לדלג לתוכן

ראשד א-דין סנאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראשד א-דין סנאן
سِنَان بن سَلْمان بن محمد بن راشد البصري
לידה 1130
בצרה, עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1193 (בגיל 63 בערך)
מסייף, סוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה سِنان بن سَلمان بن مُحمد البَصري עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה המדינה האיסמאעילית-ניזארית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Al-Kahf Castle עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד דַאעי (11621192) עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית ניזארים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשד א-דין סנאןערבית: راشد الدين سنان, היה ידוע גם בכינוי "השייח' של ההרים" (בערבית: شيخ الجبل, שיח' אלג'בל); 1132–1193) היה איש דת אסלאמי, מנהיג הפלג הסורי של זרם האסמאעילים הניזארים, ואחד מגדולי הפוליטיקאים בהיסטוריה של האסלאם[1].

ראשד א-דין סנאן נולד בשנת 1132 בבצרה שבדרום עיראק, למשפחה מבוססת ובעלת שם. על פי האוטוביוגרפיה שלו, שרק פיסות ממנה שרדו, הגיע ראשד בעודו נער למרכז של החשישיון שבאלמות בפעם הראשונה לאחר ויכוח סוער עם אֶחיו, ועבר שם הכשרה מסורתית על פי דרכי המסדר. בשנת 1162, מנהיג המסדר דאז שלח את ראשד לסוריה, ושם הוא הכריז על תחילתו של עידן אסלאמי חדש[2].

ראשד נהנה מעצמאות מהותית מהמרכז שבאלמות, וכמה כתבי יד אף מייחסים לו מעמד חצי אלוהי[3].

אויבו המושבע, הסולטאן סלאח א-דין, שלט במצרים ובסוריה משנת 1174 ועד שנת 1193. סלאח א-דין הצליח פעמיים להינצל מניסיון התנקשות שניסו להוציא אל הפועל אנשיו של ראשד. לאחר ההתחמקות מניסיונות ההתנקשות בו, הצעיד סלאח א-דין את צבאו אל תוך מחוז חלב, והשמיד שם את נכסיהם של האסמאעילים הניזארים[4].

בשנת 1176 הוביל סלאח א-דין מצור כבד על מסיאף, שהייתה אז מעוזם של אנשיו של ראשד א-דין סנאן, אך לבסוף הוא הסיר את המצור, לאחר שהתרחשו שני אירועים חריגים. על פי אחת העדויות, לילה אחד, השומרים של סלאח א-דין הבחינו באור כלשהו אשר מגיע מהגבעות של מסיאף, ויורד אל עבר המחנה האיובי. סלאח א-דין הקיץ משנתו, והבחין בדמות עוזבת את האוהל שלו. הוא הבחין שהאבוקות שסביב אוהלו כבו, ולצד מיטתו הוא מצא רקיק חם שצורתו אופיינית לחשישיון, ומעליו היה פגיון משוח ברעל, שהיה נעוץ בו פתק. הפתק הכיל איום מפורש, שאם המצור לא יוסר, סלאח א-דין יחוסל. לאחר מכן, העיר סלאח א-דין את כל המחנה בצעקות, וטען שראשד א-דין בעצמו היה הדמות שהוא ראה עוזבת את האוהל שלו. כתוצאה מהמקרה הזה, סלאח א-דין הורה לשומרים שלו להגיע להסכם עם ראשד א-דין[5]. הוא הבין שלא יוכל עוד להתחמק מהמתנקשים של החשישיון, ולכן ביקש לחבור אליהם, דבר שהוביל את הצלבנים לצאת נגדו[6].

הפעולה הבולטת האחרונה של ראשד א-דין סנאן בוצעה בשנת 1191, שנתיים לפני מותו – הוא הורה על התנקשות במלך קונרד ממונפראטו, וההתנקשות הצליחה. עד היום לא ידוע אם ההתנקשות בוצעה בשיתוף פעולה עם סלאח א-דין, או עם ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, אך הסברה ההיסטורית המקובלת היא שההתנקשות בוצעה בשיתוף פעולה צמוד עם אחד מהם[7].

בשנת 1193 כתב ראשד א-דין מכתב לדוכס של אוסטריה, לאופולד ה-5, לבקשתו של ריצ'רד הראשון, ובו הוא קיבל אחריות על מתן הפקודה שהובילה להתנקשות המוצלחת בקונרד ממונפראטו, התנקשות שרבים האשימו בה את ריצ'רד הראשון[8].

ראשד א-דין סנאן נפטר בשנת 1193, במבצר המערה שבמסיאף שבסוריה. המשיך את דרכו אדם אחר מאלמות, אשר קיבל לידיו את מושכות השלטון וההנהגה של החשישיון[9].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ראשד א-דין סנאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Rashid al-Din Sinan, www.alamut.com
  2. ^ Rashid al-Din Sinan - Oxford Reference (באנגלית)
  3. ^ Daftary, Farhad., The Ismailis : an illustrated history, London: Azimuth Editions in association with the Institute of Ismaili Studies, 2008
  4. ^ Reston, James, Jr., 1941-, Warriors of God : Richard the Lionheart and Saladin in the Third Crusade, 1st ed, New York: Doubleday, 2001
  5. ^ Lewis, Bernard, 1916-, The Assassins : a radical sect in Islam, New York: Basic Books, 2003
  6. ^ Willey, Peter., Eagle's nest : Ismaili castles in Iran and Syria, London: I.B. Tauris, 2005
  7. ^ Hodgson, Marshall G. S., The secret order of assassins : the struggle of the early Nizârî Ismâʻîlîs against the Islamic world, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2005
  8. ^ Jotischky, Andrew, 1965-, Crusading and the crusader states, 1st ed, Harlow, England: Pearson/Longman, 2004
  9. ^ Daftary, Farhad., The Assassin legends : myths of the Ismaʻilis, Papaerback ed, London: Tauris, 1995