קת'לין ריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קת'לין ריין
Kathleen Raine
תמונה מאת דמיטרי נ. סמירנוב
תמונה מאת דמיטרי נ. סמירנוב
לידה 14 ביוני 1908
אילפורד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 ביולי 2003 (בגיל 95)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים גירטון קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ פילוסופיה פרניאלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • יו סייקס דייוויס
  • צ'ארלס מאדג' עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מפקדת במסדר האימפריה הבריטית
  • מדליית הזהב של המלכה לשירה
  • פרס קולמונדלי
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קת'לין ג'סי ריין CBE (באנגליתKathleen Jessie Raine; ‏14 ביוני 19086 ביולי 2003) הייתה משוררת, מבקרת וחוקרת ספרות בריטית, אשר כתבה בעיקר על ויליאם בלייק, ו. ב. ייטס ותומאס טיילור. ידועה בשל התעניינותה במתודות שונות של רוחניות, כאשר הבולטות ביותר הן הפלאטוניזם והנאופלאטוניזם, היא הייתה חברה מייסדת של אקדמיית טמנוס.[1]

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קת'לין ריין נולדה באילפורד שבאסקס, אשר כיום נמצאת בתחום המוניציפלי של לונדון. אמה הייתה מ-סקוטלנד ואביה נולד בעיירה וינגייט, מחוז דרהאם. בני הזוג נפגשו כסטודנטים בקולג' ארמסטרונג בעיר ניוקאסל. ריין בילתה את שנות ילדותה, בחלק מזמנה של מלחמת העולם הראשונה, אשר אותן כינתה כ'שנים ספורות', עם דודתה פגי בלאק, בבית אחוזתה שבבווינגטון, נורת'מברלנד. על חוויותיה אלה היא הגיבה, "אהבתי כל דבר בזה". בשבילה זה היה עולם אידילי, ובית זה היה הבסיס המוצהר לכל שירתה. ריין תמיד זכרה את נורת'מברלנד כדומה לגן עדן: "בנורת'מברלנד התוודעתי לעצמי בביתי שלי; ואני, אף פעם לא 'התאמתי' את עצמי למישהו אחר או שכחתי את מה שהיה לי אמנם כל כך מעט זמן אבל מה שראיתי בבירור, הפנמתי וחוויתי". תקופה זו מתוארת בספר הראשון של האוטוביוגרפיה שלה, "היו שלום, שדות אושר" (1973).[2]

ריין ציינה כי השירה הייתה טבועה עמוק עמוק בתוך חיי היומיום של משפחת אמה: "מהצד של אמי ירשתי את השירים והבלדות של סקוטלנד, מושרות או מדוקלמות על ידי אמי, דודות וסבתות, שלמדו זאת, בתורן מאמותיהן ומסבתותיהן... שירה הייתה תמצית החיים". ריין שמעה וקראה את התנ"ך מדי יום, הן בביתה, הן בבית הספר, כשהיא מפנימה את רוב הנאמר בספר הקודש, בלבבה. אביה, אשר היה אנגלי במוצאו, שימש בתור מנהל התיכון המחוזי באילפורד. הוא החל ללמוד את שירתו של וורדסוורת' לצורך עבודת התזה שלו לתואר שני בספרות אנגלית והייתה לו אף תשוקה ללימודיו של שייקספיר וריין צפתה במרבית המחזות שנכתבו על ידי שייקספיר בהיותה ילדה. מצד אביה היא החלה לאהוב ללמוד את תחום האטימולוגיה ואת ההיבט הספרותי של השירה, הצד המקביל להתעמקותה במסורות השירה שבעל-פה. היא כתבה שבעבורה, שירה "לא הייתה משהו שהומצא אלא דבר שהוענק במתנה... בצורה שבה גודלתי, בבית שבו משוררים היו כל כך מוערכים, זה היה אך טבעי  ששאיפתי תהיה להיות משוררת". היא גילתה בפניו של אביה את דבר שאיפתה, אשר הוא מצדו, גילה ספקנות לגבי תוכניתה. "לדידו של אבי", כך היא כתבה "משוררים היו שייכים לעולם גבוה יותר, למימד אחר; לומר שאם מישהו היה חולם להיות משורר זה היה  בשבילו כמו לומר שמישהו מעוניין לחבר את הבשורה החמישית".[3] לעומת זאת, אמה עודדה את שירתה של ריין עוד מינקות.

ריין קיבלה את חוק חינוכה בבית הספר התיכון המחוזי, אילפורד, ולאחר מכן החלה לקרוא וללמוד בנושאי מדעי הטבע, כולל בוטניקה וזואולוגיה, זאת במסגרת השתתפותה בתערוכה בבית גירטון קולג', קיימברידג', כשהיא מקבלת את התואר השני שלה במקום זה, ב-1929. במהלך שהותה בקיימברידג' היא פגשה את יעקב ברונובסקי, אדווין מיור, ויליאם אמפסון, האמפרי ג'נינגס ומלקולם לאורי.[4] מאוחר יותר בחייה, היא הייתה ידידתו ועמיתתו לעבודה של המחנך והמקובל, זאב בן שמעון הלוי.

ריין נישאה להיו סייקס דייוויס בשנת 1930. היא עזבה את דייוויס בשביל צ'ארלס מאדג' והיו להם שני ילדים ביחד, אבל נישואיהם לא צלחו. הייתה לה גם תשוקה נכזבת לגאווין מקסוול, אשר לה הוא לא נענה. ספרו המפורסם ביותר של מקסוול, "מעגל המים הצלולים", אשר לאחר מכן עובד לסרט באותו שם, בכיכובה של וירג'יניה מק'קנה, נלקח משורה בשירה של ריין "נישואי הנפש". מערכת היחסים עם מקסוול הסתיימה ב-1956 כאשר ריין איבדה את חיית המחמד שלו, הלוטרה מיג'ביל, ובעקיפין, גרמה למות החיה. ריין לקחה על עצמה את האחריות, לא רק בשל אובדנה של מיג'ביל, אלא בשל קללה אותה פלטה זמן קצר לפני כן, מתוסכלת מההומוסקסואליות של מקסוול: "תן לגאווין לסבול במקום הזה כפי שאני סובלת עכשיו". ריין האשימה את עצמה, לאחר מכן בשל כל האסונות שעבר מקסוול, החל במותה של מיג'ביל וכלה במחלת הסרטן שממנה הוא נפטר בשנת 1969.[5] מ-1939 ועד 1941, ריין וילדיה גרו במשותף בבית ברחוב וורדסוורת' 49א, שבעיירה פנרית' עם ג'נט אדם סמית' ומייקל רוברטס ומאוחר יותר התגוררו בעיירה מארטינדייל. היא הייתה חברתה של ויניפרד ניקולסון.

שני ילדיה של ריין היו אנה הופוול מאדג' (נולדה  ב-1934) וג 'יימס וולף מאדג' (1936–2006). ב-1959, ג'יימס נישא לג'ניפר אליסטון, אשר הייתה בתם המשותפת של אחת מידידותיה של ריין, האדריכלית ומתכננת הערים ג'יין דרו מנישואיה לאדריכל ג'יימס אליסטון. דרו הייתה צאצאית ישירה של הנאו-פלטוניסט תומאס טיילור[6] אשר אותו חקרה ריין ואשר עליו היא חיברה ספרים ומאמרים. לפיכך נוצר קשר בין ריין לטיילור  דרך שני הילדים שנולדו לבנה במסגרת נישואיו.

לקראת מותה, אשר נגרם בעקבות תאונה שעברה,[דרושה הבהרה] ריין התגוררה בלונדון.

יצירותיה ועבודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר השירה הראשון שלה, "אבן ופרח" (1943), אשר פורסם על ידי המשורר הטמילי מירי ג'יימס ת'וראי ראג'ה טאמבימוטו, אויר על ידי ברברה הפוורת'. בשנת 1946 יצא לאור האוסף "חיים בזמן", ולאחריו, ב-1949 יצא לאור, נקבת הפיתון. אוסף השירים שלה (2000) נשען על אחד עשר כרכי השירה הקודמים שלה. בין ספריה הקלאסיים ניתן לכלול את הספר "מי אנחנו?". לאחר ספר זה יצאו לאור ספרי שירה ופרוזה רבים, ביניהם ניתן לכלול את יצירת המופת האקדמית שלה, החיבור בן 2 הכרכים על ויליאם בלייק: "ויליאם בלייק והמסורת" (פורסם ב-1969, כאשר רוב הטקסט שלו לקוח מסדרת ההרצאות על שם אנדרו מלון שהיא העבירה בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון הבירה, ב-1968), אשר הדגימו את עתיקותה, עקביותה ויושרתה של הפילוסופיה של ויליאם בלייק, כאשר היא מפריכה על דרך הניגוד את טענתו של תומאס סטרנס אליוט, לגבי בלייק ("אוסף המאמרים", 1932).[7]

סיפור חייה מסופר בשלושת כרכי האוטוביוגרפיה הבולטים בשל נסיונותיה כמחברת ליצוק מבניות לזכרונותיה, כך שיהיו בעלי גוון של מיתוס, גם אם באופן חלקי ובכך לקשור את חייה למימד רחב יותר. ניסיון זה משתקף גם בדפוסי השירה שלה, בהם ניתן לראות השפעה של המשורר האירי ו. ב. ייטס. שלושת הספרים פורסמו במקור בנפרד ואחר כך אוחדו לידי כרך אחד בודד, אשר נקרא בשם "אוטוביוגרפיות" (תוך שהיא מחקה בכך באופן מודע את ייטס) ואשר נערך על ידי לוסיין ג'נקינס.

ריין הכינה תרגומים ליצירות פרי עטו של הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק: הדודנית בט (צרפתית: Cousine Bette; אנגלית: Cousin Bette, תורגמה בשנת 1948)  ו"אשליות אבודות" (צרפתית: Illusions perdues; אנגלית: Lost Illusions, תורגמה בשנת 1951).

היא הייתה כותבת קבועה ברבעון, "עיונים בלימודי דת השוואתיים", אשר עסקו למשל בנושאים כגון סימבוליזם דתי ודנו בגישה הטרדיציונליסטית. ב-1981, ביחד עם קית' קריצ'לואו, בריאן קיבל ופיליפ שררד, היא הייתה אחת ממייסדי כתב העת והמגזין טמנוס, ולאחר מכן, בשנת 1990, ייסדה במשותף עמם את אקדמיית טמנוס ללימודים אינטגרטיביים, אקדמיה להוראה אשר הדגישה פילוסופיה אוניברסליסטית רב-צדדית ואשר בדרך כלל תמכה בדעותיה הפלטוניות והנאופלטוניות בנושאי שירה ותרבות. היא חקרה את הנאו-פלטוניסט תומאס טיילור ופרסמה מבחר מחיבוריו.[8]

ריין הייתה עמיתת מחקר בגירטון קולג' בין 1955 ל-1961. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד לפחות קורס אחד על מיתוס וספרות אשר הוצע  למורים ופרופסורים בפגרת הקיץ. היא גם הרצתה על ייטס ובלייק ועל נושאים נוספים ב ייטס סקול, סלייגו, אירלנד, בקיץ של 1974. כפרופסורית באוניברסיטת קיימברידג וכמחברת של מספר ספרים, היא הייתה מומחית לקולרידג', בלייק,[9] וייטס. בשנת 1969 ביחד עם ג'ורג' מילס הארפר היא פרסמה מחקר על תומאס טיילור, פילוסוף בריטי.

המלחין העכשווי דייוויד מת'יוס כתב מחזור שירים, "ממלכת הזהב", אשר שאב את השראתו מכמה משיריה של ריין.

האמנית הרב תחומית דניאלה חי יצרה עבודת וידאו עם שירה "לחש של בריאה" בתרגומו של יהודה אטלס[10]. בהשראת השיר כתבה מאמר הנקרא "גולם, את הפרפר" שהתפרסם בביטאון מכון מופ"ת (ביטאון מספר 56 בנושא "מורים עם לקויות למידה")[11].

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריין קיבלה תוארי דוקטור לשם כבוד מכמה אוניברסיטאות בבריטניה, צרפת וארצות הברית וזכתה בפרסים ובאותות כבוד רבים נוספים, כולל בפרס עדנה סנט וינסנט מיליי מטעם אגודת השירה האמריקנית (תאריך לא ידוע), וגם:

  • 1952 Harriet Monroe Memorial Prize
  • 1953 Arts Council Award
  • 1961 Oscar Blumenthal Prize
  • 1970 Cholmondeley Award
  • 1972 Smith Literary Award
  • 1992 Queen's Gold Medal for Poetry
  • 2000 Order of the British Empire, Commander
  • 2000 L'Ordre des Arts et des Lettres, Commandeur

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספי שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stone And Flower, (p.u.), 1943
  • Living in Time, (p.u.) 1946
  • The Pythoness. (p.u.), 1949
  • The Year One: Poems, H. Hamilton, 1952
  • The Hollow Hill: and other poems 1960–1964, H Hamilton, 1965
  • Six Dreams: and other poems, Enitharmon, 1968
  • Penguin Modern Poets 17, Penguin, 1970
  • Lost Country, H. Hamilton, 1971
  • On a Deserted Shore, H. Hamilton, 1973
  • The Oval Portrait & Other Poems, Enitharmon Press, 1977
  • The Oracle in the Heart, and other poems, 1975–1978, Dolmen Press/G. Allen & Unwin, 1980
  • Collected poems, 1935–1980, Allen & Unwin, 1981
  • The Presence: Poems, 1984–87, Golgonooza Press, 1987
  • Selected Poems, Golgonooza Press 1988
  • Living with Mystery: Poems 1987-91, Golgonooza Press, 1992
  • The Collected Poems of Kathleen Raine, ed. Brian Keeble, Golgonooza Press, 2000
  • Passion

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Defending Ancient Springs, 1967
  • Thomas Taylor the Platonist. Selected Writings, Raine, K. and Harper, G.M., eds., Bollingen Series 88, London: Routledge & Kegan Paul, 1969 (also pub. Princeton University, USA).
  • Blake and Tradition, 2 Volumes, Routledge & Kegan Paul, 1969
  • William Blake, The World of Art Library - Artists, Arts Book Society, Thames and Hudson, London, 1970 (216 pp, 156 illustrations),
  • Yeats, the Tarot and the Golden Dawn, Dolmen Press, 1973
  • The Inner Journey of the Poet, Golgonooza Press, 1976
  • From Blake to a Vision, (p.u.), 1979
  • Blake and The New Age, George Allen and Unwin, 1979
  • Blake and Antiquity, Routledge & Kegan Paul, 1979 (an abbreviation of the 1969 Blake and Tradition; republished in 2002 by Routledge Classics with a new introduction by Raine)
  • The Human Face of God: William Blake and the Book of Job, Thames and Hudson, 1982
  • Yeats the Initiate, George Allen & Unwin, 1987
  • W. B. Yeats and the Learning of the Imagination, Golgonooza Press, 1999.
  • Seeing God Everywhere: Essays on Nature and the Sacred (World Wisdom, 2004) (contributed essay)
  • The Betrayal of Tradition: Essays on the Spiritual Crisis of Modernity (World Wisdom, 2005) (contributed essay)
  • That Wondrous Pattern: Essays on Poetry and Poets (Counterpoint Press, 2017)

שלושת כרכי האוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Farewell Happy Fields, Hamilton/G. Braziller, 1974
  • The Land Unknown, Hamilton/G. Braziller, 1975
  • The Lion's Mouth, Hamilton/G. Braziller, 1977. autob.
  • India Seen Afar, Green Books/G. Braziller, 1990
  • Autobiographies, ed. Lucien Jenkins, Skoob Books, 1991

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

No End to Snowdrops, Philippa Bernard. Shepheard-Walwyn (Publishers) Ltd, 2009, ISBN 978-0-85683-268-0

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Who stands at the door in the storm and rain from The Year One: Poems (1952) was set by composer Tarik O'Regan for unaccompanied chorus in 2006 with the title Threshold of Night; it was first recorded on the 2008 album of the same name.
  • A number of poems were also set by Geoffrey Bush; these settings were recorded by Benjamin Luxon for Chandos.
  • The song-cycle On a Deserted Shore by Joseph Phibbs was written and performed for the Temenos Academy in 2012 to texts by Kathleen Raine.[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lighting a Candle: Kathleen Raine and Temenos, Temenos Academy Papers, no. 25, pub. Temenos Academy, 2008.

קטעי וידאו מיוטיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קת'לין ריין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Couzyn, Jeni (1985) Contemporary Women Poets. Bloodaxe, p. 56.
  2. ^ Couzyn, Jeni (1985) Contemporary Women Poets. Bloodaxe, p. 57
  3. ^ Couzyn, Jeni (1985) Contemporary Women Poets. Bloodaxe, p. 58
  4. ^ Temenos
  5. ^ Kathleen Raine:Obituary, The Guardian, London, 8/7/2003
  6. ^ The ancestral line is: Thomas Taylor (born 1758) > Mary Meredith Taylor (1787) > Samuel Beverly Jones (1827) > Emma Spering Jones (1873) > Joyce Beverly (Jane) Drew (1911) > Jennifer Alliston (1937)
  7. ^ Eliot wrote that "genius required, and what it sadly lacked, was a framework of accepted and traditional ideas which would have prevented him from indulging in a philosophy of his own." Collected Essays, 1932.
  8. ^ Thomas Taylor the Platonist: Selected Writings, Raine, K. and Harper, G.M., eds., Bollingen Series 88, London: Routledge & Kegan Paul, 1969 (also pub. Princeton University, USA).
  9. ^ Lighting a Candle: Kathleen Raine and Temenos, Temenos Academy Papers, no. 25, pub. Temenos Academy, 2008, p. 92
  10. ^ https://vimeo.com/114427312
  11. ^ https://mofet-my.sharepoint.com/personal/yoav_macam_ac_il/Documents/bitaon/bitaon56.pdf
  12. ^ Premiere: Jeremy Huw Williams, baritone with Nigel Foster, piano, St David's Hall, Cardiff, 29 January 2013. (Temenos Conference, Oxford, 13-15 September 2012). Listing: Cardiff Violins Ltd. Published by Ricordi.