קרן פיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קרן פיין (במקור: Payne Fund Studies) היא קרן מחקר שהוקמה בשנות השלושים על מנת לבחון את השפעות התקשורת וצריכתה על האנושות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים משנות העשרים מראים כי מדי שבוע נמכרו בארצות הברית ארבעים מיליון כרטיסי קולנוע, בסוף שנות העשרים אף הגיע המספר לתשעים מיליון מהם כארבעים מיליון כרטיסים נמכרו לקטינים בני פחות מ-ארבע-עשרה שנים.[1] כיוון שבית יתר העלילות, נושאי הסרטים היו פשע, מין ואהבה, הציבור החל לדאוג מפני השפעת הסרטים על הנוער. דאגה זו הביאה לעריכת פרויקט מחקרי ענק שנערך בארצות הברית בשנים 1929–1932 במימון קרן פיין.[2] במסגרת פרויקט זה נערכו שלושה- עשר מחקרים נפרדים, כל מחקר נועד לבדיקת היבט אחד של השפעת הצפייה בסרטי קולנוע על ילדים ונוער.[3]

תוצאות מחקרי הקרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקרים נחלקו לשני סוגים כלליים. הראשון נועד לבדיקת התכנים של הסרטים, והשני נועד לבדיקת השפעת התכנים על קהל הצופים. מבדיקת התכנים של הסרטים נמצא כי שלושת רבעי הסרטים עסקו בשלושה נושאים בלבד- פשע, מין ואהבה. לעומת זאת, נושאים חינוכיים כמו היסטוריה, ילדים, ערכים חברתיים, מסעות וקומדיה נמצאו באופן נדיר. צריכת אלכוהול הוצגה בצורה גלויה, למרות שנוזל זה נאסר לשימוש בארצות הברית.[4]

בבחינת השפעת התכנים על הצופים העלו תוצאות מחקרי הקרן חמש מסקנות חשובות.

  • רכישת מידע: נמצא כי סרטים מביאים לזכירת עובדות טובה יותר משיטות רגילות של שינון.[5]
  • שינוי עמדות: החוקרים בדקו את השפעת הצפייה בסרטים על עמדות הנוער בנושאים שונים, כמו העדפת קבוצות אתניות דוגמת יהודים, סינים ועוד. הממצאים לא אחידים אולם בהרבה מקרים נמצא כי הצפייה בסרטים מביאה לשינוי עמדות בכיוון העמדות המוצגות בסרט, כך לדוגמה לאחר צפייה בסרט על גיבור סיני גברה האהדה לסינים.[6]
  • עירור רגשות: המחקרים הראו כי הילדים הגיבו לסרטים בעוררות רגשית גבוהה בהשוואה למבוגרים שכנראה למדו להיות רחוקים ברגשות שלהם מהסרט המוקרן.[7]
  • נזק לבריאות: במחקרים נבדקה השפעת הצפייה בסרטים על שנת הצופים ונמצא כי אכן סרטים מסוימים גרמו להפרעות בשינה שיכולים להפריע לבריאות.
  • שחיקת נורמות מוסריות: מהשוואת התכנים של הסרטים עם הנורמות המוסריות והערכים של החברה נמצא כי ישנה סתירה בין הנורמות בחברה לתיאורים המוצגים בסרטים.[8]

סיכום מחקרי קרן המחקר קובע כי תקשורת המונים מייצרת השפעות על התנהגות. מחקר אחד השווה בין ילדים שהרבו לבקר בקולנוע לבין ילדים שלא צפו בסרטים בכלל, נמצא כי מורים נתנו הערכות נמוכות יותר לתלמידים שנהגו לצפות בסרטים וגם ההישגים שלהם היו נמוכים מההישגים של התלמידים שלא ביקרו בקולנוע.[9]

השפעת מחקרי הקרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות העובדה כי מחקרי הקרן מצאו השפעה גדולה ומקיפה של התקשורת על האנושות, מחקרים אלו הראו כי ההשפעה אינה ברורה וחד משמעית. על כן מחקרים אלו מצאו שלאמצעי תקשורת ההמונים אין כוח בלתי מוגבל כמו שהיה נהוג לחשוב עד שנות הארבעים, אלא כוחם מוגבל. המחקרים וממצאיהם גרמו למעבר מאסכולת ההשפעות הכל-יכולות למסורת ההשפעות המוגבלות[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lazarsfeld, P., Berelson, B., Gaudet, H. (1944). The people's choice: how the voter makes up his mind in a presidential campaign.
  2. ^ דן כספי. (1995). תקשורת המונים, כרך ב'. עמ' 34–57. תל אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה
  3. ^ - Katz, Elihu and Dayan, Daniel (2003),  “The Audience Is a Crowd, the Crowd Is a Public: Latter-Day Thoughts on Lang and Lang’s 'MacArthur Day in Chicago Towards the Virtual'”, in E. Katz, J. Durham-Peters, T. Liebes & A. Orloff (eds.) Canonic Texts in Media Research (Cambridge UK, Polity), pp. 121 – 136.
  4. ^ Wirth, l. (1948) ”Consensus and Mass Communication” American Sociological Review February 1948, Vol. 13, Number 1.
  5. ^ Lazarsfeld, P., Berelson, B., Gaudet, H. (1944). The people's choice: how the voter makes up his mind in a presidential campaign. Reisberg, Daniel: Cognition: Exploring the Science of the Mind (2007), page 255, 517.
  6. ^ Horton, D. and Wohl, R. (1956): “Mass Communication and Parasocial Interaction: Observations on Intimacy at a Distance”. Psychiatry, 19(3), pp.215-29.
  7. ^ Cantril, H. (1940). The Invasion From Mars: A Study In The Psychology Of Panic
  8. ^ Lang, Kurt.& Lang, Gladys Engel. “The Unique perspective of television and it’s effect: A Pilot study”. In: Schremm, W. (ed.) Mass Communications. University of Illinois Press, Chicago. (originally published: 1953).
  9. ^ Coleman, Renita; Wu, H. Denis (Summer 2010). "Proposing Emotion as a Dimension of Affective Agenda Setting: Separating Affect into Two Components and Comparing Their Second-Level Effects". Journalism & Mass Communication Quarterly.
  10. ^ דן כספי. (1995). תקשורת המונים, כרך ב'. עמוד 42. תל אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה.