רבן יוחנן בן זכאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבן יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת
רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת
לידה המאה הראשונה
פטירה שלהי המאה הראשונה
מקום קבורה טבריה
מקום פעילות ירושלים, יבנה, ברור חיל
שנות הפעילות דור ראשון לתנאים 
השתייכות בית הלל
רבותיו הלל הזקן ושמאי הזקן
תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, רבי אלעזר בן ערך, אלישע בן אבויה, רבי נחוניה בן הקנה
בני דורו רבי אלעזר בר צדוק, רבי חנינא בן דוסא
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

רבן יוחנן בן זכאי[1] (ריב״ז),(חי במאה ה-1 לספירה) היה מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. היה תלמידו של הלל הזקן, וכמו רבו, היה איש שלום ושונא מלחמה.[2]

לפי מסורת חז"ל נמלט מירושלים הנצורה, ושכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה, שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. התגורר תחילה בעיירה עֲרָב שבגליל, ולאחר החורבן התישב בעיירה ברור חיל שבשפלת לוד.[3]

לפי המסורת, ניתן לו התואר "רבן" ניתן הואיל וכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, למרות שלא השתייך לשושלת נשיאי בית הלל הזקן.[4] הוא היה תלמידם של הלל ושמאי,[5] [6]ועל פי המסופר במדרש חי מאה ועשרים שנה.[7]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המדרש, עסק רבן יוחנן בן זכאי בראשית חייו במסחר.[8] במשנה מסופר פעמיים[9] שנשאל שאלה הלכתית בעֲרָב שבגליל הסמוכה לסכנין (כיום עראבה), ובתלמוד הירושלמי נזכר כי התגורר 18 שנה בעיירה ערב, וכי מתח ביקורת על אנשי הגליל שלא עסקו מספיק בתורה והביאו לפניו רק שתי שאלות הלכתיות בעת ששהה במקום.[10] יש לשער, כי תקופה זו קדמה לחורבן, ובסופה עבר לירושלים. בירושלים התגורר כמעט עד לחורבן, ולאחר מכן המשיך ליבנה, בשנים האחרונות לחייו עזב את יבנה ועבר עם תלמידיו לברור - חיל שבדרום הארץ. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של התקופה, אינו מזכירו כלל. בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והיה חלק מקבוצה קטנה של "רודפי שלום" שישבו ביבנה והתנגדו לקנאים.

הוא ייסד ביבנה את בית המדרש ("כרם יבנה"), שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה.

כאשר נפטר בנו, הצטער ריב״ז על פטירתו צער גדול, אולם תלמידו רבי אלעזר בן ערך, הצליח לנחם אותו בכך שהמשיל לו משל על פיקדון יקר שמלך הפקיד אצל אדם, ובכל יום היה מוטרד מכך, איך ייצא בשלום בשמירה על הפיקדון הזה. כך רבן יוחנן בן זכאי, בנמשל, בנו הוא הפיקדון. [11] וכאשר נפטר בנו, שהיה זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלמות.[12]

אחד מבניו היה רבי יהודה, בנו של רבן יוחנן בן זכאי.[13].

תקופת החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

באגדות התלמוד מסופר שריב״ז חזה את הרעב הנוראי שיהיה בעיר.[14] היה ברור לו, שסוף המרד ברומאים יהיה רע, כבר לפני החורבן חש באותות מבשרי רעות, וגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן, והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב".[15] במהלך המצור, כשה״בריונים״ שרפו את התבואה בירושלים כדי לחייב את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער, אך לראש ה״בריונים״ מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סיקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה.

כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?"[16] והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סיקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה ששותפו בתוכנית נשאו את ארון המתים שהיה בתוכו כדי להוציאו מהעיר, כיוון שגם בזמן המצור בשל קדושת ירושלים, קברו את המתים מחוץ לעיר. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר ולא אפשרו יציאה מהעיר לאף אחד הם רצו לדקור את ״הגופה״ בארון המתים לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע זאת בעדם,[17] באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'".

התדיינותו עם אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד הבבלי[18] מזכיר את הפגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס, לאחר הברחתו מירושלים. על פי המתואר שם, ניבא ריב״ז לאספסיאנוס שיוכתר קיסר רומי, ואמר לו מיד "שלום עליך המלך" (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). כאשר אספסיאנוס סח לריב״ז כי הוא חייב להחריב את ירושלים, משום שהיא משולה לחבית דבש שדרקון (הכוונה היא לנחש, והוא משל לקנאים) מלפף אותה. כדי להרוג את הדרקון, יש צורך לשבור את החבית, רבי יוחנן שתק. הוא גם העדיף לשתוק כאשר שאל אותו אספסיאנוסה בשנית מדוע לא בא אליו עד העת הזו. דברי ריב״ז על הכתרתו לקיסר, אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחכמתו של רבי יוחנן, נתן לו את הזכות לבקש את שירצה. בקשותיו של רבי יוחנן היו "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".

ההסבר לבקשותיו של ריב״ז, על פי מסורת זו, היא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לבית המקדש שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל לצדיק שהרבה בתעניות, כדי שלא תחרב ירושלים.[20]

אולם, מחוץ למסורת חז"ל, נקשר אותו מעשה דווקא ליוסף בן מתתיהו, הן בתיאורו בספריו, מלחמת היהודים וחיי יוסף, והן בדברי היסטוריונים רומאיים בני תקופתו.[21][22] ואכן, רוב חוקרי התלמוד בשנים האחרונות סוברים, על סמך ניתוח טקסטואלי והשוואה של הטקסט הזה למסורות דומות, כי מדובר בטקסט תלמודי מאוחר, בעוד שאברהם שליט משער שייתכן בהחלט ששני האישים, ריב"ז ויוסף בן מתתיהו, אכן ניבאו את נבואת הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר רומא, אולם כל אחד ניבא בזמנו, וכל אחד מהם היו לו הנימוקים שלו.[23]

לאחר החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כששמע רבן יוחנן בן זכאי כי חרב בית המקדש קרע את בגדיו והתאבל כמו על מת. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם".[24] נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".[25]

עם סיום המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר יבנה. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו, הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת הייתה לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו, שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש, וכן חודש הקשר עם תפוצות הגולה.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבן יוחנן בן זכאי, אשר חי ופעל בתקופת חורבן בית שני, ולפי האגדה בתלמוד הבבלי  מסכת גיטין, הוא ישב בירושלים כאשר החל המצור על העיר. בזמן המצור הוא גרס שאין טעם להילחם נגד הרומאים. הוא צפה שיחרב המקדש והבין שהחורבן יביא הרס על על קיום עם ישראל ותורתו.[2] הוא סבר כי עדיף לכרות ברית עם האויב בכדי להציל את העם ממוות בטוח. בדבריו מתוארת דרך חשיבה יצירתית ויוצאת דופן המצביעה על השכלה גבוהה ועל היכולת לחשוב בהיגיון גם במצבים קשים מאוד. אחת הדוגמאות לכך היא תוכניתו להיכנס לארון מתים ולצאת מהעיר.

מתוכניתו וממעשיו ליציאה מהעיר, ניתן להסיק כי היה אדם הדבק באמונתו. הוא לא חשב על עצמו, הוא בחר להסתכן ביציאה מהעיר ובכך לעזור לעמו. מעשיו מעידים על אומץ, חוכמה ואמפתיות. הוא חשב קודם כל על עזרה לעמו לפני שחשב על עצמו, ואלו תכונות של מנהיג אמיתי. למרות שהיה בעל מעמד מכובד בחברה היהודית ואדם משכיל, בחר להיכנס לארון מתים. הוא ידע שאם ייתפס על ידי הרומאים בורח מירושלים והם יווכחו שהוא בריא, יהרגו אותו.

אגדה נוספת[26] המתארת את אופיו של ריב״ז ומעלותיו הטובות היא, כי בדרכו מירושלים ליבנה, לאחר שאספסיאנוס אישר לו להקים את הסנהדרין ביבנה, פגש בנערה צעירה שליקטה שעורים בשדה חיטה (בעבר, בעונת הקציר, מחוייבים היו בעלי השדות להשאיר חלק מהיבול לעניים, לאלמנות, ליתומים ולגרים) וכשראה אותה כיסתה הנערה מיד את שְׂעָרָהּ. כשהתקרב אליה לברר מדוע היא נאלצת ללקט שעורים, ביקשה ממנו שיעזור לה. לאחר שבן זכאי שאל לזהותה, שאל אותה היכן כל הממון שהיה לה, לאביה וחמיה. ענתה הנערה שהכסף הועבר מחמיה לאביה. ומכיוון שאביה לא נתן צדקה, הפסיד את כל ממונו. על כך הגיב ריב״ז :"אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".[2]

בנקודה זו נתן רבן יוחנן בן זכאי לנערה הצעירה שיעור קצר והסביר לה שאם אדם עושה את רצונו של אלוהים - אלוהים יחזיר לו פי כמה וכמה אך אם האדם יעשה דבר שהוא נוגד את דברי אלוהים - אלוהים יקח לו את כל מה שיש לו. ריב״ז אמר והוסיף שיש לעשות את דבר אלוהים על מנת לעשות משהו טוב למישהו ולא על מנת שאלוהים יחזיר לאדם הנותן (לתת מכוונה טובה ולא מחמדנות). פרשיה זו מדגישה את טוב ליבו. אף על פי שהיה בדרכו, עצר והקדיש לנערה הצעירה את זמנו, ונתן לה שיעור שיעזור לה בחיים ויוציא אותה מהמצב אליו נקלעה.

רבן יוחנן בן זכאי מופיע באגדות השונות, כאדם אנושי בעל השכלה הדואג לאחרים יותר משדואג לעצמו. מוכן להקריב את כל מה שיש לו ואפילו את חייו כדי לעזור לאחר.[2][26]

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ימיו עבר רבן יוחנן מיבנה לכפר ברור חיל.[28] על פי המסורת, הוא נפטר בגיל 120.[29] בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק", ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפניו שתי דרכים האחת של גן עדן והשנייה של הגיהנום, ואינו יודע באיזו מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!"[30] במשנה נאמר: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החוכמה".[31]

עם פטירתו, שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה".[32] חמישה תלמידו של ריב״ז היו: ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניה, ר' יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנא, ר' אליעזר בן ערך.[2]

מקום קבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משערים שרבן יוחנן בן זכאי נפטר בברור חיל, אך קיימת מסורת עממית המוסרת כי מת במירון, ונקבר בסביבת קברו של רשב"י.[2] רבי בנימין מטודלה ונוסעים אחרים,[33] מתארים את קברו של רבן יוחנן בן זכאי[34] בטבריה. המקום קיבל הסמכה מרבי חיים ויטאל בשם האר״י (האריז״ל=ר׳ יצחק בן שלמה לוריא) מאידך, רבי שלמה בן שמעון דוראן ו"קברי אבות" מתארים את קברו בהר הזיתים שבירושלים.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו היישוב בן זכאי.

מקור משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים נחלקו בשאלה האם רבן יוחנן היה כהן או לא. דעת רש"י[35] שהיה כהן; ואילו בעלי התוספות[36] שוללים מכל וכל את הייחוס הכהני של רבן יוחנן, ומוכיחים זאת מדבריו במשנה במסכת שקלים המובאת בגמרא במסכת מנחות, ובה מתריס רבן יוחנן כנגד הכהנים על שדרשו מקרא באופן שגוי מתוך דאגה להנאת עצמם.[37] הם מעירים כי אף שמתוך ציטוט מדבריו של רבן יוחנן המובא בתוספתא בעניין הכנת אפר פרה אדומה,[38] בו העיד כי הכין את אפר הפרה האדומה במו ידיו, עבודה השמורה לכהנים, משמע לכאורה שהיה כהן, יש לפרש את דבריו "עשו ידי" כמתייחסים לעשיית הפרה בידי הכהנים על פי הוראותיו ובהשגחתו.[39]

דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל[40]), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:

רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה) - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.[41]

על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה כאשר שליש מתוכם הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא (מסחר) ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.[42] ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין".[43]

דברי הערכה למידת הבקיאות והידע הפנומנליים שלו מופיעים בספרות חז"ל:

לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא [44]

ובנוסח שונה מעט:

אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש הלכות ואגדות ומשלות, הכל למד. וכן אמרו עליו שאמר: אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו. [45]

כלומר הוא עצמו אמר בענווה שעל אף שלמד הרבה, לא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. והדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".[46]

רבן יוחנן בן זכאי היה נוהג למתוח ביקורת על מי שלומד תורה ורוכש ידע תאורטי, אך אין בידיו מעשים ולחילופן על מי שיש בידו מעשים טובים ללא חכמת התורה:

...אמר להם: פלוני חכם ואין בידו מעשים – הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. פלוני יש בידו מעשים טובים ואינו חכם – הרי זה כלי אומנותו בידו ואינו אומן... [47]

חמשת תלמידיו היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.

רבן יוחנן בן זכאי הדריך להימנע ממעשי קנאות כנגד מקומות פולחן זרים, שעלולים להחמיר את המצב: "מיכן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך. שלא תסתור שללבנים ויאמרו לך עשם שלאבנים, שלאבנים ויאמרו לך עשם שלעץ"[48]

בראי הדורות, הפכה דרך פעולתו: הכרה בעליונותו של הכוח הנוכרי השולט ושתדלנות מולו, לסמל להתנהגות מנהיג יהודי ריאליסטי בגולה. דרכו בהחלט לא הייתה משותפת לזרמי הפרושים כולם. עד היום מוזכרת אישיותו בוויכוח הפוליטי כדוגמה לדעות יוֹניות הבאות מתוך תפיסה מפוכחת של המצב, בניגוד להתנהגותן של דמויות כשמעון בר גיורא וכיוחנן מגוש חלב במרד הגדול. מנגד, היו שדנו לשלילה את פועלו וראו בו את מי שהעדיף להציל את התורה ולא את המדינה.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב שרירא גאון כתב באגרתו: "ולא מצאנו אדם שנקרא "רבן" חוץ מן הנשיאים...רבן גמליאל, רבן שמעון, רבן יוחנן בן זכאי, רבנו הקדוש."[4]. על פי מסורת זו, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן, והתקנות הגדולות שתיקן ביבנה מצביעות על מעמדו הרם. בין החוקרים חלוקות הדעות אם רבן יוחנן שימש כנשיא או לא ומה היה מעמדו והיקף סמכויותיו.[49]

תקנותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי יבנה ורבי יוחנן בראשם, קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. במסורת השתמרו ידיעות על תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה, ומעט מאוד על התקנות החברתיות. בין היתר תיקנו תפילות במקום הקרבנות, נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש.

תקיעה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:[50] לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.[51]

תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מראה שרבי אלעזר (או אליעזר) חשב שלפי רבי יוחנן יש לרכז סמכויות במקום אחד, אולם חכמים לא קיבלו זאת - לדעתם מותר לתקוע בשופר ברה"ש שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בי"ד.

בתקנה זו נחלקו החכמים ותלמידיו של רבן יוחנן, בנוגע לשאלה אם התקנה חלה רק על העיר יבנה או על כל מקום שבו קיים בית דין ואם תקנה זו היא לא רק אלא "ציון עובדא העולה מאליה".[52]

נטילת לולב ואיסור אכילת חדש ביום הנף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.[53]

מטרתה של תקנה זו היא שימור המנהגים הקיימים וזכרו של בית המקדש החרב בלבו של העם. מעבר לכך, בצורה זו גם הועברה מצוות נטילת הלולב מזיקתה למזבח לחיי בית הכנסת.

מרגע חורבן בית המקדש ועד תקנה זו (יום הנף) המשיכו הרחוקים ואולי אף הקרובים להמתין עד מחצית היום בכדי לאכול מן החדש (התבואה החדשה). רבן יוחנן בן זכאי ניתק את שעת היתר האכילה מהחדש מתלותה המוחלטת בעבודת המזבח שהפסיקה להתקיים כתוצאה מחורבן בית המקדש וקבע כי כל היום אסור באכילת התבואה החדשה. בתקנה זו יש מילוי חלל שנוצר עם החורבן, אך אין שינוי בהלכה האוסרת על יהודים  לאכול מן החדש לפני ט"ז בניסן.[52]

עדות החודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.[54]
מטרתה של תקנה זו הייתה להמשיך במנהג של עדות החודש, אשר כל יום היו מנגנים שיר מיוחד ובראש חודש היו מנגנים שיר של ראש חודש. במקרה שלא ידעו איזה שיר לנגן חיכו עד המנחה אך כאשר בית המקדש נחרב רבי יוחנן בן זכאי התקין שיש לנגן את השיר של אותו יום. בדומה לתקנות האחרות ריב"ז תיקן והוסיף תקנות חדשות על מנת  לאפשר קיום יהודי חדש מבלי להשתמש בסדר הציבורי וסדרי המצוות  שהיו נהוגים בבית המקדש.[52]

ברכת כהנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.

בברכת הכהנים שנהגה לפני החורבן במקדש, עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שכשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיראה זאת יחשוב שהוא לא עלה משום שהוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה הוחלט שבמקדש כולם יעלו יחפים (לעומת שאר חלקי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם - יען כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם). משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן שכולם יעלו יחפים, כזכר למקדש.

חובת הגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.[55]

תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקרבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקרבן, ולמרות שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן הייתה כנראה גם מגמה פרגמטית - כחלופה לקרבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים[52].

אכילת "חדש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקדש היו מקריבים ביום ט"ז בניסן את מנחת העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". לפני שחרב הבית היו אוכלים מחצות היום ואילך כי ודאי כבר הקריבו, כאשר חרב הבית אסר רבן יוחנן לאכול חדש עד הערב. בגמרא נאמרו שני פירושים לכך: א) מדאורייתא מותר איסור חדש כבר מבוקר ט"ז בניסן כשאין בית מקדש, ותקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקורבן. ב) מדאורייתא אסור לאכול חדש כל יום ט"ז בניסן אלא אם הוקרבה מנחת העומר במהלכו, ורבן יוחנן בן זכאי רק פרסם את הלכה זו[56].

התקנה התשיעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".

לפי דעתו של רב פפא התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי. לפני החרבן הייתה חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם כדי לספק לעיר אספקה קבועה של פירות. אחרי חרבן ירושלים לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה.

לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.

מתנגדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה[דרוש מקור]. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת.[57]

הצדוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבן יוחנן התנגד לצדוקים. כמה אמרות תלמודיות מספרות על הלעג שלו כלפיהם וכיצד הפריך את שיטתם ההלכתית.[58]

אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידיים וספרי הומריס אינו מטמא את הידיים! אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידיים.

במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת המשנה והתלמוד מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי חשיבות מכרעת, כמי שהניח את היסוד לשיקום אחרי חורבן המקדש ולהמשכיות חיי התורה והמצוות בעת המשבר. הוא צויר כמנהיג בכיר וכמי שסמכותו התקבלה על חכמי זמנו ועל העם. עם זאת, תיאור זה לא מקובל על ההיסטוריונים באירופה כיום, הרואים בתנועה הרבנית שהתבססה בתחילה ביבנה רק כח אחד מבין סיעות רבות בקרב יהודי הארץ לאחר החורבן, בעל השפעה מוגבלת אם לא שולית לפחות עד זמנו של רבי יהודה הנשיא. תקנותיהם והכרעותיהם, בוודאי בתקופה המיוחסת לריב"ז – שתפקידו האמיתי באירועים הוא בעיקר נושא להשערות, שכן הספרות העוסקת בו נכתבה לפחות מאה שנה לאחר מותו –[59] היו מקובלות רק על המעטים שסרו למשמעתם.[60]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאוית גם כרבן יוחנן בן זכיי, במקורות הארץ-ישראליים.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 אנציקלופדיה יהודית - יוחנן בן זכאי, דעת - מכללת הרצוג
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'; וראו גם בתוספתא מעשרות ב, א
  4. ^ 1 2 אגרת שנית מרב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 125–126
  5. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח'
  6. ^ ד״ר ניצה דורי, תן לי יבנה וחכמיה, התלמוד כבית וירטואלי לתרבות עקורה, מעמקים, כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, גליון מס׳ 49, ‏ספטמבר 2012
  7. ^ ספרי דברים ל"ד, ז' וכן תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'.
  8. ^ ספרי, דברים ל"ד, ז' ועוד
  9. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט"ז, משנה ז'; משנה, מסכת שבת, פרק כ"ב, משנה ג'
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט"ז, הלכה ח'
  11. ^ חיים ליכט, בעבותות השכול, עיונים בעשרה סיפורי אגדה על השכול בעולמם של חכמים, עריכה: אברהם שלוין, ירושלים: הוצ׳ כרמל, תשס״ז - 2007, עמ' 33. (בעברית)
  12. ^ אבות דרבי נתן, פרק י"ד
  13. ^ מוזכר בתלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ט"ו, עמוד א'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו, עמוד ב'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד ב'; ובשינוי קל בתלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ו', הלכה ג'.
  16. ^ איכה רבה א
  17. ^ ענת ישראלי-טרן, אגדות החורבן, עריכה: מאיר איילי, תל אביב: ספריית ״הילל בן-חיים״, הקיבוץ המאוחד, 1997, פרק ה׳. (בעברית)
  18. ^ גיטין נו, א-ב
  19. ^ אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד' מהדורת שכטר
  20. ^ מקור חז"לי נוסף המביא את אגדה זו הוא החיבור אבות דרבי נתן,[19] הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע הסיפור על כך שהקנאים אינם מוכנים לפשרות, שרבי יוחנן מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי, ומבקש ממנו את יבנה, לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הקיצוניים לרבי יוחנן גדול יותר, מכיוון שלפי המסופר בבבלי, אחיינו ראש הביריונים מסייע לרבי יוחנן לצאת מירושלים, ולפי המסופר באבות דרבי נתן "רבי יוחנן מדבר לקנאים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו". באבות דרבי נתן אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לרבי יוחנן יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שרבי יוחנן תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי המצביא מקבל אותו בכתף קרה, מוכיח אותו ומתווכח איתו. הבדל נוסף הוא שבעוד שבבבלי מיד בתחילת הפגישה רבי יוחנן מודיע לו על קיסרותו, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת רבי יוחנן באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה." בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי רבי יוחנן בעצמו הוא חלק ממנה), ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על רבי יוחנן על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת. גדליה אלון בעקבות מדרש איכה רבה, שם מסופר כי בעת הבקשה היה רבי יוחנן כלוא בגופנא. ובעקבות יוסף בן מתתיהו היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד), משער כי בקשתו של רבי יוחנן הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ששם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של רבי יוחנן. לעומת גדליה אלון שסובר שאין אזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש. שטיינזלץ בפירושו בתלמוד שם, מתאר כי יש מקורות שונים שדווקא מאמתים את כך שיבנה כבר הייתה מרכז רוחני.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, מודן, 1966, עמ' 223
  22. ^ M. Stern, Greek and Latin authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1984, p.122, 371
  23. ^ אברהם שליט, נבואותיהם של יוסף בן מתתיהו ורבן יוחנן בן זכאי על עליית אספסינוס לשלטון, ספר היובל לכבוד שלום בארון, ירושלים, תשל"ה, עמ' שצ"ז - תל"ב
  24. ^ מכילתא, שמות יט, א
  25. ^ אבות דרבי נתן, ד, ה
  26. ^ 1 2 כתובות סו ב
  27. ^ דברים טז,כ
  28. ^ כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף"[27] – הלך אחר חכמים לישיבה [...] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'; וראו גם בתוספתא מעשרות ב,א)
  29. ^ ספרי פרשת וזאת הברכה, שנ"ז. ראו: משה אוירבך, תולדות עם ישראל מתקופת חורבן בית ראשון עד ימינו, ספר שני חלק א עמוד 8.
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'
  31. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו
  32. ^ קהלת רבה ז,ב
  33. ^ רבי יעקב בן נתנאל הכהן, יעקב השליח ועוד רבים
  34. ^ יעקב בן נתנאל הכהן מתאר שלצידו נקברו 8 מתלמידיו, אך ככל הנראה כוונתו אינה לתלמידיו המפורסמים
  35. ^ פירוש רש"י למסכת שבת, דף ל"ד ע"ב ד"ה תורמסי תרומה.
  36. ^ תוספות למסכת מנחות דף כ"א ע"ב ד"ה שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן
  37. ^ "אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל (=מחצית השקל) אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן, (ויקרא ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועמר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלים." (משנה, מסכת שקלים, פרק א', משנה ד')
  38. ^ שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, וכששמעו אוזני – על אחת כמה וכמה! לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. | תוספתא, מסכת פרה, פרק ד', ז'; ספרי, פרשת במדבר, קכ"ג.
  39. ^ גדליה אלון מצדד בשיטת בעלי התוספות שרבן יוחנן לא היה כהן, והוא משער כי מחלוקתם של הכהנים עם רבן יוחנן בן זכאי התפתחה דווקא על רקע ייחוסו הלא-כהני: מאחר שלפי הנהוג, כשאין נשיא מבית דוד, מחליפו הוא כהן, ובתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל שהיה משושלת בית דוד בלוד ולא יכול לכהן כנשיא ביבנה, סברו הכהנים שהם אמורים למלא את מקומו ומכאן שרבי יוחנן נטל את השררה שלא כדין. עקב טענות אלו קמה לו אופוזיציה כהנית אקטיבית.
  40. ^ שמונים זוגות של תלמידים היו לו להלל הזקן. הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. בשעת פטירתו נכנסו כולם והוא לא נכנס. אמר להם היכן [הוא] יוחנן. אמרו לו הרי [הוא] עומד על הפתח. אמר להם יכנס כשר הוא. כיון שנכנס אמר להם הקטן שבכם אב לחכמה ואב לדורות. והגדול שבכם על אחת כמה וכמה. אמר להם עליכם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ועליך נאמר רבן יוחנן: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אבות דרבי נתן, נוסחה ב' כ"ח; וראה גם תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, ל"ט, ב' [ה', ג']; ומשנה, מסכת אבות, פרק ב', ח'.
  41. ^ מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יא).
  42. ^ ספרי, פרשת וזאת הברכה, שנ"ז
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ח, עמוד א'.
  44. ^ לפי ההסבר בתלמוד – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה. מסכת סוכה כח א
  45. ^ מסכת סופרים טז, ו
  46. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח'.
  47. ^ אבות דרבי נתן, נוסח ב', פרק ל"א
  48. ^ מכילתא דברים, יב, ב
  49. ^ ראו רבי זכריה פרנקל, "דרכי המשנה" עמ' 67–68, שסבור שרבן יוחנן בן זכאי לא שימש כנשיא. וראו עוד רבי אייזק הירש וייס, "דור ודורשיו" ב, עמ' 34 שמצדד בכך שהיה נשיא או ממלא מקום הנשיא. וראו עוד שמואל ספראי, "בחינות חדשות לבעיית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן", באתר מטח.
  50. ^ אולי צ"ל: אליעזר
  51. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה א'; גדליה אלון טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.
  52. ^ 1 2 3 4 שמואל ספראי, בחינות חדשות לבעית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, פשיטא, 1994
  53. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ג'.
  54. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ד'.
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'.
  56. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל'.
  57. ^ על פי מדרש איכה רבתי, ניסה רבן יוחנן בן זכאי להציל את ירושלים, ובקשתו נדחתה על ידי אספאסיינוס.
  58. ^ מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים [...] ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם?! כתוב אחד אומר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם",(ספר ויקרא כג טז) וכתוב אחד אומר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה",(ספר ויקרא כג טו) הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.|תלמוד בבלי, מסכת מנחות סה, א-ב
  59. ^ Alan Avery-Peck (עורך), A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner, הוצאת בריל, 2014. עמ' 166.
  60. ^ למשל: Stuart S. Miller, Sages and Commoners in Late Antique ʼEreẓ Israel: A Philological Inquiry Into Local Traditions in Talmud Yerushalmi, Mohr Siebeck, 2006. עמ' 7-17.