוד

  • 2006 תערוכה: הדס רוזנברג-ניר - מימוזה מכחילה, מוזיאון ארץ ישראל • טריטוריה וזהות - בין קרמיקה ואדריכלות: הביאנלה הרביעית לקרמיקה ישראלית (אוצר: דוד קנפו), מוזיאון ארץ ישראל [קטלוג] | פרסים: הדס רוזנברג-ניר זוכה בפרס אנדי

  • 2007 מוניקה לביא מתמנה כעורכת כתב העת 1280°c | תערוכות: "קדרות חרסה", בית אהרון כהנא, רמת גן [קטלוג]


  • 2010 תערוכות: "הילדה מרום - אחדות ההפכים", מוזיאון וילפרד ישראל, הזורע

  • 2011 נחנך בית בנימיני | תערוכות: "חומר מן הרוח: חוה סמואל: חלוצת הקרמיקה הישראלית", מוזיאון ראשון לציון, ראשון לציון [קטלוג] | פרסומים: עפרת, גדעון, לידיה זבצקי: מעל ומעבר לחרס, ע. וי. זבצקי, תל אביב, 2011 • רוזנהיימר, יורם, מוד פרידלנד, אמנית קרמיקה 1932-1998, משפחת רוזנהיימר ואגודת אמני קרמיקה בישראל, 2011




  • 2015 תערוכות: רינה קמחי - בין חימר לחרס, משכן לאמנות עין חרוד [קטלוג] • נעמן פורצלן ותעשיית ייצור החרסינה, מוזיאון העיר, חיפה • פורצלן: הזהב הלבן של אירופה, מוזיאון העיר, חיפה • "החומר הלבן: פיסול עכשווי בפורצלן", מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, הזורע [קטלוג] • מאיזניק לירושלים, יד ל.א. מאיר, המוזיאון לאמנות האסלם, ירושלים • הקסם שביצירה הקרמית: קרמיקה אומנותית - אמנון ישראלי ותלמידים, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן אשדות יעקב מאוחד [קטלוג]

  • 2016 פרסים: עירית אבא זוכה בפרס העיצוב מטעם משרד המדע התרבות והספורט | תערוכות: "זהות, מקום – אוסף עיצוב קרמי של הכנסת", הכנסת, ירושלים

  • 2017 אגודת אמני קרמיקה חונכת חלל תצוגה ומשרדים עצמאיים בתל אביב-יפו

זוכי פרסים ישראלים לקרמיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס אנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס מוד פרידלנד לאמנות קרמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי משרד התרבות והספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אולניק, יעל, הקרמיקה הארמנית של ירושלים, מוזיאון הארץ, תל אביב, 1986
  • באומן, שלומית, " קרמיקה בחדר מיון: גסיסתה של הקדרות הפלסטינית", 1280°C, גיליון 2, חורף 2001
  • הקרט, שרה, "קרמיקה ישראלית עכשיו", בתוך: ממוזיאון ישראל ועד שוק הכרמל: עיצוב ישראלי, אוריין, גיורא (עורך), אוריין - האנציקלופדיה לאדריכל בע"מ, רמת השרון, 2001
  • כנען-קדר, נורית, הקרמיקה הארמנית של ירושלים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2002
  • כרמל, בתיה, אריחים מעטרים עיר: קרמיקה "בצלאל" בבתי תל אביב, 1929-1923, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, 1996
  • מישורי, אליק, המיכל והתכולה, כדים ודימויי כדים באמנות ישראלית עכשווית, בית האמנים, ירושלים, 1993
  • מישורי, אליק, "שיר הלל לבוץ", בתוך: דרך בחומר: 5 עשורים לקרמיקה בישראל, אגודת אמני קרמיקה בישראל ומוזיאון בית אהרון כהנא, 1999
  • סיון, רנה, "לתולדות ייצור הקרמיקה הארמנית בירושלים", קרדום, 23-21, 1982, עמ' 136–138
  • עפרת, גדעון, "אמנות החימר – בין אכילה לבין קורבן", בתוך: אל מיתוס ללא אל, בית האמנים, ירושלים, 1984
  • עפרת, גדעון, ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, אגודת אמני הקרמיקה בישראל, [תל אביב], 1991
  • צ'יני, ג'ון, "מלאכת מחשבת", בתוך: אמנות ישראל, תמוז, בנימין (עורך), מסדה, תל אביב, 1963
  • ציפר, עירית, "בסיס בריא ליצירות הדור הצעיר - לדמותה של מסורת הקדרות הישראלית", בתוך: הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, צצולה, מרק (עורך), מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, 2005, עמ' 108–119 (ללא מספרי עמודים)
  • ציפר, עירית, "כלים למים בקדרות הערבית המסורתית", בתוך: אל המעיין, הנערה והכד: דימוי מקומי ורב-תרבותי, כנען-קדר, נורית (אוצרת), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2013, עמ' 46–66

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: עפרת, גדעון, "ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932", אגודת אמני הקרמיקה בישראל. (ראו הטקסט המלא באתר "המחסן של גדעון עפרת")
  2. ^ ראו: ציפר, עירית, "כלים למים בקדרות הערבית המסורתית", בתוך: אל המעיין, הנערה והכד: דימוי מקומי ורב-תרבותי, כנען-קדר, נורית (אוצרת), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2013, עמ' 60
  3. ^ ראו: פלדמן, ניר, חומר מן הרוח, חוה סמואל, חלוצת הקרמיקה הישראלית, מוזיאון ראשון לציון, ראשון לציון, 2011, עמ' 11
  4. ^ ראו: ציפר, עירית, "כלים למים בקדרות הערבית המסורתית", בתוך: אל המעיין, הנערה והכד: דימוי מקומי ורב-תרבותי, כנען-קדר, נורית (אוצרת), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2013, עמ' 47–48 וגם: ציפר, עירית, "'בסיס בריא ליצירות הדור הצעיר' - לדמותה של מסורת הקדרות הישראלית", בתוך: צצולה, מרק (אוצר), הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2005, עמ' 110
  5. ^ ראו: ישראל, יגאל משה, "משפחת כלי עזה השחורים מן התקופה העות'מאנית: מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה", חמו"ל, [אוניברסיטת בן-גוריון בנגב], באר שבע, 2006; וגם: ציפר, עירית, "'בסיס בריא ליצירות הדור הצעיר' - לדמותה של מסורת הקדרות הישראלית", בתוך: צצולה, מרק (אוצר), הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2005, עמ' 110
  6. ^ ראו: שלומית באומן, נתק ורצף כמשפיעים על תהליכי יצירה בעיצוב קרמי ישראלי, באתר בצלאל, אפריל 2010
  7. ^ ציפר, עירית, "כלים למים בקדרות הערבית המסורתית", בתוך: אל המעיין, הנערה והכד: דימוי מקומי ורב-תרבותי, כנען-קדר, נורית (אוצרת), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2013, עמ' 60
  8. ^ תערוכות, דבר, 30 בדצמבר 1983
  9. ^ ראו: כנען-קדר, נורית, הקרמיקה הארמנית של ירושלים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2002, עמ' 29-52
  10. ^ ראו: כנען-קדר, נורית, הקרמיקה הארמנית של ירושלים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2002, עמ' 53-91
  11. ^ שטרן, גבריאל, בית היוצר אשר בנתיב-היסורים, על המשמר, 18 באוגוסט 1967
  12. ^ ראו: "בצלאל" של שץ, 1906-1929, שילה-כהן, נורית (עורכת), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1980, עמ' 364. היו אלה שנותיו המאוחרות של המוסד (1929-1920), שראה עצמו באותה עת פחות ופחות כאקדמיה לאמנות ויותר כמערך של סדנאות אומנות עצמאיות למחצה
  13. ^ ראו: שץ, בוריס, "הצעה לחזק ולהפיץ עבודת-בית של מלאכת-אמנות בירושלים ובארץ ישראל בכלל". מודפס בתוך: "בצלאל" של שץ, 1906-1929, שילה-כהן, נורית (עורכת), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1980, עמ' 149–186 ובייחוד עמ' 173–175. וגם: בצלאל 100, ספר ראשון, טרטקובר, דוד; עפרת, גדעון (עורכים), מועצת הפיס לתרבות ואמנות, 2006, עמ' 174.
  14. ^ רבים מתלמידי בצלאל נסעו לווינה לשם התמחות. בין השאר נשלחו בתקופה זו נחום גוטמן, ישראל הירשפלד ואחרים.
  15. ^ ראו: מישורי, אליק, "תחיה ותקומה ציונית על חזית 'בית-הספר העירוני' ברחוב אחד העם בתל אביב", שורו הביטו וראו, עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 94-116
  16. ^ באומן, שלומית, "כלים טכנו. לוגיים", הביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית, עיצוב קרמי: כלים טכנו. לוגיים, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2011
  17. ^ באומן, שלומית, "כלים טכנו. לוגיים", הביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית, עיצוב קרמי: כלים טכנו. לוגיים, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2011, עמ' 10–11
  18. ^ ראו: באומן, שלומית, "חומריות משוחררת", בתוך: רוזנהיימר, יורם (עורך), מוד פרידלנד, משפחת רוזנהיימר ואגודת אמני קרמיקה בישראל, 2011, עמ' יג
  19. ^ "חווה סמואל – קראמיקאית", "בצלאל", ירושלים, 1985. מצוטט בתוך : עפרת, גדעון, ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, הערה מס' 3
  20. ^ ראו: עפרת, גדעון, "א-לה-מוד", בתוך: רוזנהיימר, יורם (עורך), מוד פרידלנד, משפחת רוזנהיימר ואגודת אמני קרמיקה בישראל, 2011, עמ' כ'
  21. ^ לב, יעקב, "הכלי הנאה", בתוך: בצלאל החדש, גליונות לבעיות העצוב האמנותי (א), בצלאל החדש, ירושלים, ישראל, 1941
  22. ^ ראו: עפרת, גדעון, בצלאל החדש' בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 1987, עמ' 128
  23. ^ ראו: אלון, מיכל, "חנה חר"ג-צונץ, חלוצת אמני הקרמיקה", 1280°c
  24. ^ ראו: באומן, שלומית, "חומריות משוחררת", בתוך: מוד פרידלנד, רוזנהיימר, יורם (עורך), משפחת רוזנהיימר ואגודת אמני קרמיקה בישראל, 2011, עמ' יג.
  25. ^ 25.0 25.1 ראו: 'מלר ימגוצ'י, שיר; טורבוביץ, ענת, החומר הלבן, פיסול עכשווי בפורצלן, מוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, 2015, עמ' 5
  26. ^ ראו: אמנות ותעשייה, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1947, עברית / אנגלית
  27. ^ ראו: פסל פרידברג, תערוכת "החברה הקיראמית" במוזיאון חיפה, על המשמר, 30 בדצמבר 1955
  28. ^ 28.0 28.1 "על המשמר" 6.2.1959,
  29. ^ ראו: בית"ר "לפיד" מייצר כלים סניטריים חדשים, דבר, 28 במרץ 1956
  30. ^ ראו: ארואטי, פנינה, קדרות חרסה 1966-1956, בית אהרון כהנא, רמת-גן, 2007
  31. ^ ראו: ישראלי, אמנות, "המחלקה האמנותית ב"חרסה" 1966-1956, 1280°C, גיליון 27, קיץ 2013, עמ' 28-24.
  32. ^ ראו: ארואטי, פנינה, פנינה עמיר-זמיר, בית אהרון כהנא, רמת-גן, 2010
  33. ^ לימון, אביבה, ראיון עם מר נחמיה עזז, עברית, 05/06/1990, נמצא במרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים ובארכיון בית בנימיני, תל אביב-יפו.
  34. ^ ראו: פנחס עשת, פסלי פורצלן, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה, 1980
  35. ^ ראו הגדרתה של שרה חינסקי לפרויקט המצאת ה"מסורת" הבצלאלית. חינסקי, שרה, 'מלכות ענווי ארץ: הדקדוק החברתי של שדה האמנות המקומית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2015, עמ' 97-96.
  36. ^ ראו: "מכללת תל-חי", בתוך: קדרות, עלון מס. 7, אוגוסט 1980, עמ' 7-3
  37. ^ ראו: בצלאל 100, ספר שני 1965-1935, טרטקובר, דוד; עפרת, גדעון (עורכים), מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, 2006, עמ' 189.
  38. ^ ראו: בצלאל 100, ספר שני 1965-1935, טרטקובר, דוד; עפרת, גדעון (עורכים), מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, 2006, עמ' 191, 201
  39. ^ ראו: המרכז לאמנות בבאר-שבע / המחלקה לקדרות, קדרות, עלון מס. 6, ספטמבר 1979, עמ' 4-2
  40. ^ צבע המבוסס על חימר נוזלי ובו פיגמנטים טבעיים או מלאכותיים. וריאציות קרובות נקראות בשם "סליפ".
  41. ^ ראו: ארואטי, אינה, גדולה עוגן: כמו טבע, בית אהרון כהנא, רמת גן, 1996 וגם: ארואטי, אינה, דורות: הדוויג גרוסמן / אמנון ישראל, בית אהרון כהנא, רמת גן, 2014
  42. ^ בין המציגים בגלריה בתחום פיסול החומר והקדרות: אהרון כהנא (1952), חוה מחותן (1955), נחמיה עזז (1956). משה גרשוני, לדוגמה, העיד כי רכש עבודות של אמנים כחנה חר"ג צונץ, הדוויג גרוסמן, ג'ין מאיר ואחרים בגלריה זו ובחנות נוספת ששכנה במרתף בניין בפינת רחוב בן יהודה ואידלסון בתל אביב-יפו. ראו: גרשוני, משה, "קרמיקה יהודית", בתוך: בריטברג-סמל, שרה, גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 314
  43. ^ חוה סמואל (1960), שלי הררי (1960), ג'ין מאיר
  44. ^ חלק מן האמנים הציגו תערוכות שלמות, בעוד אחרים הציגו פריטים במסגרת תערוכה קבוצתית או פריטים מיוחדים למכירה. על המציגים נמנו: עדית עדי ומרים מגנס (1968), חנה בהרל (1966, 1970), רינה פלד (1969, 1971), מרים זמיר (1974)
  45. ^ בעלון של "כד וספל", לדוגמה מפורטות נקודות מכירה ב"משכית", בחנות "טוב טעם" ובחנות "תשורה" בתל אביב וכן בחנות "שרלוט" ובכלבו של ה. שוורץ בירושלים. ראו: פלדמן, ניר, חומר מן הרוח, חוה סמואל, חלוצת הקרמיקה הישראלית, מוזיאון ראשון לציון, ראשון לציון, 2011, עמ' 83. בתה של ברטה אורדנג תיארה עבודות של הדוויג גרוסמן, שהוצעו למכירה ב"גלריה רינה" בירושלים. חנויות נוספות היו 'זינגר' בירושלים, "טרקלין" ו- 'חצרוני' בחיפה, 'גלריה 119' בתל אביב.
  46. ^ ראו: אמנות ישראל, תמוז בנמין (עורך), מסדה, תל אביב, 1963
  47. ^ ראו: גמזו, חיים, קרמיקה ישראל 70, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1970
  48. ^ ראו: בר אור, גליה; עפרת, גדעון, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות ע"ש חיים עטר, עין-חרוד, 2008, עמ' 22-23; וגם: עפרת, גדעון, "קרמיקה ארכאולוגיסטית: קדרות וקירות", אהרון כהנא: מונוגרפיה (ה), באתר "המחסן של גדעון עפרת"
  49. ^ ראו: אנגל, רחלבין ציירים ואדריכלים, תערוכת הארכיטקטורה במוזיאון תל אביב , דבר, 3 באוקטובר 1958
  50. ^ דוגמה לחיבור כזה ניתן למצוא בפרסום מילון מונחים עברי למונחי קדרות, שראה אור בשנת 1950 בהוצאת ועד הלשון העברית (מילון למונחי קדרות, ועד הלשון העברית והועד המכין ללשון עברית, בהשתתפות מוסד ביאליק, ירושלים, 1950). ראו: יגיד-מאירוביץ, מאירה, "קדרות ישראלית: הערת שוליים", עירית אבא, גלגל. נקודה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2009, עמ' 6. מילון זה היה תולדה של פעולת ה"ועדה למונחי ארכאולוגיה", שחיברה באופן טבעי בין הקרמיקה הארכאולוגיה לבין הקדרות והעיצוב בני התקופה.
  51. ^ ראו: פייגה, מיכטל; שילוני, צבי (עורכים), קרדום לחפור בו: ארכאולוגיה ולאומיות בארץ-ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2008
  52. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 155-156.
  53. ^ ראו: עפרת, גדעון, "הדיאלקטיקות של שנות החמישים", בתוך: בר אור, גליה; עפרת, גדעון, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות ע"ש חיים עטר, עין-חרוד, 2008, עמ' 24
  54. ^ עפרת, גדעון, ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, עמוד 17
  55. ^ אייזין, נאוה, "פסל נוצר באובניים, תערוכת יחיד ראשונה של רינה פלג", דבר, 19 בינואר 1972
  56. ^ באומן, שלומית, "שלומית באומן בשיחה עם רינה קמחי, 'קרש בית שרוף'", °1280, 11, 2004, עמ' 39-36.
  57. ^ לתצלום העבודה ראו: ראו: גמזו, חיים, קרמיקה ישראל 70, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1970
  58. ^ ראו: מירון, איה, "ציונה שמשי", בתוך: 1965 היום, לפידות, מירה (אוצרת), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2015, עמ' 141-138
  59. ^ ראו: טננבאום, אילנה, "הזמן של הפוסט: שנות השמונים באמנות הישראלית", בתוך: צ'ק פוסט: שנות השמונים באמנות ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, 2008, עמ' 24-23
  60. ^ עפרת, גדעון, "פוסט -מודרניזם", עכשיו, 48-47, 1983, עמ' 270
  61. ^ עד לשנת 1993, אז הוצגה תערוכת של לידיה זבצקי, לא התקיימה במחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל תערוכה העוסקת בקרמיקה (עיצוב קרמי או קדרות). ראו: עיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל: דיוקן של מחלקה 1997-1973, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  62. ^ גדעון עפרת אמנם הכניס לפרק העוסק ב"כנענים" בספר "סיפורה של אמנות ישראל" (סיפורה של אמנות ישראל, תמוז, בנימין (עורך), מסדה, 1980) ושדה האמנות התייחסות לחלוצות הקרמיקה הישראלית, ולציונה שמשי במסגרת הדיון ב"עשר פלוס", אולם ניכר כי נשמט חלקם של מדיה העיצוב השונות מן ההיסטוריה של האמנות הישראלית.
  63. ^ ראו: , צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 336.
  64. ^ עפרת, גדעון, אל מיתוס ללא אל, בית האמנים, ירושלים, 1985, עמ' 63
  65. ^ ראו גם מאמרו המאוחר של עפרת "השמוט והשמות"
  66. ^ לרוב, אמני הקרמיקה נטו להצבות פיסוליות ולא ליצירת מיצב, ששורשיו האוונגרדים התבטאו בחשיפת אמצעי היצור של מערך התצוגה.
  67. ^ ראו: שמשי, ציונה, "אנטומיה של תערוכה בעקבות 'כולם יושבים'", בתוך: קדרות, עלון מס' 10, דצמבר 1984, עמ' 28-25; שמשי, ציונה, ציונה שמשי: סיכום ביניים 1987, [חמו"ל], 1987
  68. ^ ראו: אופק, רותי (עורכת), משה שק: צלמים, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה תפן ועומר, 2006
  69. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מנוס ממיתוס ואליו", אל מיתוס ללא אל, בית האמנים, ירושלים, 1985, עמ' 56
  70. ^ העבודות זכו לתהודה גדולה בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 ושלושה צ יורי קיר כאלו אף הותקנו במשכן נשיאי ישראל (1986). במקביל זכתה גם הקרמיקה הארמנית המסורתית לפריחה בעקבות פעילותה המחקרית של נורית כנען-קדר. בשנת 1982, לדוגמה, הוצגה במוזיאון ארץ ישראל את התערוכה "הקרמיקה הארמנית של ירושלים".
  71. ^ בעבודה "בדם ליבי (1980) כבר עשה גרשוני שימוש בצלחות ועליהן כתמי צבע, אולם בתקופה זו עשה שימוש בצבע זכוכית.
  72. ^ על האמנים שבהם נעזר לגרשוני היו לידיה זבצקי (ע"פ עדותו) ודניאל דייוויס (ע"פ עדות רעיתו - עדינה בר און)
  73. ^ ראו: גרשוני, משה, "קרמיקה יהודית", בתוך: בריטברג-סמל, שרה, גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 314; לוי, איתמר, משה גרשוני: עבודות 1990-1987, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1990, לוחות 31–33, ללא מספרי עמודים
  74. ^ ראו: רעיה רדליך: הילות שנפלו, אוניברסיטת חיפה, חיפה, 2002, עמ' 24-23.
  75. ^ ראו: מישורי, אליק, "שיר הלל לבוץ", בתוך: דרך בחומר: 5 עשורים לקרמיקה בישראל, ארואטי, אינה (אוצרת), בית אהרן כהנא, רמת גן, 1998 (ללא מספרי עמודים)
  76. ^ ראו: עדי, עינת, "אנרזיק", סטודיו 83, יוני 1997, עמ' 9-13
  77. ^ בהקשר זה גם הפסל גדעון גכטמן עסק במחצית שנות ה-90 בקרמיקה וביחס שבין מקור להעתק.
  78. ^ על המורים נמנים סטפן אגאי, שלימד טכניקות של יציקות פורצלן בבצלאל במהלך שנות ה-90 (ראו: 'מלר ימגוצ'י, שיר; טורבוביץ, ענת, החומר הלבן, פיסול עכשווי בפורצלן, מוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, 2015, עמ' 5)
  79. ^ על האמנים שמכשירים בסדנאותיהם קדרים בשימוש בפורצלן החל מראשית המאה ה-20 נמנים עירית אבא ורני גילת.
  80. ^ חומר המעורב עם נייר. חומר זה משמש כמייצב בבניית הכלים והוא מתאפיין בגמישות פיסולית רבה יותר.
  81. ^ ראו: יגיד-חיימוביץ, מאירה, עירית אבא: גלגל. נקודה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2009



ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg