ראובן רובינשטיין (עיתונאי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראובן רובינשטיין

ראובן רובינשטייןליטאית: Ruvimas Rubinšteinas‏; 1891, אוטיאן, ליטא הרוסית1967, תל אביב, ישראל) היה מאישיה המרכזיים של יהדות ליטא. עסקן ציוני, משפטן, סופר ועיתונאי. מזכיר כללי וחבר המרכז הציוני ברוסיה, חבר מרכז של "החבר" – הסתדרות סטודנטים ציונים ועורך בטאונה. השתתף ב"ראזסוויט" ('השחר') במאמרים. חבר ואחר כך יושב ראש המרכז הציוני בליטא. ציר בקונגרסים ציוניים. יועץ משפטי של הצירות הליטאית הראשונה במוסקבה, עורך ה"אידישע שטימע" ('הקול היהודי') – עיתונה המרכזי של יהדות ליטא. פרסם אלפי מאמרים בנושאים שונים, חבר מועצת עיריית קובנה, עבד ברדיו קובנה. פעיל בקרנות הלאומיים ובמוסדות ציבוריים יהודיים שונים. עם כניסת הסובייטים לליטא נאסר ונשלח למחנה עבודה בצפון-רוסיה. שרד, עלה ארצה, היה מעובדי משרד הביטחון, ויושב ראש איגוד יוצאי ליטא.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראובן רובנישטיין נולד בשנת 1891 באוטיאן שבפלך קובנה (אז באימפריה הרוסית; כיום בליטא), כבן הבכור במשפחת 6 הילדים של דב (בערצ'יק) רובינשטיין, הלמדן והמשכיל הציוני.

למד בנעוריו לימודי קודש וחול ב"חדר" והתבלט עוד בילדותו כבעל כשרונות וכמתמיד יוצא מגדר הרגיל.

מאוטיאן נשלח ללמוד בווילנה בגימנסיית כגן הידועה וסיים אותה במדלית זהב, שהקלה עליו להתקבל בשנת 1910 – במסגרת מכסת האחוזים הצארית (3%) ליהודים הידועה לשימצה – לאוניברסיטה של סנקט פטרבורג הבירה. בפקולטה למשפטים בפטרבורג, המרכז לתרבות ולפעילות הפוליטית של האינטליגנציה הרוסית המתקדמת של הימים ההם, מצא כר נרחב להרחבת אופקיו ולהתפתחותו הרוחנית התוססת. בד בבד עם השתלמותו כמשפטן למד בשקידה במכון למדעי היהדות מיסודו של הברון גינצבורג.

הצטרף לתנועת "החבר" של הסטודנטים הציונים והיה מראשי פעיליה. גם היה משתתף קבוע בבטאונם של ציוני רוסיה "ראזסוויט" ('השחר') ועורך ב"ייוורייסקי סטודנט" ('הסטודנט היהודי'). כן שימש כמזכיר מערכת העיתון היומי הציוני ביידית "פעטראגראדער טאגבלאט" ('יומון פטרוגרד') שהופיע אז בעריכת יצחק גרינבוים, ופרסם ברוסית חוברות על נושאים ציוניים תחת שם העט ר. כרמי.

באפריל 1920 נאסר על ידי הצ'קה (הוועדה המיוחדת הכלל-רוסית למלחמה בפעולות אנטי מהפכניות ובחבלה; לימים, בשנות ה-50, הק.ג.ב.) על השתתפותו בוועידה הציונית הכול-רוסית ונידון ל-5 שנות מאסר.

לאחר שחרורו ביולי 1920 נתמנה בהמלצתו של הד"ר שמשון רוזנבוים, ששימש מראשי המשלחת הליטאית במשא ומתן ההיסטורי עם הממשלה הסובייטית, ליועצה המשפטי של הצירות הליטאית הראשונה במוסקבה, שהתארגנה אז בראשותו של הציר, המשורר הרוסי הליטאי הידוע יורגיס באלטרושייטיס (אנ'). ובתפקיד זה כיהן עד שנת 1923. בהיותו במוסקבה המשיך את פעילותו היהודית-הציונית ופעל רבות להברחת סופרים ועסקנים יהודיים נודעים מרוסיה הסובייטית לליטא העצמאית, בהשיגו בשבילם דרכונים רשמיים כאזרחים ליטאיים כשרים, וזאת תוך העלמת עין מצד הציר באלטרושייטיס – בעצמו ידיד ישראל. פעילותו זו לא נעלמה מעינה הפקוחה של הצ'קה ולפי רמז דיפלומטי ממשרד החוץ הסובייטי החזיר משרד החוץ הליטאי את רובינשטיין לליטא.[1]

משהוחזר לליטא (קובנה) בשנת 1923 נתמנה כעבור מספר חודשים לעורכו של היומון המרכזי של יהודי ליטא "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי').[2] בשנים 1924 - 1925 ערך את השבועון המאוייר די וועלט.

כבר בראשית צעדיו כעורך נתגלה כשליח ציבור נאמן וכמסביר מבריק וקולע של מאבקה הלאומי של יהדות ליטא במאמריו ורשימותיו. בהדרגה הרחיב ושיכלל את מסגרת העיתון מבחינה עיתונאית-מקצועית. בצד תגובות על ענייני השעה ומאמרי מערכת יום-יום מצא נתיבות ללב קוראיו ברשימות פיליטוניסטיות ובמאמרים על נושאים ואירועים מיוחדים. היה לא רק מבטאם ומדריכם הרעיוני והמדיני של המוני יהדות ליטא אלא במקביל גם מחנכם הלשוני והספרותי. יהודי ליטא, עסקניה ופעיליה בעריהם ועיירותייהם סיגלו לעצמם במשך השנים את נוסח רובינשטיין ב"שטימע", דיברו וכתבו בלשונו והפריחו אמרותיו בוויכוחיהם ובנאומיהם. את גליונות השבת של העיתון עשה למועדון של ספרות ישראל במובן הלאומי הנעלה של המילה - עמודי העיתון היו פתוחים בפני טובי הסופרים והמשוררים. זאת ועוד מעל דפיו הוא היה מגולל שוב ושוב יריעה רחבה של מסכת הפלאים של בניין הארץ, הפרחת השממה; העלה על נס את מאבק של היישוב היהודי עם שלטון המנדט העוין, את המסירות וההקרבה של הדור הצעיר בארץ ישראל, את הרוח החלוצית ודירבן את הנוער היהודי בליטא להגשמה עצמית ולעלייה.[3] היה נאמן לתפיסה הסינתטית של מרבית יהודי ליטא (אזרחות, יהדות וציונות), אהב את יידיש כשפת ההמונים היהודיים והיה מסור לה בכל נימי נפשו. אך מעולם לא נמנה עם מחנה היידישסטים ומעולם לא דגל באידאולוגיה שלהם (תמיכה בשפת היידיש כשפת הלאום). את השפה הלאומית של העם היהודי, שפת תחייתו ועתידו בארץ האבות, ראה אך ורק בעברית, שידע אותה על בוריה.[4]

"אידישע שטימע" היה להלכה בטאונו של מרכז הציונים הכלליים בליטא, שרובינשטיין עמד בראשו. כמו כן היה ציר בקונגרסים ציוניים ופעיל בקרנות הלאומיים ובמוסדות ציבוריים יהודיים שונים.

ניהל בקביעות שיחות ביידיש ברדיו קובנה בנושאים יהודיים.

שימש חבר מועצת עיריית קובנה.

עם כניסת הסובייטים לליטא בקיץ 1940 היה מראשוני קורבנותיו של המשטר החדש. הוא נידון ל-8 שנות מאסר ונשלח למחנות עבודה בצפון רוסיה כ"אויב העם".[5]

אחרי היטלטלות של שלושה שבועות בקרונות אסירים על פני ערבות רוסיה הגיע למקום ההגלייה – גוש עצום של מחנות כפייה מרוחקים זה מזה, באזור מכרות הפחם של חבל פצ'ורסק (Печорский округ) הנידח, סמוך לים הקרח הצפוני, שם שורר אקלים קוטבי של 40 מעלות קור במשך 8 חודשים רצופים ולילות חושך 20 שעות ביממה. ולמחנה עבודה בוורקוטה שברפובליקת קומי.[6]

באוגוסט 1943 קיבל חנינה ושוחרר מן המחנה,[7] הגיע לעיר מולוטוב, שם גרה אחותו, ומשם התקדם מערבה.

בהתקרבו לגבולות רוסיה המערבית נחשפו לפניו מוראות השואה ופרטי אובדן משפחתו – רצח רעייתו ושני בניו במחנה השמדה נאצי.

בשנת 1946 הגיע למינכן – הריכוז הגדול ביותר של שארית הפליטה היהודית. אושפז בבית החולים של אונר"א, שם נפגשו דרכיו עם קצינת אונר"א, אף היא פליטה משאולאי, ליטא, אסתר רובינשטיין (לא ממשפחתו), שטיפלה בו במסירות רבה, ואחרי החלמתו קשרו את גורלם זה בזו.[1]

בגרמניה שימש יושב ראש המועצה של שארית הפליטה באזור הכיבוש האמריקני ועורך העיתון "אונדזער וועג" ('דרכנו').

בדצמבר 1946 השתתף במשלחת שארית הפליטה לקונגרס הציוני ה-22 שנערך בעיר בזל, שווייץ, הראשון לאחר השואה.

בשנת 1948 עלה לישראל ונתקבל למחלקת ההסברה (ביידיש) במשרד הביטחון. רכש לו מעמד נכבד במאמריו ובשידוריו השבועיים בקול ישראל ביידיש, בהם סקר בשנינות ובהומור יהודי דק וקולע את מאורעות השבוע. רבבות חיכו לסקירה זו. את דברי החן והחוכמה נשא קהל מאזיניו בלבו מערב שבת עד ערב שבת. דברי הפתיחה שלו "ליבע ברידער און שוועסטער" ('אחיי ואחיותיי היקרים') והסיום "שבת שלום" הפכו לביטויי אחווה והבנה הדדית, המוכרים בפי כל.[8]

עמד בראש איגוד יוצאי ליטא בישראל, עשה רבות להנצחת השואה של יהדות ליטא, השתתף בהוצאה לאור של כרך ג' "יהדות ליטא", פרסם מאמרים בנושאים אקטואליים של המדינה.

כתב בקביעות בעיתון "לעצטע נייעס" ('חדשות אחרונות').

נפטר בתל אביב בשנת 1967.

פרסומיו (מבחר מצומצם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "עם פרסומה של הצהרת בלפור", קטעים ממאמרו שפורסם ב"ייוורייסקי סטודנט", פברואר 1918, תרגם מרוסית ר. חסמן, בתוך: ספר ראובן רובינשטיין (להלן ספר), עמ' 165.
  • "קובנה", בתוך: ספר, עמ' 166–176. המאמר זמין כמו כן לקריאה ברשת - "קהילת קובנה", מחניים, גיליון ק"כ (תשכ"ט), באתר דעת - מכללת הרצוג.
  • "פון היינט אויף מארגן", 23 בינואר 1938, בתוך: ספר, עמ' 176–180.
  • "נאר גרויסע מעשים", 3 ביוני 1938, בתוך: ספר, עמ' 180–183.
  • "שאקאלן", 13 בינואר 1939, בתוך: ספר, עמ' 183–188.
  • "אויף יענע פעלדער", 9 במרץ 1940, בתוך: ספר, עמ' 188–192.
  • "א מעשה וואס האט זיך פארלאפן", 15 במרץ 1940, בתוך: ספר, עמ' 193–196.
  • "אויך דו מוטער ציון", 11 ביוני 1940, בתוך: ספר, עמ' 197–198.
  • "בפרוץ הסערה בליטא (1941-1940), בתוך: ספר, עמ' 200–219.
  • "שלשה שהתפללו", בתוך: ספר, עמ' 220–223.
  • "פון די טיפענישן", ערה"ש, תש"ז, בתוך: ספר, עמ' 224–228.
  • "טרוימען און גלוסטענישן", בתוך: ספר, עמ' 229–235.
  • "דער שרייבער אין דער שארית הפליטה", א קיצור פון א רעפעראט געהאלטן אויף דער נאוועמבער 1947, בתוך: ספר, עמ' 297–302.
  • "זיי פארגעסן נישט", 13 בספטמבר 1957, בתוך: ספר, עמ' 235–240.
  • "ישראלים אין דער פרעמד", 7 בנובמבר 1958, בתוך: ספר, עמ' 249–254.
  • "נאענטקייט צו ווייטקייטן", 22 באפריל 1959, בתוך: ספר, 244–249.
  • "אויף פארשידענע לשונות", 11 ביוני 1959, בתוך: ספר, עמ' 240–244
  • "דעמאקראטיע אין קלעם", 23 באוגוסט 1963, בתוך: ספר, עמ' 277–281.
  • "אראבישע אייניקייט", 25 באוקטובר 1963, בתוך: ספר, עמ' 254–258.
  • "אומבאוווסטע פארטיזאנקע", 1 בנובמבר 1963, בתוך: ספר, עמ' 258–262.
  • "סעקטע פון שמייסערס", 11 במרץ 1966, בתוך: ספר, עמ' 263–266.
  • "מען זוכט א הכשר", 8 ביולי 1966, בתוך: ספר, עמ' 270–274.
  • "א יידישער קרעכץ", 23 בספטמבר 1966, בתוך: ספר, עמ' 274–277.
  • "א סקאנדאל אין דער משפחה", 25 בנובמבר 1966, בתוך: ספר, עמ' 266–270.
  • "אויף זייטיקע וועגן", בתוך: ספר, עמ' 281–287.
  • "דער צוויישפראכיקער קלאסיקער (צום 30-טן יארטאג פון מענדעלעס פטירה), בתוך: ספר, עמ' 287–292.
  • "זיין רום אין דער אייביקייט", 27 בפברואר 1959, בתוך: ספר, עמ' 293–297.

תחת שם העט ר. כרמי:

  • Возрождение еврейской страны (1917); [פורסם גם ביידיש ב-1918]
  • Какая нам нужна община? (1917).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971.
  • א. תורי, 'ראובן רובינשטיין', בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבנין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 79–80.
  • פרומע מלמד, 'רובינשטיין ראובן בן דב (1967-1891)', בתוך: יזכור-בוך: אוטיאן און אומגעגנט, תל אביב: פארלאג ניי-לעבן, תשל"ט/1979, עמ' 166–177.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 רפאל חסמן, 'ראובן רובינשטיין', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב, תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 322–325 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1080–1083).
  2. ^ העיתון נוסד בשנת 1919 על ידי ההסתדרות הציונית בליטא.
  3. ^ א. תורי, 'ראובן רובינשטיין', בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבנין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 79–80.
  4. ^ ל. גרפונקל, "אביר העט", בתוך: אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971, עמ' 14.
  5. ^ הואשם ב"קונטר-רבולוציה" ציונית, בריגול לטובת אנגליה כ"סוכן האימפריאליזם" (יצוין כי החזיק באשרה בריטית לנסיעה לארץ ישראל - ד.ר.). ראו: רפאל חסמן, 'ראובן רובינשטיין', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב, תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 322–325 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1080–1083). וגם 'רובינשטיין, ראובן בן דב', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 234 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1432). על גל המעצרים של עסקני ציבור ציוניים ויהודים "בורגניים" עם הכיבוש הסובייטי ראו: ראובן רובינשטיין, "קהילת קובנה", מחניים, גיליון ק"כ (תשכ"ט), באתר דעת - מכללת הרצוג.
  6. ^ דב לוין, "'עתונות ממושטרת' ליטא", העתונות שלנו (האיגוד העולמי של העתונאים היהודים) 6 (תש"ן/1990), עמ' 24.
  7. ^ הוגדר עם עוד כמה עשרות אסירים כ"נכים ממדרגה ראשונה".
  8. ^ ש. בן-משה, "רובינשטיין במשרד הביטחון", בתוך: אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971, עמ' 149.