רבקה גובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבקה גובר בשנת 1968
רבקה ומרדכי גובר ליד ביתם במושב נהורה. ינואר 1959
האנדרטה לחללי מלחמת העצמאות בכפר אחים, בראש הרשימה צבי ואפרים גובר

רבקה גוּבֶּר (190210 בספטמבר 1981) הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור. כלת פרס ישראל תשל"ו (1976) על מפעל חייה בקליטת עלייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבקה לבית בּוּמָגִין נולדה בשנת 1902 למשפחת איכרים במושבה החקלאית היהודית בנובו ויטבסק, בפלך חרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה). היא הייתה תלמידה מצטיינת ועזרה למשפחתה בעבודת האדמה. למדה בבית ספר תיכון ביקטרינוסלב בכוונה להמשיך ללימודים גבוהים, אך בעקבות מהפכת אוקטובר נאלצה לשוב לנובו ויטבסק, ושם עבדה כמורה. ב-1921 נישאה למרדכי גובר, תלמיד ישיבת סלובודקה, מורה להוראת עברית, פעיל במחתרת הציונית אשר ישב פעמיים במעצר. בשנת 1925 קיבלו שניהם במפתיע רישיון יציאה מברית המועצות. הם עלו לארץ ישראל והצטרפו ל"חבורת הדרום" ברחובות שם התכוננו והכשירו עצמם לעלייה על הקרקע. בשנת 1934 יחד עם חבריהם היו בין מייסדי כפר ביל"ו וכפר ורבורג. במלחמת העולם השנייה התגייסה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי למלחמה בגרמניה הנאצית.

"אם הבנים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת השחרור שימש בנה הבכור, אפרים, כמפקד ב"הגנה", ונהרג בהתקפה על טירת שלום כשהוא בן עשרים. שלושה חודשים לאחר מכן נהרג בנה השני, צבי, בקרב על משלטי חוליקאת, כשהוא בן שבע עשרה; גופתו נמצאה כעבור כשנה יחד עם גופת חברו לנשק עמנואל טוכלר, והוא נקבר לצד אחיו בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג.[1]

בשנות ה-50 וה-60 כונתה גובר "אם הבנים", כאשר הפכה בעיני רבים בעם לסמל של אם שכולה שאינה נותנת ליגונהּ לגבור עליה ופועלת ללא הפסק למען קליטת העולים והחברה. את הכינוי הדביק לה דוד בן-גוריון, שהתכתב עמה בחום.

התיישבות וקליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת השחרור פנו בני הזוג גובר לסוכנות בבקשה להביא עולים חדשים להתיישבות בסביבת באר טוביה. מרדכי שהיה ראש המועצה האזורית באר טוביה, עסק בקליטת העולים במסגרת תפקידו ורבקה גובר ניהלה את בית הספר במעברת קסטינה. תחת ניהולה זכה בית הספר לשמור על "דגל ירושלים", אות הצטיינות מטעם הקרן הקיימת.[2]

בשנת 1955 החלה הסוכנות היהודית בביצוע תוכנית התיישבות רבתי בחבל לכיש. מרדכי ורבקה העמידו עצמם לרשות המפעל. הם עברו ללכיש והיו ממייסדי מושבי העולים בחבל.

שלוש שנים ישבו בין העולים החדשים ושיתפו עצמם בקשייהם ובהצלחותיהם. בשנה השנייה לשבתם בלכיש ומתוך רצון להשתוות בכל לעולים (אשר הגיעו ארצה בחוסר כל) הקדישו ל"קרן המגן" את משקם בכפר ורבורג.

בתקופה זו שימש מרדכי כראש המועצה האזורית לכיש ורבקה כמדריכת העולים, מורה במעברת קסטינה, מנהלת בית ספר ומתנדבת. גובר עודדה את המושבניקים מכפר ורבורג ובאר טוביה לקבל את העולים מהמעברה לעבודה. היא פעלה לארגון מסגרת לימודית לעולים וסייעה בהנחת התשתית החינוכית של קריית מלאכי. בשנת 1961 פירסמה את סיפרה "אל משואות לכיש", המתאר את השלבים השונים של מפעל קליטת העולים ופיתוח הארץ מתוך חוויותיה ועבודתה עם העולים בדרום.[3] הספר זיכה אותה בפרס חיים גרינברג מטעם פיוניר וימן.[4]

בשנת 1962 שונה שמו של בית ספר קסטינה לבית ספר "האחים" לזכרם של שני בניה שנהרגו. גובר רחשה כבוד לדרי מעברת האוהלים ונהגה לומר כי: "יותר מאשר המדינה קלטה אותה – קלטה עלייה זו את המדינה".

בשנת 1967 עברו בני הזוג גובר לכפר אחים, שנקרא על שם שני בניהם שנהרגו. גובר הוציאה לאור את "ספר האחים", המכיל לקט של כתבי שני בניה, ואת הספר "עם הבנים", שבו כתבה על חייה ובניה. "ספר זה לא נכתב - הוא נעשה", כתבה בהקדמה לספר, "נעשה בין כל שאר העשיות והמלאכות המרובות אשר אמהות בעולם כולו יודעות לעשותן יחד, בעת ובעונה אחת". הספר ראה אור בתרגום לאנגלית (1966), יפנית (1973) ורוסית (1976).

שנותיה האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשל"ו (1976) זכתה בפרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.[5]

גובר הוזמנה, כמחווה של כבוד, על ידי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד במרץ 1979.

באוגוסט 1971 עברה להתגורר בבית האבות של "משען" ברמת אביב. לאחר שחלה בעלה מרדכי, עברו בני הזוג ל"משען" ברעננה. ב-1978 נפטר בעלה, והיא עברה לדירה ליד "משען" בירושלים, ליד בתה. במאי 1981 שבה לבקשתה לבית האבות ברמת אביב, שם שמה קץ לחייה בספטמבר של אותה השנה בקפיצה ממרפסת חדרה שבקומה ה-12. בת 79 במותה. היא נטמנה לצד בניה בבית העלמין בכפר ורבורג. בלווייתה השתתפו אלפים, בהם נשיא המדינה יצחק נבון, יו"ר הכנסת מנחם סבידור, הרב הראשי לישראל שלמה גורן, חברי הכנסת, ראשי יישובים, סופרים ואמנים.[6] הותירה בת, חיה, ונכד פעוט, יונתן. בני הזוג גובר הורישו את משקם למדינה.

על שמה נקרא בית ספר בנהורה, ורחובות בתל אביב, ברעננה, בכפר סבא, בפתח תקווה ובקריית מלאכי. בשנת 1992 הוציא השירות הבולאי בול לזכרה, עליו שלושה דיוקנאות של רבקה גובר ובשובל נראה נוף חבל לכיש.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר האחים: מעזבונם של אפרים וצבי גובר, תל אביב: מסדה ותנועת המושבים, תש"י.[7] (ראה אור במהדורות נוספות, ובתרגומים לאנגלית (1966), יפנית (1973) ורוסית (1976))
  • עם הבנים, תל אביב: מסדה, תשי"ג.[8]
  • אל משואות לכיש, תל אביב: דבר, תשכ"א 1961.[9] (מהדורה ב: רישומיו: אבא פניכל, תשכ"ב 1962; הופיע במהדורות נוספות) (תיאור חבלי לידתו של חבל לכיש) (ראה אור בתרגומים לאנגלית ולספרדית ב-1964, ליפנית,[10] לגרמנית ב-1974 ולרוסית ב-1975)
  • לכיש: מקראה ספרותית היסטורית, לעשור ההתנחלות בחבל; המביאה לבית הדפוס: רבקה גובר, תל אביב: עם הספר, 1965.
  • רק שביל, רמת גן: מסדה, 1970.[11] (רשימות על דמויות, ספרים ומאורעות) (ראה אור בתרגום לאנגלית ב-1972)
  • אלה תולדות כפר-אחים: לפי סיפוריהם המוקלטים של חברי כפר-אחים; ליקטה והביאה לדפוס: רבקה גובר, ערך: יוסף מרגלית, תל אביב: מלוא, תשל"ד. (ראה אור בתרגום לאנגלית ב-1979)
  • מורשה להנחיל, ירושלים: קרית ספר, תשל"ט.[12] (אוטוביוגרפיה)
  • לכיש: במחצית היובל להתנחלות בחבל (תשט"ו-תש"מ); הביאה לבית הדפוס: רבקה גובר, תל אביב: עם הספר, תש"מ 1980. (לזכרו של מרדכי גובר, מחלוצי תחייתה של לכיש) (מקראה ספרותית היסטורית מחודשת ומעודכנת)

בתרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Signal Fires of Lachish; Translated by Margalit Benaya, Tel Aviv: Massadah, 1964. (אנגלית: אל משואות לכיש)
  • Las hogueras de Lajish; traducción de Etty Elkin de Gitrik, Buenos Aires: Editorial Israel (Biblioteca Israel), 1964 5724. (ספרדית: אל משואות לכיש)
  • Two Brothers: From the Posthumous Papers of Ephraim and Zvi Guber; ’The Mother reminisces’ [by Rivka Guber] and ’Ephraim’s Writings’ were translated by Elsie Chomsky; ’Zvi’s writings’ were translated by M. Lask, Tel Aviv: Massada, 1966. (אנגלית: ספר האחים)
  • Only a Path; Translated from the Hebrew by Nechama Genossar, Ramat Gan: Massada, 1972. (אנגלית: רק שביל)
  • Yukiaru hitobito; [by] Ephraim Guber; [compiled by] Rivka Guber; [translated by] Taguchi Sachiko, Tokyo: Dokuritsu Shuppan, 1973. (יפנית: ספר האחים)
  • Die Feuerzeichen von Lachisch. aus den Lebenserinnerungen einer Pionierin; Aus dem Englischen übertragen von Lore Hartmann-v. Monakow, Zürich: Freunde des Schweizer Kinderdorfs (Kirjath Jearim), 1974. (גרמנית: אל משואות לכיש)
  • Костры Лахиша; [пер. с иврита: Ривка Рабинович], Тель-Авив: Ам-Асефер, 1975. (רוסית: אל משואות לכיש)
  • Книга братьев Эфраим и Цеви Губер; пер.: Ривка Рабинович, А. Гинзберг-Газов; ред., А. Элинсон-Белов, Тель-Авив: Ам-Асефер, 1976. (רוסית: ספר האחים)
  • Village of the Brothers: Memoirs of the Members of Kfar Ahim; compiled by Rivka Guber; foreword by Yitzhak Navon; introd. by Elie Wiesel, New York: Shengold Publishers, 1979. (אנגלית: אלה תולדות כפר-אחים)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים פרץ
  • נורית גוברין, "רק שביל. על ספרה של רבקה גובר", בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מרדכי:

מפרי עטה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לויה צבאית לצבי גובר ולעמנואל טורלר, דבר, 3 ביולי 1949.
  2. ^ דגל ירושלים לבי"ס לילדי עולים, דבר, 19 באוקטובר 1952.
  3. ^ מסיבה לרבקה גובר להופעת ספרה "אל משואות לכיש", דבר, 14 במאי 1961.
  4. ^ פרס חיים גרינברג לרבקה גובר על ספרה "אל משואות לכיש", דבר, 1 ביוני 1962.
  5. ^ פרס-ישראל לקליטת עליה לרבקה גובר ויעקב מימון, דבר, 29 בינואר 1976; חתני פרס ישראל תשל"ו: קליטת עליה: רבקה גובר, דבר, 3 במאי 1976; אלקה שוחט, מי ייהנה מהפרס, דבר, 26 במאי 1976.
  6. ^ רבקה גובר היום למנוחות בכפר-ורבורג, דבר, 13 בספטמבר 1981; אלפים בלוויית רבקה גובר, דבר, 14 בספטמבר 1981.
  7. ^ ראו: ד. ל.מעט לעט: בחייהם ובמותם: אפרים גובר; צבי גובר, מעריב, 17 ביוני 1950; אריה ליפשיץ"ספר האחים", דבר, 21 ביולי 1950; עמנואל בן-גריוןספר האחים (עם הופעת המהדורה השניה), דבר, 8 בדצמבר 1950; פסח בן-עמרםגצים: האחים, על המשמר, 9 בינואר 1951; י. ד. ברקוביץ"ספר האחים", דבר, 12 ביוני 1953; אצל המו"לים, מעריב, 6 ביוני 1958; ממדף הספרים: ספר האחים, דבר, 18 ביולי 1958; רבקה גובר, קורות ספר אחד: להופעת "ספר האחים" בתרגום אנגלי, מעריב, 29 באפריל 1966.
  8. ^ ע. ב. ג.עם הבנים, דבר, 26 ביוני 1953.
  9. ^ ראו: הופיע "אל משואות לכיש" מאת רבקה גובר, דבר, 24 במרץ 1961; עמנואל בן-גריוןאל משואות לכיש, דבר, 5 במאי 1961; עם הופעת מהדורה שניה: "אל משואות לכיש" מאת רבקה גובר, דבר, 21 בספטמבר 1962 (לקט ציטוטים מתוך הביקורות); זיקאל משואות לכיש, דבר, 9 במאי 1969; דוד לזאריומן ספרותי: "אל משואות לכיש", מעריב, 6 ביוני 1969; מאיר בראלי, ד. בן-גוריון ורבקה גובר, דבר, 15 באוגוסט 1973.
  10. ^ ספרי רבקה גובר תורגמו ליפאנית, דבר, 18 בספטמבר 1973.
  11. ^ דוד לאזריומן ספרותי: קצת אוויר לנשימה, מעריב, 5 ביוני 1970; נורית גוברין"רק שביל", דבר, 12 ביוני 1970; נורית גוברין, "רק שביל", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך ב, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 269–272.
  12. ^ תעודה: רבקה גובר: מורשה להנחיל, מעריב, 6 ביולי 1979.