קרתגו (עיר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חורבות קרתגו
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Quartier Punique.JPG
שרידי קרתגו על גבעת בירסה הצופה אל הים
מדינה תוניסיהתוניסיה  תוניסיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 2, 3, 6
קואורדינטות 36°50′35″N 10°19′32″E / 36.84306°N 10.32556°E / 36.84306; 10.32556קואורדינטות: 36°50′35″N 10°19′32″E / 36.84306°N 10.32556°E / 36.84306; 10.32556
Tunus sattelite HEB.jpg

CarthageMap.png

שרידי העיר קרתגו (יוונית Καρχηδών; לטינית Carthago; מהשפה הפיניקית קרת חדשת, שמשמעותה "עיר חדשה"; ערבית قرطاج או قرطاجة) שוכנים לחופו של הים התיכון בשטח העירוני הבנוי של העיר תוניס, בירת תוניסיה. אתרי העיר מהתקופה הפונית לא השתמרו בצורה טובה, בין היתר בשל ההרס הרומי השיטתי לאחר המלחמה הפונית השלישית, אך ממצאים רבים יותר נשתמרו מתקופת היישוב הרומי, אשר המשיך והתקיים גם לאחר שהרומאים נדחקו מצפון אפריקה. בשל חשיבותו ההיסטורית והתרבותית מוכרז המקום כאתר מורשת עולמית מאז שנת 1979.

מקובל שהעיר נוסדה על ידי הפיניקים במאה ה-9 לפנה"ס על חצי אי קטן לחופיו הדרומיים של מצר סיציליה המפריד בין אגנו המזרחי ואגנו המערבי של הים התיכון. העיר הוקפה בחומה באורך של 37 ק"מ, שבוצרה וחוזקה בעיקר לאורך קטע בן חמישה קילומטרים בצידה המערבי הפונה אל מצר היבשה, והגיעה לשיאה החל במאה ה-5 לפנה"ס. היא נחרבה עד היסוד בשנת 146 לפנה"ס על ידי הרומאים, שמאוחר יותר הקימו באתר עיר משגשגת משלהם. סופה המוחלט של קרתגו בא לה מידי הערבים בסוף המאה ה-7, והיא נבלעה על ידי המטרופולין של תוניס הסמוכה במהלך המאה ה-20.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מות דידו מאת ג'ובני בטיסטה

רוב המידע אודות תולדותיה של קרתגו מגיע ממקורות רומים ויוונים, עמים שהיו נתונים ביריבות כמעט מתמדת עימה, ועל כן הם חשודים בהטיה ובסילוף. חורבנה המוחלט של העיר בידי הרומאים במאה ה-2 לפנה"ס הותיר מעט מאוד מידע אודותיה ממקורות פונים.

על בסיס מקורות מהעת העתיקה מתוארך מועד ייסודה של העיר קרתגו (קרת-חדשת - "קריה חדשה") למחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס, וככל הנראה בין שנת 846 ל-813 לפנה"ס. מאידך, הממצאים הארכאולוגים המוקדמים ביותר בקרתגו שנמצאו בתופת של שלמבו, מתוארכים למועד מאוחר בכמאה שנים לאחר מועד ייסודה המסורתי של העיר (ראו להלן). היא נוסדה על ידי מתיישבים שהגיעו מהעיר צור, כחלק מתהליך ההתפשטות מערבה של התרבות הפיניקית. ייסודה של העיר מיוחס לנסיכה המיתולוגית דידו, שנאלצה לברוח מצור לאחר רצח בעלה בידי פיגמליון, אחיה ומלך העיר. היא הגיעה לחופי אפריקה וביקשה משליט המקום אדמה לבניית עיר חדשה. הוא השיב לה כי תקבל שטח אדמה בגודל עורו של שור מת. דידו חתכה את העור לרצועות דקות והקיפה עימן את גבעת בירסה, עליה הקימה את העיר. מעט מאוד ידוע על ימיה הראשונים של העיר, אך נראה כי עד המאה ה-6 לפנה"ס שילמה מס לשבטים הלובים שבשכנות לה. ייתכן כי נשלטה בידי מושל מצור ונסמכה על שכנתה הוותיקה והחזקה ממנה אוטיקה.

קרתגו, מוקד כוח אזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסכה פונית

במאה ה-7 לפנה"ס החלה קרתגו להקים את הקולוניות הראשונות שלה. אלה הוקמו בחלקו המערבי של הים התיכון בעוד שחלקו המזרחי נותר בהגמוניה יוונית. לקראת סוף המאה ה-7 לפנה"ס ביססה העיר את מעמדה והייתה לכוח כלכלי ופוליטי מוביל באזור. עם שקיעתה של צור באמצע המאה ה-6 לפנה"ס, הייתה קרתגו לעיר הפיניקית החשובה ביותר. בסופה של המאה כבר שלטה על שכנותיה הפוניות אוטיקה, קרקואן והדרומטום, ונהנתה מהגמוניה לאורך חופי צפון אפריקה, ממרוקו של ימינו במערב ועד לוב במזרח. בתקופה זו היה השלטון בעיר נתון בידיו של "מלך" נבחר, שהלכה למעשה היה טירן.

לאחר תבוסתה של קרתגו ליוונים בקרב הימרה בסיציליה בשנת 480 לפנה"ס, קם בה משטר רפובליקני אוליגרכי שהושפע מבעלי הממון. המלכים הנבחרים עדיין שלטו בעיר אך סמכותם וכוחם נשחקו מפני אלה של הסנאט, שמנה 300 חברים שכיהנו בו מיום בחירתם ועד מותם, "מועצת הבכירים" ו"מועצת ה-104", הסמכות השיפוטית הבכירה במדינה. עיקר הכוח הפוליטי הופקד בידיהם של שני "סופטים", מעין מגיסטראטים. בתקופה זו הגיעה העיר לשיאה, ולפי סטראבון מנתה אוכלוסייתה 700,000 איש. עם זאת נראה כי הערכה זו מוגזמת, והמספר האמיתי עמד על 400,000 עד חצי מיליון, כשרק חמישית מהאוכלוסייה הייתה פיניקית[1]. שיגשוגה של העיר נמשך אף על פי שהייתה מעורבת במספר מלחמות, אך היא הוכרעה לבסוף בשלוש המלחמות הפוניות שהתחוללו בין השנים 264 לפנה"ס146 לפנה"ס. המלחמה הפונית השלישית הסתיימה בחורבנה המוחלט של העיר על ידי פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס. הרומאים העלו את העיר באש ושרפו אותה עד היסוד[2]. לפי סיפורים, זרעו הרומאים את הקרקע במלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ושאיש לא יתיישב בה שוב, אך גרסאות אלה משוללות בסיס היסטורי ומקורן כנראה במאה ה-20.

קרתגו הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרתגו - בירתה של הפרובינקיה אפריקה
מטבע הנושא את דיוקנו של לוקיוס דומיטיוס אלכסנדרוס מצד אחד ועלמה המייצגת את העיר קרתגו מצידו האחר

לאחר חורבן העיר, הייתה אוטיקה השכנה לבירת האזור ותפסה את מקומה של קרתגו כראשונה בין היישובים הפוניים בצפון אפריקה. בשנת 122 לפנה"ס הקימו הרומאים קולוניה באתר, אך זו כשלה וננטשה. עם זאת, כאשר גישתה של אוטיקה אל הים נחסמה על ידי אדמת סחף ונמלה יצא מכלל שימוש, נאלצו הרומאים לחדש את היישוב בקרתגו, ועיר חדשה קמה באתר. העיר הוקמה במצוות יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס ונקראה "קולוניה יואוניה" (Colonia Junonia), אך התוכנית יצאה אל הפועל רק לאחר מותו של קיסר[3]. על נסיבות הקמתה של העיר החדשה כתב אפיאנוס כך:

"...נאמר כי (יוליוס) קיסר, שהיה לאחר מכן לדיקטטור לכל חייו, כאשר רדף אחר פומפיוס למצרים, ולאחר מכן רדף את חבריו של פומפיוס ממצרים לאפריקה; בהיותו בסמוך לאתר קרתגו פקדו חלום ובו ראה צבא שלם עומד בבכיו, ומיד עשה מזכר והורה כי קרתגו תיושב. בשובו לרומא זמן קצר אחר כך חילק קרקעות לעניים, והורה לשלוח חלק מהם לקרתגו ואת האחרים לקורינתוס. אך הוא נרצח זמן קצר אחר כך בידי אויביו, ובנו אוגוסטוס אשר מצא את המזכר, הקים את קרתגו, לא באתר העיר העתיקה, אך קרוב מאוד אליה, וזאת מפני הקללה עתיקת הימים... וכך לקחו הרומאים את אפריקה מידי הקרתגנים, החריבו את קרתגו, ויישבו אותה מחדש מאה ושתיים שנים לאחר הריסתה"[4]

במאה ה-1 הייתה קרתגו הרומית לעיר השנייה בגודלה במערב האימפריה הרומית, ומספר תושביה הגיעה לשיא של כחצי מיליון איש. העיר הייתה למרכזה של הפרובינקיה הרומית אפריקה ונחשבה לאסם התבואה של האימפריה. רוב שרידי העיר הם מתקופה זו. הרומאים חידשו את מרכזה של העיר על גבעת בירסה, הקימו את מרחצאות אנטוניוס ואת ווילות המגורים הרבות ששרדו בעיקר בצפונו של האתר.

בין השנים 308311 הייתה קרתגו לבירתו של לוקיוס דומיטיוס אלכסנדרוס, מושל אפריקה הרומי שמרד בקיסר רומא מקסנטיוס והכריז על עצמו כקיסר. העיר אף הייתה למרכז נוצרי עתיק, והייתה למקום מפגשם של מספר סינודים חשובים החל במאה ה-3 וכלה במאה ה-5. הסינוד החשוב והידוע ביותר שהתכנס בעיר, ערך בשנת 397 את הקאנוניזציה לכתבי הקודש של הכנסייה המערבית. עוד נודעה העיר כביתו של הפילוסוף הנוצרי אוגוסטינוס.

לאחר הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרתגו כמעוז הוונדלים

במאה ה-5 נכבשה צפון אפריקה על ידי הוונדלים. המלך הוונדלי גאיזריק כבש את העיר ללא קרב בשנת 439 ועשה אותה לבירתו. הוא גרש את הבישוף הקתולי המכהן והנהיג את האריאניות כדת המדינה, אם כי איפשר חופש פולחן. לראשונה לאחר כמעט 600 שנה, שוב איימה קרתגו על ההגמוניה הרומאית, ובשנת 455 פלשו הוונדלים לאיטליה ובזזו את רומא. לאחר מספר ניסיונות כושלים הצליחו הביזנטים לכבוש את קרתגו והמצביא בליזריוס נכנס אליה כשהוא מלווה באשתו ב-15 באוקטובר 533. הביזנטים חסו על העיר, וכמו רוונה בצפון איטליה הייתה קרתגו למקום מושבו של הנציב הביזנטי, האקסרך (Eξαρχος), ושתי הערים היו למעוזי הכוח האחרונים של הביזנטים במערב. הערבים ניסו לכבוש את קרתגו לראשונה בשנת 647, אך ללא הצלחה. ניסיונות נוספים לכיבוש העיר נעשו לקראת סופה של המאה ה-7, ולבסוף נכבשה בשנת 698. הערבים הרסו את העיר והקימו את מרכזם האזורי בתוניס השכנה. בכך באו לקיצן כ-1500 שנות יישובו של האתר. ב-1919 הוקם במקום יישוב מודרני הנושא את השם קרתגו, וזה נבלע במהלך המאה ה-20 במטרופולין של תוניס הסמוכה.

מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על האתר חולשת גבעת בירסה (colline de Byrsa) שגובהה כ-25 מטר ואשר שימשה כמרכזה של קרתגו ההיסטורית. סביב הגבעה השתרעו ארבעת רובעי המגורים של העיר. על הגבעה נמצאים קתדרלת סן לואי (cathédrale Saint-Louis) שנבנתה בסוף המאה ה-19 והמוזיאון הלאומי של קרתגו (Musée national de Carthage).

Karta Karthago-heb.png

סביב הגבעה פזורים שרידיה האחרים של העיר, הכוללים את המבנים הבאים (מדרום עם כיוון השעון):

  • שני הנמלים הפוניים - האחד שימש כנמל צבאי והאחר כנמל אזרחי - שוכנים על חוף הים מדרום לגבעה.
  • צמוד לנמל המסחרי שוכן התופת של שלמבו ששימש כבית קברות וכמקדש.
  • ההיפודרום שוכן דרומית-מערבית לגבעת בירסה וצפונית לו נמצאים שרידיו של האמפיתיאטרון הרומי.
  • בורות המים ואמת המים זגואן שסיפקה מים לעיר נמצאים צפונית-מערבית לגבעה.
  • צפונית-מערבית לגבעה נמצאים התיאטרון והאודאון, ומעבר להם נמצאים שרידי הוילות הרומיות ובזיליקת דמוס אל-קריטה.
  • מזרחית לגבעת בירסה, על חוף הים, שוכנים מרחצאות אנטוניוס.

גבעת בירסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה מבירסה

תולדות המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ורגיליוס מקורו של השם "בירסה" במילה היוונית "βυρσα" (בקירוב - "וירסא") שמשמעה בקר או רפת[5][6]. השם ניתן למקום בהקשרה של האגדה אודות השור שאת עורו ביתרה המלכה דידו כדי לסמן את גבולות עירה העתידית. הסבר זה הופיע יחד עם האגדה בתקופה ההלניסטית, וייתכן שאת מקור שמה האמיתי של הגבעה יש לחפש במילה שמית כמו "בוסטרה" שמשמעה "שיפוע" או "בוסרה", היינו "מבצר".

לפי סטראבון שמשה בירסה כאקרופוליס מיושב בצפיפות במרכזה של העיר:

"ליד מרכזה של העיר שכן האקרופוליס, ששמו בירסה; הוא היה תלול למדי ונושב בכל צדדיו, ועל פסגתו ניצב מקדש אסקלפיוס"[7][8].

סופה של בירסה במלחמה הפונית השלישית היה גם סופה של קרתגו הפונית, ומתיאוריו של אפיאנוס את האירוע ניתן ללמוד על אופיו של המקום:

"העריקים הרומים, כ-900 במספר... נמלטו אל מקדש אסקלפיוס עם אסטרובעל ואשתו ושני ילדיהם. כאן יכלו להתגונן משך זמן רב אף שהיו מועטים במספרם, בזכות גובהו וטבעו הסלעי של המקום, אשר בעת שלום הוליכו אליו שישים מדרגות"[9].

ראש הגבעה שוטח לחלוטין בידי הרומאים, בעיקר ממניעים פוליטיים ובמטרה להרוס לחלוטין את שרידיו של המרכז המדיני והדתי של העיר הפונית[10]. תחת המבנים שהרסו הקימו הרומאים כיכר ענקית בשטח של 13,000 מ"ר וסביבה בנו את מבני הפורום של הקולוניה, גם זאת ממניעים פוליטיים גרידא שמטרתם הייתה להפגין לראווה את גדולת האימפריה הרומית ואת כוחה.

בעקבות המסורת לפיה לואי התשיעי, מלך צרפת מת ונקבר במקום במהלך מסע הצלב השמיני בשנת 1270, הוקמה על הגבעה קפלה בשנת 1830, אף ששרידיו של המלך המנוח הועברו לצרפת. מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, הוקמה במקום קתדרלה נאו-ביזנטית שהוקדשה ללואי הקדוש, ואשר העניקה לגבעה שם נוסף - "גבעת לואי הקדוש" (colline saint Louis).

החפירות הראשונות במקום התקיימו בשנת 1859 על ידי שארל בלה (Charles Ernest Beulé) שחשף את האפסיסים הקרויים על שמו. חפירות נוספות התקיימו ב-1880 וכן החל מ-1923 עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20. מאז הכרזת המקום כאתר מורשת עולמית, מבוצעת עבודת המחקר באתר על ידי שני צוותים צרפתיים המטפלים בנפרד בשרידים הפוניים ובשרידים הרומיים.

הממצאים מהתקופה הפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השרידים הפוניים בראש הגבעה, ובכלל זה חומות האקרופוליס, המקדשים וגרם המדרגות שהוביל אל הפסגה, אבדו בתקופה הרומית. עם זאת, נחשפו על מורדותיה של הגבעה בתי מלאכה לעיבוד מתכות מהמאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-3 לפנה"ס. עוד נחשף רובע מגורים מהמאה ה-2 לפנה"ס על המורדות הדרומיים של הגבעה וזה זכה לשם "רובע חניבעל". הרובע נבנה תוך התחשבות בתנאים הטופוגרפיים של המקום (רחובות אשר שינו את מסלולם בשל השיפועים וגרמי מדרגות), וחדרי הבתים נבנו סביב חצר מרכזית ובחזיתם השתרע שטח מסחרי. במקום נמצאו עדויות לקיומו של ריצוף עשוי פסיפס ברחובות, המכונה "ריצוף פוני" (pavimenta punica), אך לעדותו של אפיאנוס בדבר בתים בני שש קומות שהוקמו בקרתגו לא נמצאו ראיות[11]. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נחשפו כמאה קברים בקצה הדרומי של הגבעה, ואלה תוארכו למאה ה-7 ולמאה ה-6 לפנה"ס. הממצאים שנחשפו בבית קברות זה סיפקו מידע רב אודות התקופה המוקדמת של העיר, למרות שנבזזו מאז העת העתיקה. הקברים נבנו מאבנים מלבניות בבנייה יבשה (ללא שימוש במלט) ומעליהם הונחו לוחות אבן ששימשו להם כתקרה, והכניסה אליהם נחסמה בגושי אבן גדולים. סמוך לבית הקברות נמצאו שני קברי המונים ובהם מאות גופות מימיה האחרונים של קרתגו, ואלה מלמדים על הטבח שטבחו הרומאים באזרחיה האחרונים של העיר.

הממצאים הרומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומאים שטחו שטח של 30 עד 40 דונם בראש הגבעה, ואת הפסולת שפכו על מורדותיה. הם הקימו על הגבעה את מרכזה של העיר הרומית שנחצה על ידי הקארדו והדקומנוס, ואשר כלל את מבני הציבור המסורתיים - הפורום, הבזיליקה והמקדשים. על שרידיהם של מבנים אלה ניצבים הקתדרלה והמוזיאון שעל ראש הגבעה, למעט הריסות הבזיליקה שבה נראים האפסיסים של בלה.

הנמלים הפונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמל הצבאי ואי האדמירלות במרכזו בשנת 1958. בפינה הימנית למטה נראה קצה הנמל המסחרי
שרידי מבדוק יבש בנמל הצבאי

הנמלים הפונים (Ports puniques) היו שני הנמלים העתיקים של קרתגו, שהייתה בראש וראשונה מעצמה צבאית ומסחרית ימית. שני הנמלים השתרעו מדרום לגבעת בירסה והיו מקושרים זה לזה בתעלה צרה. הנמל העגול הצבאי, שבמרכזו ניצב אי האדמירלות, שכן מצפון לנמל המסחרי שצורתו הייתה אליפטית.

הנמלים זוהו בתחילת המאה ה-19 על ידי פרנסואה-רנה דה שאטובריאן. הדבר אושר במחצית השנייה של המאה ה-20 והנמלים מתוארכים למאה ה-2 לפנה"ס, היינו לתקופה שבין המלחמה הפונית השנייה לשלישית. גילויים אלה הותירו סימן שאלה על מיקומו של נמל העיר במהלך 500 השנים הראשונות לקיומה של העיר, אך ברור שלא שכן באתר בו הוקמו מאוחר יותר שני הנמלים הפונים. לאור שינויים רחבי היקף בקו החוף ופעילות של ייבוש שטחים בידי תושבי העיר, ספק אם ניתן יהיה לאתר את מיקומו של הנמל המוקדם, מה גם שנראה כי במהלך מאתיים השנים הראשונות לקיומה של קרתגו, לא הוקם בה נמל של ממש וכלי השיט רוכזו על רצועת חוף. כאתרים אפשריים לנמל המקורי הציעו חוקרים שונים את מרחצאות אנטוניוס שמצפון, שידוע כי הוקמו בתקופה הרומית על אדמה שיובשה מהים, את אזור מארסה של ימינו, השוכן מדרום לנמלים הפונים ומשמעות שמו בערבית היא "נמל", ומספר נקודות אחרות לאורך החופים הסמוכים.

וכך תיאר אפיאנוס את הנמלים הפונים:

"הנמלים היו מחוברים זה לזה והיה להם פתח משותף אל הים ברוחב של 70 רגל[12], שניתן היה לסוגרו בשרשראות פלדה. הנמל הראשון יועד לכלי שיט מסחריים... בנמל השני שכן אי שהוקף יחד עם הנמל בגדות גבוהות. על גדות אלה השתרעו מעגנים שיכלו להכיל 220 כלי שיט... שני עמודים איוניים ניצבו בחזיתו של כל מקום עגינה, והעניקו לנמל ולאי חזות של אכסדרה. על האי נבנה בית האדמירל, ממנו הושמע קול החצוצרה, פקודות הוקראו בידי שליח והאדמירל עצמו יכול היה לפקח בעצמו על הנעשה. האי שכן ליד הכניסה לנמל ונישא לגובה ניכר, כך שהאדמירל יכול היה לתצפת אל הים ואילו הקרבים אל הנמל מן הים לא היו יכולים לראות את הנעשה בו. גם ספינות הסחר הקרבות לא היו יכולות לראות את הנעשה על הרציפים שכן קיר כפול הקיפם, והוקמו שערים שדרכם יכלו ספינות המסחר לעבור מהנמל הראשון ישירות אל העיר מבלי לחלוף דרך הרציפים"

אפיאנוס, ליביה, 96.

משני הנמלים נותרו שתי לגונות מחוברות זו לזו שלכל אחת מהן מוצא עצמאי צר אל הים. אי האדמירלות שבמרכזו של הנמל הצבאי הפך ללשון יבשה מאורכת וצרה שצורתה כשל אנקול. הלגונה העגולה משתרעת על שטח של כ-80 דונם בעוד ששטחה של הלגונה האליפטית כפול בערך. בנמל הצבאי נחשפו שרידיהם של מקומות עגינה ששימשו כמבדוקים יבשים שקרקעיתם משופעת - כשלושים מהם על אי האדמירלות וכ-135–140 לאורך רציפי הנמל שסביב לו. מעל למבדוקים הותקנו אזורי אחסון והחוקרים סבורים ששני כלי שיט יכלו לעגון בכל מבדוק זה אחר זה. המבדוקים היבשים שימשו כמספנות, ורק בחורף נדחקו ספינות רבות ככל הניתן לתוכם. במרכזו של אי האדמירלות השתרע אזור פתוח וסמוך לו ניצב מגדל ששימש את הנאוארכוס (אדמירל), כפי שנזכר בכתביו של אפיאנוס. בתקופה הרומית הוקמה אכסדרה עגולה על אי האדמירלות ובמרכזה נצבו שני מבנים - מקדש ומבנה מתומן נוסף שייעודו לא ברור.

התופת של שלמבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופת בקרתגו זכה בשמו בעקבות הרומן ההיסטורי שלמבו שכתב גוסטב פלובר בשנת 1862 ואשר עסק במרד שכירי החרב כנגד קרתגו במאה ה-3 לפנה"ס. בפרק השלושה-עשר ביצירה זו מקריבים הקרתגנים את ילדיהם למולך:

"זרועות המתכת (של הפסל) נעו מהר יותר. שוב אינן עוצרות. בכל פעם שהניחו עליהן ילד, הושיטו כהני המולך את ידיהם מעליו כדי לעביר אליו את חטאי העם בקוראם "אלה אינם בני אדם כי אם בהמות!" והקהל סביבם קרא "בהמות! בהמות!". המאמינים זעקו "האדון, אכול-נא!" וכהני פרספונה, מוכי אימה על ידי מצוקתה של קרתגו, מילמלו...: "הב גשם! ילד!"."

התופת של קרתגו (Tophet de Carthage) או התופת של שלמבו (tophet de Salammbô - למקור השם ראו מסגרת) היה מקדש פתוח ובית קברות ששכן בצמוד לנמל המסחרי בדרומה של העיר. מקורו של המושג "תופת" הוא בתופת שבגיא בן הינום בירושלים, ואשר בו נצבו במות התופת שעליהן היו מקריבים את הבנים בעבודת המולך. מושג זה הפך לכינוי לחלקו המרכזי של מקדש פתוח פיניקי ופוני שהוקדשו לאלה תנית ולבעל חמון, בן לוויתה. מקדשים כאלה התגלו במספר ערים פוניות והתקיימו בהן עבודת הקורבנות והקרבת הילדים, מנהג שבגינו יצא שמה של קרתגו לשימצה בעת העתיקה.

מנהגי הקרבת ילדים בתרבות הפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה בתופת של שלמבו

הקרבת ילדים בקרתגו נזכרה בכתביהם של פלוטארכוס, פילון האלכסנדרוני, דיודורוס סיקולוס ואחרים, ולפי חלק ממקורות אלה, נהגו הקרתגנים להקריב תינוקות לאליהם בהניחם אותם על זרועותיו של פסל ארד של האל קרונוס. הזרועות היו מעוצבות בשיפוע, והתינוקות שככל הנראה נרצחו קודם לכן, התגלגלו אל מעין תנור שבו נשרפו גופותיהם. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב בחיבורו "ביבליותקה היסטוריקה" כי כאשר איים צבא סירקוזה על קרתגו (בשנת 310 לפנה"ס), ייחסו זאת תושבי העיר לכעסו של קרונוס על כך שבעוד שבעבר נהגו להקריב לו את מיטב ילדיהם, החלו מקריבים ילדים שקנו בסתר וגידלו לשם כך. כדי לרצות את האל הקריבו בני העיר 200 מילדי המשפחות הטובות בקרתגו[13]. גם טרטוליאנוס בן קרתגו שחי במחצית השנייה של המאה ה-2 ובתחילת המאה ה-3 כתב בספרו "אפולוגטיקה" כי:

"ילדים הוקרבו באפריקה לסטורנוס בפומבי עד ימי שלטונו של טיבריוס, אשר הציג לעיני הציבור את כוהניו של אל זה, כשהם מחוברים בעודם בחיים אל העצים הקדושים שבמקדשיו של אותו אל... אני מביא את אבי כעד אשר, בהיותו חייל, הוציא לפועל את הוראותיו של הפרומגיסטראט. אבל גם כיום ממשיכים ונוהגים מנהגים פושעים אלה בחשאי..."

=אפולוגטיקה, IX, 2-3
מראה בתופת

רוב הארכאולוגים מסכימים כי קורבנות אדם נהגו בקרתגו אם כי בהיעדר מקורות כתובים פוניים למנהג, לא ברור אם תיאוריו של דיודורוס סיקולוס אודות השיטה מדויקים, ואין וודאות מה שם נתנו הקרתגנים לתופת. מאידך, נראה כי כדברי דיודורוס סיקולוס, תחילה אכן נהגו הקרתגנים להקריב את ילדיהם לאלים, אך לאחר מכן החלו קונים ילדים או אף מגדלים את ילדי משרתיהם למטרה זו. עם זאת, בעיתות משבר ומצוקה דרשו כוהני הדת את מיטב הילדים. מנגד קיימים היסטוריונים המתייחסים לכך בביטול ומייחסים את מקורו של המידע להטייה היסטורית מצד הרומאים והיוונים[14].

בתופת של קרתגו התגלו כ-20,000 כדי קבורה שבהם שרידיהם של ילדים ועוברים, ולא נתגלו בקרבם ממצאים פתולגיים העשויים להעיד על תמותה טבעית. קיימת התאמה בין כמות הכדים שהונחו בתופת לבין מצבה של העיר - בעיתות משבר, גדל קצב הנחת הכדים, ייתכן שכדי לרצות את האלים, ויכול שהדבר נעשה כדי לווסת את גודל האוכלוסייה ולהתאימו למשאבי העיר. על רבות מהמצבות שמעל לכדים נמצאו כתובות העוסקות במנחה לאלים. שרידי בעלי חיים, בעיקר עיזים וכבשים, שנמצאו גם הם בתופת בקרתגו ובערים פוניות אחרות, מלמדים כי לכאורה לא דובר בבית קברות לילדים גרידא, ובאתר הפוני שבקונסטנטין שבאלג'יריה נמצאה הכתובת הלטינית - "Vita pro vita, sanguis pro sanguine, agnum pro vikario"' ("חיים תמורת חיים, דם תמורת דם, שה כתחליף")[15].

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטרטוגרפיה של התופת

שטחו של האתר הוא כ-6,000 מ"ר והוא משתרע על פני ארבע שכבות, מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד לחורבן העיר בידי הרומאים. הממצאים המוקדמים ביותר בתופת מתוארכים למאה ה-8 לפנה"ס, ומהווים את העדות הארכאולוגית המוקדמת ביותר ליישוב הפיניקי במקום. התופת הוקם סמוך לחוף הים, על אדמת ביצה בתולית, ו-20,000 הכדים שהתגלו במקום מכילים שרידי עצמות שרופות ומוקפים באבנים ובמצבות בצורות שונות, הכל בהתאם לתקופה:

  • תנית I - הכדים ניצבו על שכבת הבסיס וכוסו בערימה של אבנים קטנות (730 עד 600 לפנה"ס).
  • תנית IIa - מעל הכדים הונחו מצבות שראשן בצורת משולש (630 עד 400 לפנה"ס).
  • תנית IIb - המצבות הוחלפו באסטלות מאבן גיר או מאבן חול (המאה ה-4 לפנה"ס עד המאה ה-3 לפנה"ס)
  • תנית III - מעל הכדים ניצבות אסטלות מסוגננות מאבן גיר. על אלה מופיעים כיתובים, סמלים אסטרונומיים כמו השמש או הירח, דמותה של האלה תנית, ובשלבים מאוחרים יותר, גם אלמנטים אנושיים, מעולם החי והצומח ומנושאים אחרים (המאה ה-3 לפנה"ס עד חורבן העיר בשנת 146 לפנה"ס).

בתקופה הרומית המשיך התופת והיה בשימוש, ובמקום נתגלו שרידיו של מקדש סטורנוס ושל מבנים נוספים.

האמפיתיאטרון הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי האמפיתיאטרון
שרידי האמפיתיאטרון מהאוויר (1950)

האמפיתיאטרון הרומי של קרתגו הוקם במאה ה-1 על ידי יוליוס קיסר. אורכה של הזירה הוא 64 מטר ורוחבה מגיע ל-36 מטר, והיא מוקפת בטריבונות בגובה של 2.5 מטר המחולקות ל-54 יציעים. קוטרו החיצוני של המבנה נע תחילה בין 120 ל-93 מטר בהתאמה, אך לאחר שהורחב במאה ה-3, הגיעו ממדיו ל-156 עד 128 מטר בהתאמה. במקום נותרו רק קווי המתאר וקומת הבסיס של הזירה השוכנת בלב חורש, שכן המבנה עצמו פורק על ידי שודדים במשך הזמן. לפי ההערכה יכול היה האמפיתיאטרון להכיל עד 30,000 צופים, ולאחר הרחבתו עמד מספר זה על 41,000 איש[16].

בורות המים במאלגה ואמת המים של זגהואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון-מערבה של העיר שוכנים בורות המים הגדולים והשמורים יחסית של מאלגה (Maâlga), ולצידם הוקם מוזיאון המציג את עקרונות ההידראוליקה בעת העתיקה. בורות אלה נחפרו בנקודת הסיום העיקרית של אמות המים אשר הובילו מים אל העיר בתקופה הרומית, שהידועה שבהן היא אמת המים של זגהואן (Aqueduc de Zaghouan). לפני הקמתה של אמה זו עשו הרומאים שימוש בבורות לאיסוף מי הגשמים, כפי שנהגו הפונים קודם לכיבוש העיר, אך תקופת בצורת קשה בין השנים 123 ל-128 חייבה את הקמתה של אמת המים. הקיסר אדריאנוס הורה על הקמת אמת המים אשר נועדה להוביל מים מג'בל זגהואן אל 15 בורות המים שנפחם הגיע ל-60,000 מ"ק. כל אחד מהבורות השתרע לאורך 102 מטר ולרוחב של 7.4 מטר, וגובהו המקסימלי הגיע ל-7 מטר[17]. סך הכל כיסו הבורות שטח של 13 דונם שאורכו 127 מטר ורוחבו 102 מטר. אמת המים נועדה להבטיח אספקה סדירה של כ-32,000 מ"ק ביום, והיא הורכבה משתי זרועות באורך של 6 ו-33.6 ק"מ. אורכה הכולל של האמה על שתי זרועותיה עמד על 132 ק"מ והשיפוע לאורכה מגיע ל-0.29%.

האמה נפגעה על ידי הונדלים ולאחר מכן על ידי הערבים, והושבה לפעולה במאה ה-10, אך בתקופת השושלת החאפיזית נזנחה. ב-1852 שוחזרה האמה על ידי הצרפתים, וב-1861 התחדשה זרימת המים אל תוניס. בחורף הגיעה אספקת המים לכ-12,000 ממ"ע ליום ובקיץ עמדה על רבע מכמות זו. עם זאת, אמת המים הוזנחה ומ-1872 יצאה בהדרגה משימוש.

התיאטרון, האודאון, הווילות הרומיות והבזיליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי האודאון. ברקע מדרום נראית קתדרלת סן לואי

התיאטרון מהמאה ה-2 נהרס על ידי הוונדלים ב-439. הוא שוחזר במאה ה-20 במסגרת תחרות באופן מקיף והשרידים המקוריים מהתקופה הרומית מועטים. אורכה של הבמה כ-50 מטר וקוטרו של המבנה הוא 106 מטר. מאז 1967 נערך במקום הפסטיבל השנתי הבינלאומי של קרתגו (Festival international de Carthage), והאתר מסוגל להכיל עד 7,500 צופים. באודאון הסמוך נערכו עבודות חפירה בשנים 19941999 אך כמעט שלא שרד ממנו דבר.

סמוך לאודאון נחשפו שרידי בתים המכונים כיום "הווילות הרומיות" (villas romaines). במקום התגלו מספר פסיפסים שהידוע שבהם נמצא ב"וילה דה לה וולייר" (villa de la volière). פסיפס ידוע נוסף הוא "פסיפס הסוסים" (mosaïque des chevaux).

גם הבזיליקה שוכנת סמוך לאודאון ונחקרה לראשונה ב-1878. היא מכונה בשם "דמוס אל-קריטה" (Damous El Karita), וככל הנראה זהו שיבוש של המקור הלטיני "דומוס קריטאטיס" (domus caritatis - "בית הצדקה/הרחמים"). אורכה של הבזיליקה המקורית היה 65 מטר ורוחבה 45 מטר, אך היא שינתה את צורתה וממדיה כאשר נבנתה מחדש בשתי הזדמנויות שונות. הפסיפס המקורי כמעט ואבד לחלוטין, אך במקום נמצאו מספר כתובות קבורה. בסמוך לבזיליקה נמצאו שרידיהם של בפטיסטריום מתומן ושל מבנה עגול, בחלקו תת-קרקעי. זה הוקם במאה ה-4, ננטש לאחר פלישת הוונדלים, ושוחזר שוב בתקופת השלטון הביזנטי. המבנה שימש ככל הנראה כמקום סגידה למרטירים. בצמוד לבזיליקה הוקם בין השנים 20002003 מסגד אל-עאבידין (Mosquée El Abidine; جامع العابدين) שנקרא על שם נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי.

מרחצאות אנטוניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממרחצות אנטוניוס הרומיים שלחוף הים שרדו רק מספר שרידים בקומת הקרקע בלבד, ומספר חוקרים העלו את הסברה כי במקום שכן הנמל הקדום של העיר. המרחצאות משתרעים על שטח של כמעט 40 דונם, ובנייתם החלה בשנת 145 בתקופתו של הקיסר אנטונינוס פיוס, והסתיימה בשנת 169[18]. במרכזן של המרחצאות ניצב פריג'ידריום (חדר קר) באורך של 47 מטר וברוחב של 22 מטר שתקרתו נתמכה בשמונה עמודי גרניט אדומה גדולים שנשאו כותרות משיש לבן. גובהו הכולל של כל אחד מהעמודים הגיע ל-15 מטר, משקלו עמד על 68 טונות והיקפו בבסיסו היה 1.5 מטר. משני צידיו של הפריג'ידריום נבנו יתר אולמות המבנה בצורה סימטרית. במשך מאות שנים שימש האתר כמקור לאבן בנייה שנלקחה ממנו לבנינים שהוקמו בתוניסיה ומחוצה לה, ורק ב-1944 החלו החפירות במקום. שחזור חלקי של האתר בין השנים 19721992, ובכלל זה הקמתו מחדש של עמוד בודד בפריג'ידריום, מקנה תחושה באשר למראהו ולהיקפו בתקופת הרומית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "קורות ייסוד קרתגו" (Iustinus, Epitome, xviii.3-5). תרגם מלטינית מאיר שָׂשׂ. "תורן" - דפים לבית צים, מס' 53, מאי 1965.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]