ראול טייטלבאום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ראול טייטלבאום, 2017

ישראל-ראול טייטלבאום (נולד ב-1931) הוא עיתונאי, ניצול שואה, חוקר שואה ואיש שמאל ישראלי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה פריזרן במחוז קוסובו ליד הגבול עם אלבניה. אביו יוסף למד רפואה בווינה שירת בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וזכה לתעודת הצטיינות אבל לאחר המלחמה לא הורשה לטפל באוכלוסייה דוברת גרמנית ולכן הגיע לקוסובו. בהיותו חובב שח מט קרא לבנו יחידו ראול על שם אלוף העולם בשחמט דאז חוסה ראול קפבלנקה. הם היו משפחה בודדת של שלושה יהודים בפריזרן. כשכבשו הגרמנים את הבלקן ב-1941 נמסרו אלבניה וחבל קוסובו לשלטון הצבאי של איטליה הפשיסטית. האיטלקים כלאו את הרופא במחנה מעצר באלבניה אבל בני המשפחה הורשו להיות בקשר אתו. כאשר איטליה פרשה מהמלחמה הפרטיזנים האלבנים כבשו את מחנה המעצר ושיחררו את הכלואים. המשפחה התאחדה והם חזרו לפריזרן. הגרמנים השתלטו על האזור וכעבור זמן קצר הם גורשו מביתם בצעקות Raus!.

הם הובלו למחנה סיימישטה (Sajmist'e) בפאתי בלגרד שזמן קצר לפני כן נרצחו בו 8000 יהודים מבלגרד והסביבה במשאיות גז. לאחר שישה שבועות הם הובלו משם בקרונות משא, לברגן בלזן. שם הם חוו רעב, כינים וטיפוס. מפקד המחנה יוזף קרמר הפסיק כליל את אספקת המזון לאסירים במחנה.

לפני שחרור המחנה על ידי הבריטים הועברה משפחת טייטלבאום ועוד אלפי אסירים לרכבת שנסעה לכיוון מרכז גרמניה, נעצרה לפני גשר מפוצץ וב-23 באפריל 1945 ברחו השומרים הגרמנים והופיעו פרשים רוסים שחילצו אותם ("הרכבת האבודה"). אביו מת מספר ימים לאחר מכן. ראול ואמו נדדו ברחבי אירופה והגיעו לפריזרן. ראול חידש את לימודיו ואחרי שלוש שנים הם עברו לבלגרד שם למד ב"גימנסיה הראשונה" והיה פעיל בארגון הנוער הקומוניסטי. בלחץ אמו שהיו לה קרובי משפחה בישראל, הם עלו ארצה והגיעו לישראל ב-25 ביולי 1949.

למרות השקפותיו השמאלניות הוא התגייס לחיל התותחנים עבר קורס קצינים ושירת במילואים כסמג"ד גדוד נ"מ בדרגת רב-סרן. לדבריו היה הקומוניסט בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל. לאחר השחרור מצה"ל למד היסטוריה וכלכלה באוניברסיטה העברית.

פעילות עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייטלבאום עבד 12 שנים בעיתון קול העם של מק"י תחילה ככתב זוטר ומפיץ את העיתון ואחר כך ככתב כלכלי ופרשן בכנסת. כן שימש ככתב של מספר עיתונים בבלגרד עד ניתוק היחסים הדיפלומטים לאחר מלחמת ששת הימים.

כשהעיתון עמד לפני סגירה עם ירידת כוחה של מק"י עבר לידיעות אחרונות והיה במשך כ-30 שנה כתב כלכלי של העיתון בירושלים. הוא פרסם מאות מאמרים, תחקירים ומסות בנושאים כלכליים, חברתיים, ופוליטיים והופיע גם ברדיו כפרשן כלכלי בתוכניתו של יצחק טישלר "על מספרים ואנשים – מגזין המשק והחברה". תפקידו האחרון בעיתון היה כתב העיתון בגרמניה. הוא פרסם ראיון עם טרודל יונגה מזכירתו של היטלר, ראיון עם ריקרדו אייכמן בנו של אדולף אייכמן, ראיון עם נינו של ביסמרק ועוד.

לאחר צאתו לגמלאות מידיעות אחרונות החל לפרסם מאמרים ופרשנות בעיתון גלובס. הוא כיהן כיושב ראש ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים.

הוא פרסם מספר ספרים בנושא השואה העוסקים בתרומת היהודים לפרטיזנים בבלקן ובשערוריית הפיצויים לניצולי השוא

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בראשית דרכו בישראל נרשם למפלגה הקומוניסטית - מק"י והיה פעיל בהתאחדות הסטודנטים מטעמה. אנשי המפלגה קבלו אותו בחשדנות כי היה "נגוע" בטיטואיזם וגם שירת בצה"ל. הוא היה נגד הסגידה לסטלין בייחוד שנודע לו על רצח הסופרים היהודים ומשפט הרופאים והיה קשור מאד למשה סנה. ב-1968 נבחר ללשכת הוועד המרכזי של המפלגה ושימש גם כדוברו של סנה.

בבחירות 1969 הוצב במקום הרביעי ברשימת המפלגה, אחרי סנה, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה. המפלגה זכתה במנדט אחד, סנה היה חבר כנסת עד למותו ב-1972 ושמואל מיקוניס החליף אותו.

טייטלבאום היה פעיל בייסוד מפלגת מוקד אך בבחירות לכנסת השמינית הם זכו במנדט אחד ומאיר פעיל נכנס לכנסת. ב-1977 ניהל את הקמפיין של מפלגת של"י שזכתה בשני מנדטים בלבד. לאחר זאת פרש מפעילות פוליטית.

ב-2016 הוא פרסם אוטוביוגרפיה. הוא גר בירושלים היה נשוי כ-60 שנה לעליזה ז"ל שנפטרה במאי 2017, אב לשתי בנות, שלוש נכדות ונכד.

ב-2018 השיא משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראול טייטלבאום: כן, היה רע לתפארת, הוצאת סטימצקי, 2016
  • ראול טייטלבאום: אחד מכל שמונה-יהודים בשרות הפרטיזנים ביוגוסלביה, הוצאת יד ושם, 2015
  • ראול טייטלבאום: הפתרון הביולוגי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
  • ראול טייטלבאום, משה זנבר: זהב השואה - נתיב הביזה הנאצית מן הקרבנות לשווייץ, הוצאת מורשת, 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]