ראובן גרינברג (לח"י)
 | |
| לידה | 2 במאי 1916 |
|---|---|
| פטירה | 30 באפריל 1966 (בגיל 49) |
| מדינה |
ישראל  |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| כינויים נוספים | אלחנן |
  | |
ראובן "רומֶק" גרינברג (1916–1966) היה איש לח"י, שבשנים הראשונות של המדינה היה מעורב במספר פרשות, בהן משפטו של אליעזר מלחי ומשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד בעניינו של ישראל קסטנר. הוא היה המו"ל של כתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרינברג נולד בכ"ט בניסן תרע"ו (1916) בוורשה שבפולין לזאב, יליד אודסה, ודינה לבית אלבינגר. המשפחה הייתה חסידית וציונית. משפחת סבו מצד אביו הייתה בעלת אצמעים וברשותה היו מכרות מלח בים השחור. הפעיל הציוני אברהם גרינברג נמנה עם קרובי משפחתו.
בנערותו היה פעיל בבית"ר וממארגני תאי האצ"ל בוורשה. הוא ניסה לארגן מצעד של אלף יהודים שיצעדו מפולין לגבול רומניה במטרה למשוך אחריהם המונים בעלייה לארץ ישראל, אולם המסע הוכשל על ידי הבריטים. עם פרסום הספר הלבן הוא ארגן עם נתן ילין-מור הפגנה ליד הקונסוליה הבריטית בוורשה. עוד בפולין נפגש עם אברהם שטרן ונכח במפגשיו עם הקצונה הפולנית הגבוהה, שבהם נידונו תוכניות להעברת אנשים ונשק באניות לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא לחם כקצין בצבא פולין, ולאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית ברח לרומניה והגיע לארץ ישראל.[2] בארץ ישראל הוא נהיה איש מודיעין של הלח"י בירושלים.[3] בין השאר היה שותף לארגון בריחתה של גאולה כהן מהכלא (בסיועו של יוסוף אבו גוש).[4] לקראת כיבוש דיר יאסין הוא הביא את דגל ישראל לתליה על בית המוכתר לאחר כיבוש הכפר[5] והיה שותף ללחימה כנגד ערביי הכפר, שעליהם אמר שנלחמו כאריות והצטיינו בצליפות מדויקות.[6] לאחר רצח פולקה ברנדוט ארגן גרינברג את הברחת מבצעי הרצח במשאית עמוסת רהיטים לתל אביב[7]
לאחר קום המדינה גרינברג היה פעיל במאבקים שונים נגד ממסד מפא"י ומשטרת ישראל.
בשנת 1953 היה גרינברג שותף לוועד למען גולי אבו גוש, יחד עם עמוס קינן, אורי אבנרי, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי ואחרים,[8] ועד מותו הוא היה בקשר טוב עם אנשי אבו גוש. בבחירות לכנסת השלישית בשנת 1955 הוא עסק בתעמולה למען חרות בין ערביי אבו גוש.[9] בהלווייתו הלכו זה לצד זה אחר ארונו אנשי לח"י כמו ישראל אלדד, וערביי אבו גוש.
גרינברג גם היה יושב ראש הוועד להגנת גרינוולד, שבו היו שותפים גם יוסף שכטמן ושמואל מרלין, בעת שהלה יצא בהאשמותיו נגד ישראל קסטנר[10] ודאג למימון ההגנה במשפט.[11] איסר הראל טען שספק אם שמואל תמיר היה מצליח במשפט קסטנר אילולא המימון שארגן גרינברג.[12]
גרינברג יצא בהאשמות נגד קציני משטרה על שחיתות,[13] וטען שמעצרו נובע מהתנכלות בגלל האשמותיו.[14] על האשמותיו כנגד קצין המשטרה חיים סלומון, שאותן לקח מכתביו של מלכיאל גרינוולד, הועמד לדין באשמת הוצאת דיבה.[15] הורשע ונקנס.[16] הוא גם היה זה שהגיש את התלונה נגד יעקב בר-אור ובעקבות הרשעתו של בר-אור ביקש שהמדינה תעניק לו פרס על שחשף את הפרשה.[17]
גרינברג נעצר מספר פעמים והועמד לדין בפרשות פליליות שונות, כמו זיוף, שוד ואיומים, כמו גם באשמה של הקמת מחתרת, אולם בכל המקרים יצא זכאי.[18] בשנת 1954 הוא נעצר כחשוד בשוד של חנות עתיקות. בשנת 1965 זוכה מאשמת זיוף דרכון,[19] אולם הזיכוי בוטל בבית המשפט המחוזי.[20] באותה תקופה היה גרינברג מעורב במשפטו של השופט אליעזר מלחי. התביעה טענה שגרינברג תיווך במתן השוחד למלחי.[21] השבועון "בול" פרסם שיומיים לפני מותו טען גרינברג שעדת התביעה משקרת וטען שהשופט אינו קשור לפרשת השוחד.[22]
גרינברג נישא לפנינה לבית מני (1907-1987; בתם של יוסף ושרה מני) בשנת 1943 ולשניים נולדו שני בנים ובת.
ראובן גרינברג נפטר בי' באייר תשכ"ו ונטמן בהר המנוחות.
הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדעות לגבי גרינברג, מעשיו ומניעיו נתונות במחלוקת עמוקה.
איסר הראל כתב שלאחר רצח ברנדוט גרינברג סייע לש"ב באיתור חברי הלח"י, בהם נתן ילין-מור, תמורת חסינות ממעצר[23] בספרו, מתאר הראל את גרינברג כבריון אלים, איש העולם התחתון. לטענתו, גרינברג לא פעל למען גרינוולד ואנשי אבו גוש ממניעים טהורים, אלא כדי שאלו וחבריהם יסייעו לו בפעילויותיו הפליליות.[12]
לעומת זאת, גבריאל שטרן ותום שגב כתבו עליו:[18]
- "מאחר שבתי־הדין של מטה לא הרשיעו את רומק, בוודאי אין אנו רואים עצמנו מוסמכים לחרוץ משפט על המנוח ואין אנו, איפוא, יכולים לפסוק, אם היו לו המידות הרעות של רובין הוד, השודד המפורסם, אשר קטגוריו ייחסו לו. אך זאת נוכל לומר בפה מלא, כי מידותיו הטובות של רובין הוד דבקו בו: נדיבות־לב לגבי אנשים נדכאים ונרדפים ונאמנות לידידים. וזכויות אלו יעמדו לו בבית־דין־של־מעלה."
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביוגרפיה, באתר לח"י
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ש. בן חיים, החל משפטו של עו"ד חרותי, מעריב, 27 ביוני 1957.
- ^ מתוך כתבות ב"העולם הזה" המצוטטות אצל: איסר הראל, האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, ירושלים: עידנים, תשמ"ו-1985, עמ' 126–128.
- ^ נתן ילין-מור, שנות בטרם, תל אביב: כנרת, 1990, עמ' 23–24.
- ^ יצחק חסון, הפסטיבל הלאומני של גאולה כהן, 25 במאי 2003, אתר "הגדה השמאלית".
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ד': "ממשבר להכרעה", תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב-1991, עמ' 261.
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ד': "ממשבר להכרעה", תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב-1991, עמ' 263.
- ^ יאיר שלג, רוח מדבר: סיפורו של יהושע כהן, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998, עמ' 93.
- ^ הוקם ועד למען גולי אבו גוש, מעריב, 7 בספטמבר 1953.
- ^ עירנות וסדר בירשלים, דבר, 27 ביולי 1955.
- ^ יו"ר הועד להגנת גרינואלד נאשם בקשירת קשר לשוד, דבר, 4 באוגוסט 1954.
- ^ יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר (עורך: אבי כצמן), ירושלים: כתר, 1995, עמ' 121.
- ^ 1 2 איסר הראל, איסר הראל, האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, ירושלים: עידנים, תשמ"ו-1985, עמ' 137.
- ^ בדרישה לפתוח בחקירה, דבר, 5 ביולי 1955
- ^ אברהמי מכחיש האשמות "רומק", דבר, 1 באוגוסט 1955.
- ^ עדותו של "רומק" הנאשם בהוצאת דיבה, דבר, 12 ביוני 1955,
- ^ "רומק" נקנס ב-100 ל"י, מעריב, 1 בדצמבר 1959
- ^ "רומק" תובע פרס על פרשת בר-אור, מעריב, 26 בפברואר 1963
- ^ 1 2 תום שגב, גבריאל שטרן, על המרפסת של מוסא הג'ינגי, עמ' 87–88.
- ^ רומק ובר לב זוכו מזיוף, דבר, 5 באוקטובר 1965.
- ^ בוטל זיכויים של "רומק" ובר לב, מעריב, 19 בדצמבר 1965.
- ^ יחיאל לימור, המשטרה נמנעה בכוונה מלרשום עדותו של רומק, מעריב, 1 בדצמבר 1966.
- ^ השבועון "בול" - לדין, מעריב, 29 בנובמבר 1966.
- ^ איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה, תל אביב: עידנים, תשמ"ט-1989, עמ' 111.