רבקה אלפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

רבקה אַלפֶּר (אלפרוביץ') (190218 ביוני 1958) הייתה סופרת ועורכת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפר נולדה בסוף שנת 1902 בעיירה באביצי שבפלך וילנה, בת למשפחת אלפרוביץ'. בגיל צעיר עברה לפלך פולטבה (אוקראינה), ושם גדלה. אביה היה שוחט ומורה עברי ללימודיים כלליים, תחתיו למדה עד מעברה בגיל 14 ללימודים בחרקוב.

בשנת 1926 עלתה לארץ ישראל, בעקבות עליית אחיה ואחותה לפניה, והתיישבה בקבוצת גבעת השלושה. סיפוריה שחלקם עדיין לא ראו אור מתארים את קשיי החיים בקיבוץ, ובעיקר כלפי נשים. כעבור שנתיים עזבה את הקבוצה, אך המשיכה לעבוד בעבודה חקלאית והוכשרה כאורזת. שנים ספורות לאחר מכן נפגעה בידה ונאלצה לחדול מעבודה חקלאית. עבדה במטבח במוצא, ולאחר שהכירה את משפחת לאה ויצחק כהן, כתבה את "המתנחלים בהר" על ימיה הראשונים של מוצא. בשנות השלושים החלה לפעול במסגרת מועצת הפועלות והייתה מורה לספרות ותנ"ך במשקי הכשרה לפועלות. היא עודדה נשים בהתיישבות העובדת, ופעלה להוצאת "דברי חברות" המעלה את לבטי עולמן וקשייהן של הנשים. בשנת תר"ץ הוציאה את ספרה הראשון, "פרפורי המהפכה".

בשנת 1944 הצטרפה למערכת עיתון "דבר הפועלת". בראשית שנות ה-50 ערכה את "ספר האחים" על בניה של רבקה גובר. פירסמה שני ספרים היסטוריים עד לפטירתה: "המתנחלים בהר" לסיפור תולדות משפחות מתיישבים במוצא, וספרה "קורות משפחה אחת" על תולדות משפחת דנין (זוכה פרס הספרות על שם חיים גרינברג לשנת 1957[1]). זמן ניכר הקדישה לחקר תולדות יהודי פקיעין, אך נפטרה בטרם השלמת הכתיבה.

רבקה אלפר נפטרה בקיץ 1958, לאחר מחלה ממושכת. נקברה בחלקת הסופרים בבית העלמין קריית שאול.[2]

הותירה בת, מרים.[3]

בשנת 1959 נחנכה על שמה ספריה בקריית גת. מיום השנה הראשון למותה נקבע על שמה פרס ספרות לסופרות ועיתונאיות צעירות מטעם מועצת הפועלות,[4] שהוענק במשך שנים ארוכות.

גיסהּ, אריה חצרוני (האפוטרופוס על עזבונה, במשותף עם זלמן שזר[3]), הוציא במלאת שבע שנים למותה חוברת על חייה, ובשנת תשל"ח פרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ביוגרפיה שלה, בשם "כאש עצורה".

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרפורי מהפכה: ספור, תל אביב: מצפה ('ספרית פרוזה מקורית'), תר"ץ.[5] ‬(בשם העט "אלה ר")
  • בכל נפשנו: ... מפי חברות חולדה ורמת הכובש; רשמה וצירפה ר"א,‫ חולדה: חמו"ל, תש"ד.
  • המתנחלים בהר: מפי אחת הראשונות; הציורים א. גלעדי, תל אביב: עם עובד ('ספרית שחרות'), תש"ד.[6] (מהדורה ב מתוקנת, ערוכה בידי אריה חצרוני: תשכ"ג 1962; מהדורה נוספת: הקדמה: רן אהרנסון,‫ ירושלים: אריאל, תש"ס 2000.)
  • בנות בניר: קורות משקי-הפועלות וחוות-הלימוד; ליקטה ועיבדה רבקה אלפר,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ו.[7]
  • קורות משפחה אחת; הציורים: צלה בינדר, תל אביב: דבר, תשט"ו.[8] ‬(תולדות משפחת דנין) (מהדורה ב: תשט"ז; מהדורה ג: ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ז; מהדורה מצולמת: ירושלים: אריאל, תשנ"ג)
  • אנשי פקיעין: סיפור; הביא לבית הדפוס אחרי מות המחברת: אריה חצרוני, תל אביב: עם עובד ('ספרית ילקוט'; 'ספריה לעם'); מועצת פועלי חיפה – ועדת התרבות‬, תשכ"א 1960.[9] (מסכת חיי משפחת זינאתי מפקיעין)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק גולדשלג, אזכרה: מחברים שנפטרו בשנת תשי"ח; רבקה אלפר (אלפרוביץ), בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך א, עמ' 504–505.
  • אריה חצרוני, רבקה אלפר, קריית גת: חמו"ל, 1965. (דברים לזכרה) ("מוקדש לספריה העירונית על שמה של רבקה אלפר ז"ל בקרית גת")
  • אריה חצרוני, כאש עצורה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ח. ‬("סיפור חייה... של... רבקה אלפר (אלפרוביץ), פועלת, סופרת ועיתונאית")
  • איזה פרליס, 'רבקה אלפר – חלוצה וסופרת', הדאר 57, מ (תשל"ט), 709.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "פרס גרינברג" הוענק לרבקה אלפר, דבר, 24 ביולי 1957.
  2. ^ רבקה אלפר אלפרוביץ באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
  3. ^ 3.0 3.1 נשיא המדינה ב"ברית" בביה"ח בילינסון, דבר, 28 ביולי 1963.
  4. ^ פרס רבקה אלפר, דבר, 17 ביולי 1959 (מודעה).
  5. ^ ביקורת: ה. ייבין"פרפורי מהפכה", דואר היום, 4 ביולי 1930.
  6. ^ ביקורת: ר. ג., "המתנחלים בהר", משמר, 6 ביולי 1944.
  7. ^ ביקורת: י. ס., רבקה אלפר – "בנות בניר", דבר, 11 באוקטובר 1946.
  8. ^ ביקורות: יהושע בר-יוסףקורות משפחה אחת, דבר, 12 באוגוסט 1955; רבקה גורפיין"קורות משפחה אחת", משמר, 9 בספטמבר 1955.
  9. ^ ביקורות: ב. ווסט"אנשי פקיעין", דבר, 29 בנובמבר 1960; אברהם ריבליןסיפורם של יהודי פקיעין, דבר, 13 בינואר 1961.